Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עושר’

מייקל ג'קסון, מביך להודות, היה בעצם קונצרט הרוק האחרון שהלכתי אליו. גרתי אז בירושלים וקפה הבית שלי היה "אקראי". אם יש ירושלמים שקוראים אותי, הם בוודאי יודעים מה היה קפה "אקראי" בשנות ה-90, להם לא צריך להסביר. למי שכן צריך להסביר, אני רק אספר שהייתה תקופה שאת ימי שישי היינו מסיימים בריקודים על השולחנות, לבושים בחזיות של מדונה (כן, גם הבנים)…יוסי ואיציק (הבעלים שהיו גם זוג) הובילו סצנה הזויה, שאני והזוגי דאז היינו חלק ממנה. הזוגי דאז היה הומו, שחשב שבגלל שהוא נמשך אלי, הוא הפך להיות סטרייט… היינו שנה וחצי יחד וזאת הייתה תקופה מדהימה. הוא ובעיקר ההורים שלו (הייתי בת בית אצלו, גרנו יחד והיינו מבלים גם המון בבית של ההורים שלו) דיברו על חתונה – אני ידעתי שזה ייגמר. וזה אכן נגמר עם הדני שאותו הוא פגש בנסיעה שלו לדנמרק. העובדה שלא סיפרתי לעצמי סיפורים, אפשרה לנו להישאר חברים גם כשהדני נכנס לתמונה. נשארנו חברים טובים במשך שנים אחרי, עד שגם זה נגמר לצערי, היום אנחנו בקשר מאוד רופף. ואם יש משהו שחסר לי, זה הטעם האדיר שלו והכף ההיסטרי שזה היה לעשות איתו קניות. החל מנעליים וכלה בספות לבית, זה והצחוק – צחקתי איתו כמו שלא צחקתי עם אף אחד. יכולנו לשבת שעות ופשוט להתפקע בהיסטריה, ככה זה גם התחיל.

בזכותו זכיתי להכיר את ההוויה ההומואית לפרטיה. זה עולם מופלא, במיוחד כשאתה הומו צעיר ויפה. אחר כך, אם אתה לא מצליח למצוא לעצמך מסגרת זוגית/משפחתית יציבה, זה הופך להיות אכזרי. אין להשוות בין מסיבות/בארים/דיסקוטקים של סטרייטים למסיבות של גייז. זה שתי פלנטות שלא נפגשות ואני זכיתי למסיבות הכי מופרעות. הייתה גם תקופה שחשבתי שכל הגברים הם הומואים, עד שהבנתי שיש גם כמה סטרייטים…

 אני מסתכלת על האתון שהייתי ועל האתון שהנני ולפחות באופן שבו מתנהל היום יום – אני חיה חיים כל כך שונים היום. לא בארים, לא דיסקוטקים, לא מסיבות, אין "קפה הבית", בקושי יש קפה שבו אני נפגשת עם חברות בנות 83 (כן יש לי חברה חדשה בגיל הזה… צריך להתחיל להתכונן),  נשארה האינטנסיביות – אבל היא מקבלת ביטוי שונה.

 נסענו לקונצרט של מייקל בפארק הירקון ואני חושבת שהוא נחת ממסוק (או שאני ממציאה? ) – משהו במגלומניה של העניין והפלסטיקיות חסרת הלחלוחית הוציאה לי את החשק מהופעות רוק המוניות לנצח. בעניין מוטיב הפלסטיק – מישהו גם טפטף עלי פלסטיק שרוף וחם של כוס הפלסטיק שהנר שהיה בה המיס אותה. אני חושבת שזמן קצר לאחר מכן מדונה הגיעה. אבל אני איבדתי את זה.

אני זוכרת שעקבתי אחריו בעניין. עניין ומשך אותי העושר העצום שלו והכוח שהוא מייצר. ככל שקראתי יותר וראיתי גם איזה סרט דוקומנטרי שעשו עליו – כך הלכה והתרחבה אצלי ההבנה שמדובר באדם אומלל במיוחד. מהסצנות מהסרט שנשארו לי בראש, אני זוכרת את הסצנה שהוא נכנס לחנות עתיקות, שכל פריט בה, התחיל ממיליון דולר, עמודים ששרדו מהאימפריה הרומית, פריטים אותנטיים מהקברות של הפרעונים, כאלה. ומייקל יקירנו עבר בחנות ופשוט הצביע. הוא רוצה את זה רוצה את זה וכו'. וחשבתי על הבזבוז חסר התכלית הזה – וכמה שהוא לא מנצל נכון את הכסף ומתוך כך, כמה שהכסף איבד משמעות עבורו. וגם בסרט הזה ניסו לדבר איתו על המוות – והבנתי שהמוות מאוד מפחיד אותו ושהוא לא מסוגל להיפגש עם העובדה שלנסיעה הזאת יש תחנה סופית. הוא אמר למראיין שהוא לא ימות, הוא יחיה לנצח ואז הבנתי שהמצב חמור מאוד.

תמיד חשבתי שהתחושה הכבדה הזאת של הסתמיות שתוקפת אותי בהלוויות של אנשים, קשורה במרבית המקרים לעניין הזה של אבק ברוח. אני רואה שגם במקרה של מייקל, למרות הפרסום ולמרות החיים שבמובנים מסוימים היו עשירים מאוד, עשירים לא רק במובן של כסף, אלא של יצירה ועשייה, עדיין משהו מהתחושה הזו מופיע. הוא גרף מיליונים, זכה לפרסום ענקי, יצר, אבל הוא היה אומלל, בודד, אכול רגשי נחיתות ושנאה עצמית ותקוע פסיכולוגית. וזה בהחלט מסמן לי תוואי – זה לא הפרסום, זה לא ההיקף, זאת לא האינטנסיביות, לא העוצמה, הכוח, גם לא ההשפעה –  אז מהי אותה איכות שהמוות לא מצליח לאיין?
האם יש בכלל מקום לאיזה מין קביעת אמות-מידה שאיתן ניתן למדוד? להשוות בין חיים שנחיו? או שלכל  חיים יש ערך, מעצם עובדת היותם? כן, אני מרגישה שבקביעה האחרונה יש אמת שמתחברת גם לזה שבעצם לכל אחד מאיתנו יש תשובה אחרת לעניין של מה הופך את חייו ל"שווים", לכאלה ששווה לחיות אותם.
אם אפשר אולי בכל זאת לנסח איזו קביעה כללית, זאת תהיה הקביעה שחיים טובים הם חיים שמתקרבים לתשובה לשאלה האישית הזאת – לא רק מבחינת מודעות אלא בעיקר מבחינת ההתעקשות לחיות את התשובה.

 

Read Full Post »

פנינה שפגשתי בפליקר.

סט של צלמת שקוראת לעצמה, "בפשטות צילום" ((Simply Photo. השם הולם אותה מאוד כי התמונות שלה אכן חוגגות את הפשוט. הפשוט, במובן היום-יומי – לא ארכיטקטורה גרנדיוזית, נופים מהממים, מסעות אקזוטיים, עיצובים מורכבים. בסט הזה היא מצלמת את כוסות הקפה, היוגורט, הפירות, הביצים, לחם עם ממרח. היא מצלמת לפני (שזה נאכל או נלגם) ואחרי. היא מצלמת קצב נינוח, קשוב לפרטים, חוגג את מה שאנחנו בדרך כלל מדלגים מעליו, היא מצלמת את ארוחות הבוקר שלה. הצילומים הזכירו לי את האמירה, שהבוקר מכתיב את האיכות של המשך היום; אני מאמינה שעבורה זה כך, שהיא לוקחת איתה גם הלאה אל תוך היום את הקשב הזה לדקויות, את השקט שנוצר בין הצורות, את מרחב הנשימה לחוש בצבעים, במרקם, בשילוב. מסיבה מתוזמנת היטב לחוש הטעם, הריח, המישוש, הראייה. איפוק מדוד, מצומצם, אך עשיר. מתחבר לי לכתבה שקראתי הבוקר על האופן שבו הצרפתיות שותות את האספרסו שלהן – דרך קוביית הסוכר שהן טובלות בקפה ומניחות על הלשון ואז לוגמות. מרשם בדוק להתקף בחילה על הבוקר מגודש מרוכז של מתוק וקפאין ובכל זאת טוב הטעם שבטקס היום-יומי.

מומלץ להביט בסט בפורמט של מצגת שקופיות על מסך מלא.

Read Full Post »

אולי זה לא סיפור מהתחת, אבל עכשיו בשבילי כל דבר הוא סיפור מהתחת. לא יודעת, כל הדירות האלה, שבהם חולפים להם ימי חייהם של דיירי הבית, מדכאות אותי. ברור לי שזאת ההשלכה שלי על חייהם, אבל זה מה יש.
הקופסאות האלה. דירת ארבעה חדרים בשיכון טוב. שכונת התקומה, התרועה, התקיעה. סביוני הזרג. גבעת החרציצית.
בלטות. מגרות. קישוטים. ארונות. קיפולים. משכנתא. בעיקר משכנתא.
חיילים בשדה המערכה של החומר. כחומר ביד היוצר.
מה הכיוונים?
איך הוועד כאן?
הו איז אפרייד אוף דה ביג בד וולף, דה ביג באד וולף. מעטים מעיזים להודות.
חיוכים. נורא נחמדים. אתם נורא נחמדים.
כן, שתי מכוניות. איך אתם יוצאים מפה בבוקר?
איך אתם קמים מהמיטה?
מה המחשבה הראשונה שעוברת לכם בראש?
במוסף של עיתון "הארץ", מתפרסמת כתבה על הסרט שעשתה תמר ירום על חיילות ששירתו בשטחים. במרחק של כמה דקות מכאן. החיילות הטובות, אלו שרוצות לתרום, דווקא אלו אוכלות אותה. ילדות טובות.
קוראת, המעיים מתהפכות ואני מודה לעצמי. כל כך מודה לעצמי שכבר אז, ראיתי את הבלוף הגדול. כבר אז לא יכלו למכור לי כלום וכשכולן יצאו מעורן להגיע לקורס קצינות, אני עשיתי בדיוק הפוך.
בתמונה ההיא, שצילמו אותנו הולכות בפעם הראשונה הביתה מהטירונות. זה כל כך ברור, כולן שם מאושרות עד הגג, מנפנפות עם היד – ורק אני ורק אני חיוך סרקסטי מרוח לי על חצי פרצוף. אולי, בין היתר, כי לא היה לי בית ללכת אליו. לפחות לא משהו שאני זיהיתי כבית.
וגם איך הצלחתי אז לארגן את כולן לצעוד אל חדר האוכל, בשירה אדירה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". אני חושבת שזאת הייתה היצירה הכי מוצלחת שלי. מיצג חי. איך הטירוניות האלה, כל בוקר בדרך מהחדרים (צריפין) לחדר האוכל שרו: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". זה הצליח כי היו שם עוד כמה בחורות שהבינו עניין.
אני חושבת שהבועה התפקעה לי עם המוות שלו. כשאחותי הגיעה לבית הספר, הוציאו אותי מהשיעור והיא אמרה לי: "אתון, אבא מת". אבל עוד לפני זה, הפרכוסים שלו בבית החולים. משהו בזרם האשלייתי הזה של החיים, נבקע לעד.
עכשיו שוב המבט הציני הזה על רכישת המטר המרובע.
כמו שני זרמים, הם זורמים אצלי. האחד, הרצון להיות כמו כולם. אבל בדיוק כמו כולם.
תמיד קינאתי באלה שעבדו שמונה ארבע. כמעט התחתנתי עם אחד כזה. סמנכ"ל רכש, השם ישמור. ואני זוכרת איך הייתי מביטה בו בערגה, בוחש את הקפה השחור של הבוקר לפני היציאה למשרד. הכל מסודר כל כך, ברור כל כך. לפחות על פני השטח.
והזרם השני, הציני, שמסרב לשתף פעולה. שמביט בכל זה כמו בהצגה גרועה ומסרב לקוד קידות.
עכשיו אני רוצה ווילה או דירת גג. עם שתי חניות ומחסן. מאוד חשוב מחסן. חשוב שפינת השירות תהיה גדולה, שיהיה מקום למטאטא, שיטאטא את הזמן שעובר.

 

Read Full Post »

בלאדי סנדיי

* העוזרת החדשה, שהגיעה אלי היום בפעם הראשונה, מצאה לנכון לחלוק עימי את פיסת המידע הבאה: החבר שלה חושב שהיא רזה מדי, לכן הוא שוכב עם נשים אחרות – שמנות. היצירתיות של בני האדם לא חדלה להפתיע אותי כל פעם מחדש.

* אחרי שסיימנו לראות בית הובילה אותי המתווכת באופן שגוי היישר אל בית הקברות בגבעת שמואל. אין לי מושג איך הגענו לשם, אבל מצאנו את עצמנו בשיירה עומדת של כל מי שיצא מההלוויה האחרונה או ליתר דיוק שתי הלוויות אחרונות. כי היו שם חרדים וגם חילונים בטור אין סופי של מכוניות. וכך מצאנו את עצמנו שתי נשים זרות לחלוטין תקועות באותה מכונית בפקק שלא מוביל לשום מקום. נשבעת לכם שזה היה דקה אחרי שניסיתי לפתוח איתה שיחה על המוות שאורב לנו בפינה. היא הצליחה להדוף אותי באמירה שהיא צעירה ויש לה עוד זמן לחשוב על זה. שעתיים היינו תקועות באוטו ואני חייבת להגיד שעברנו את זה בחן. בתמורה זכיתי לשמוע על כל הרפתקאות הנדל"ן של האישה. אני מנסה לסכם את מוסר ההשכל הנדל"ני שזכיתי לו ביזע:
* תקראו את מוספי הנדל"ן של גלובס והארץ, לפעמים מופיעות שם ידיעות חשובות על עמותות ועל מכרזים.
* קחו סיכונים ואז אל תשנו בלילות, תפסיקו לאכול במסעדות ולנסוע לחו"ל כי לא יהיה לכם כסף לכסות את הסיכונים הנדל"ניים שלקחתם על עצמכם, אבל בסוף זה משתלם. מאוד משתלם – יש לה וילה ענקית ברמת השרון מערב.
* טוב לקנות דירות על הנייר באזורים יוקרתיים כי אחר כך מרוויחים לא מעט כשמוכרים אותן אחרי שהן כבר בנויות והסביבה מתפתחת. משהו בסגנון של – לא כדאי לקנות מכונית חדשה מיצרן [אלא שנה אחרי שהמכונית נוסעת], רק הפוך.
* עמותות זה שם המשחק.

כל מי שיכול להוסיף על חוכמתי הנדל"נית המתפתחת, ו/או יכול להוביל אותי לעמותה שקנתה קרקע באזור טוב סביב תל-אביב או בתוך תל-אביב, מוזמן גם מוזמן.

Read Full Post »

כאן ביתי – דה סיקוול

אחרית דבר בעניינו של סוכן הנסיעות ("בונבון שלי"): מסתבר שגם לזוגי הוא קרא 'בונבון' ואף הגדיל ועשה וקרא לו גם 'ממי'. אי לכך לזכותו יאמר שאין הוא שוביניסט. מה הוא כן? לא לגמרי ברור, להוציא את העובדה שהוא דווקא שייך למיעוט הנדיר יחסית בארצנו – אנשים שעושים עבודתם נאמנה.
_________________________

בעקבות שוס המתווכחים הגדול שחטפתי היישר אל עור התוף, פיתחתי את הנושא עם חברה. אישה יקרה זו היא ארכיטקטית במקצועה ועל כן כשהיא שוחה בים הנדל"ן, שעליו פרנסתה, היא אוכלת מתווכים לארוחת בוקר, ופולטת אותם תוך כדי תנועה.
'את חייבת להיות מאוד מוגדרת, מאוד מדויקת בדרישות שלך ואם הם לוקחים אותך לראות משהו שלא מתאים, תתני להם בראש. הם כנראה הרגישו שאת לא ממש יודעת מה את רוצה, שמשמעו שהם יצטרכו להתאמץ ועל כן התגובות', היא אמרה והדליקה אצלי נורה בגודל מגדלי השלום.
חייבים לתת לנתי קרדיט שהוא באינטואיציה שלו, בתגובה לפוסט נגע קרוב. נגע קרוב בזה שהוא החזיר את הדיון אלי – מה בי, אצלי, בהתנהגות שלי, הוביל למפגש עם שלושת גסי הרוח, במקרה הזה מתווכים.

________________________

מה זאת אומרת: מה בי?
הרי בארץ שלנו לא ממש נדרש מאמץ ליפול על אנשים גסי רוח; ליתר דיוק הם נופלים עלייך, ובהמוניהם. מה הסיפור?

במשפט אחד: המחשבה שלנו, הרגשות שלנו, תפיסת העולם שלנו – מייצרות את המציאות שלנו.

המחשבות הן בעצם רק ראשית התהליך. הן סוג של קטר שאם הוא לא מושך אחריו את הרצון, הרגש, הדימיון, את החיבור המלא שלנו אל המטרה, הוא יהיה קטר חלש. הקטר יהיה חלש אם לא נפתח את החשיבה, אם לא נוסיף לה ממדים, אם לא נתמיד.
אני אחזור אל סיפור המתווכים, ואסביר מה הבנתי ואולי כך אני אדגים את הנקודה.

הבנתי שהנה אני שוב פוחדת. פוחדת מהדבר הטוב הבא שצריך להגיע.
הדירה שאנחנו הולכים לקנות היא בהחלט קפיצת מדרגה עבורי, במובן מסוים היא התממשות של פנטזיות שהולכות איתי תקופה לא מבוטלת. זוכרים את הפוסט הזה? הנה אני אזכיר אותו בהזדמנות הזו גם לעצמי. בנוסף לדברים שכתבתי שם, אפשר גם להוסיף את חוסר האמון ביכולת להשיג ולהצליח.
הפחד יוצר היסוס, יוצר חוסר אמון בהגשמת המטרה, יוצר מקום לא מגובש. למרות, שכביכול הגדרתי לעצמי מה אני מחפשת, ההגדרה יושבת בשכל בלבד וגם בשכל היא לא מלאה וממוקדת. אני משדרת הססנות, משהו לא סגור וזה מה שמגיע אלי חזרה, זאת המציאות שאני יוצרת.
תחסכו לי את חוסר האמון שלכם.
הספר "חשוב והתעשר" מתמקד בדיוק בסוגיה הזו של האחריות שלנו ליצירת המציאות חיינו. כתב אותו נפוליאון היל, שהקדיש עשרים שנה למחקר שבמסגרתו ראיין 500 אישים מהמצליחים והבולטים ביותר באמריקה, כשהוא חוזר מולם על שאלה אחת: מהו סוד ההצלחה שלכם? הספר, שפורסם לראשונה ב-1937, אקטואלי עכשיו בדיוק כמו אז ומומלץ מאוד.
באופן דומה, באחד הראיונות מהיותר מעניינים שהיו לי ראיינתי בעלים של חברה גדולה. זאת חברה משפחתית והאיש ירש את העסק מהאבא. הוא ירש עסק קטן והפך אותו לעסק שמהווה תחרות לחברות ענק בזירה הבינלאומית. כששאלתי אותו איך נעשה המעבר, או מה היה הגורם המכריע בהתפתחות, הוא שלח אותי לדיבר התשיעי של כללי ה"עשה ואל תעשה" שניסח בן גוריון: "מנהיג חייב להקדיש זמן רב למחשבה". הוא גם אמר לי: "כשאתה יוצא למסע של שינוי, התכנס עם עצמך וחשוב. עלייך לדעת מה אתה באמת רוצה להשיג. כסף? שקט? להיות מפורסם? ליהנות? שאל את עצמך: מהי שלמות בשבילי? מה אני רוצה מהחיים? מה הכי חשוב לי? 99% מהעולם לא יודעים לתת תשובה על השאלה הזאת. הרוב יודעים להתגלגל, להתנהל בחיים. להתרגז על משהו. ההתחבטות בשאלות הבסיס הייתה אצלנו נקודת ההתחלה".

כך בכל נושא שרוצים בו שינוי. הזדמנות לבדוק מחדש את סולם הערכים והרצונות. אני רוצה בית. מה זה בית בשבילי? מה חשוב לי שיהיה בו? איך הוא צריך להראות? להרגיש? איך אני אמורה להרגיש חיה בתוכו את היום יום?
היום הלכנו לחפש שכונות שבא לנו לגור בהן.

__________________________________________

כללי "עשה ואל תעשה" של מנהיג /דוד בן גוריון

1. עלייך לדעת מה אתה רוצה להשיג.
2. עלייך להיות בטוח במטרותייך ולראותן לנגד עינך כל העת.
3. עליך לקבוע עדיפויותיך.
4. עליך לתת אמון באנשיך – לא פעם אמון רב יותר משהם נותנים בעצמם, שכן המנהיג האמיתי מכיר באופן אינסטינקטיבי את יכולתו של אדם ומסגול לעוררו למצותה ברגעי משבר.
5. עליך לדעת מתי להילחם ביריבך ומתי להפסיק לזמן מה.
6. לעולם אל לך להתפשר בשאלות עקרוניות.
7. עליך להיות מודע לגורם הזמן, וזה דורש ממך התמצאות מושלמת במה שמתרחש סביבך.
8. מאחר שהעולם אינו נעצר אף לרגע, ונתיב הכוח משנה את מרכביו כבתנועה של קלידוסקופ, עלייך לבחור שוב ושוב, בהתמדה, את הדרך שבחרת להגשמת מטרותייך.
9. מנהיג חייב להקדיש זמן רב למחשבה
10. מנהיג חייב להקדיש זמן רב לחינוך.

Read Full Post »

סוויטה דה-לוקס

כולם צריכים לכתוב, הוא אמר, גם חֵנְוָונִים, כדי לפרוק את זה. בילי בוב תורנתון, מתראיין בתוכנית "סטודיו של שחקנים". התכנית צולמה כשהוא היה עדיין נשוי לאנג'לינה ג'ולי. הוא מספר על האהבה הגדולה שלהם ועל האופן שבו הוא רואה את כל מה שקורה לו כמשהו שבעצם הוא ממציא. 'דמיינו שהמחר הוא היום', הוא אומר לסטודנטים שמקשיבים לו, 'תתרגשו מהחיים שלכם'.
בחוץ שקט. שנינו סחוטים, הגענו לכאן מחוקים. אני נהגתי. הג'י. פי. אס. דיבר אלי לראשונה בחיי. שידרגנו אתכם לסוויטה יפיפיה, אמרה פקידת הקבלה. אבל אנחנו כבר מפונקים והחדר שהוא הסוויטה, נראה בסדר, לא יותר. יוצאים אל הדֵק שפונה לנוף מדהים. בדֵק של הסוויטות, מבט למעלה מגלה לנו שיש סוויטות גדולות יותר, מפוארות יותר שפונות אל הנוף ויש להן מרפסת ענקית, לא כמו המרפסת המצ'וקמקת שאנחנו קיבלנו שבקושי מכילה את הישבנים שלנו ושפונה אל הבריכה. אין לזה סוף, אני חושבת, כשאת בחדר, את רוצה מיני סוויטה וכשאת במיני-סוויטה את שואפת לסוויטה. ואז את מגלה שיש סוויטה רגילה ויש סוויטה דה-לוקס, ומעל לסוויטה דה-לוקס יש את הסוויטה שרק שרי אריסון ועופר יכולים להרשות לעצמם. ומה הם רוצים? את הסוויטה הנשיאותית שקיבלה סוהא בלה-בריסטול?
מה עושה זה שכבר יש לו מטוס מנהלים פרטי? מפנטז על חללית פרטית? על טיסות למאדים?
אין סוף לטירוף הזה.
ביום האחרון פתחנו שולחן. זה היה אחד השולחנות היותר מוזרים שיצא לי להצטרף אליהם. היו שם: מנכ"ל של חברה גדולה מאוד, בעל המלון, כתב בכיר, בדרן בכיר, שני אמנים, משוררת ואמתכם. הבןזוג ישן. המוזרות הייתה בשילובים: כוכבי תקשורת, עמך (מי אינקלודד), הון וממון בחברותא – דנים בסוגיות רוחניות: אור וחושך, נפרדות ואחדות ורכילויות. תוך כדי שיחה אני מזהה איך העובדה שאלו שיושבים מולי מפורסמים עושה עלי רושם. גם בעל המלון: 'תשב כאן על הכסא הזה, הוא יותר נוח', הוא אומר לכתב הבכיר ומפנה לו את הכורסא שעליה ישב. כשהכתב הבכיר מתיישב סופית, אני עוזבת. לא יכולה לסבול את הנוכחות.

מנהל החברה הוא השכן שלנו לקומת הסוויטות. 'תגיד לי אתה לא מפנטז על הסוויטה שמעלייך?' שאלתי. לא, הוא ענה לי כאילו דיברתי על יבחושים כחולי כנפיים. אז אצלו זה לא סוויטות. אבל מעניין מה התפקיד הבא שהוא מפנטז עליו? ההשקעה המוצלחת הבאה? המאהבת הבאה? החופש הבא? תמיד לרצות להיות במקום אחר, טוב יותר, גבוה יותר, יותר, יותר, אחר, אחר. העתיד והפנטזיות. אותי זה החזיר לשאלה איך לדבר עם אנשים באופן שתגיות מוכרות לא תיסגורנה אותם. איך לחצות את המידורים שהם יצרו. מידורים זה טוב, לא? אמר לי המנכ"ל. לא רציתי להגיד לו שמידורים זה הפחד לאבד את הבָּלַטָה שהצלחת בעמל רב לעמוד עליה יציב.
דיברנו גם על איך פעם עשינו את הדברים אחרת. יותר נכון אני דיברתי, כי יום לפני נסענו לאיזה מושב, שבאחת הגבעות שלידו, אני וההוא של אז ישנו כמה לילות באוהל שהוא תפר במו ידיו. ככה הסתובבנו. הזיכרון דהה לגמרי. רק הצומת נשארה חקוקה. הצומת ותחנת האוטובוס שבה חיכיתי כשעזבתי אותו. תחנת האוטובוס עודנה עומדת ניצבת.
ושלשום? עצרנו ליד איזה מצפה, אכלנו בננה צופים אל הנוף וחזרנו אל האוטו, הפעלנו מחדש את הג'י.פי, אס. בשיחה במלון הנ"ל מצאתי נחמה בעובדה שיש כאלה שגם את שלב האוהל לא עברו.

חזרתי עם תובנות.
אין לי שאלה כי באמת אין לי שאלה. בתוך החיים ברור לי מה נדרש ממני. יש לי מפת התמצאות שכרגע מספיקה לי. הרצון שלי שהשאלה המחקרית תצמח מתוך צורך אמיתי שלי – היא לא נכונה. כדי שהשינוי יוכל להתרחש – נדרשים ממני דברים אחרים, יותר בסגנון של: התמדה, נחישות, משמעת עצמית, שחרור של המוכר. נדרשת ממני גם אמונה – האמונה בכוחות שלי.
אה, והיה גם רגע באחת הסמטאות. שקיעה. מולנו מגיח כלב ענק שחור. אנחנו מזהים רגל שבורה ושהוא שייך למישהו. אני מנסה להחליט אם לפחד או לרחם. הסיטואציה נפתרה. הכלב דידה אלינו, נעמד, והתרחק.

Read Full Post »