Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עתיד’

היום נזכרתי בזה.

שיטת הקרטה שבה התאמנתי – שוטוקאן – כפי שהיא נלמדת כאן בארץ, כוללת עבור מתאמנים מתקדמים השתתפות במה שנקרא "אימונים מיוחדים". הקונספט יובא מיפן ורוכך עבור המתאמנים המערביים המפונקים. הסנסיי טסטומו אושימה[1] סיפר לנו, איך כילד בן 6 היו מביאים אותו עם סירה לאי מבודד, שבו התנהל אימון מיוחד במשך חודש.
ישנם אימוני חורף ואימוני קיץ. אימון הקיץ ארוך יותר ונמשך 5 ימים. יום טיפוסי באימון המיוחד מתחיל בריצת מספר קילומטרים, שרצים אותה יחפים (כמו האימון כולו שנערך ברגליים יחפות). ואחר כך פותחים את הבוקר בשרשרת של אימונים: אימון קאטות, אימון בעיטות, אימון אגרופים וכו'. כשבכל אימון כזה הספירה נעצרת באלף. אלף בעיטות, נחים, אלף אגרופים, נחים הפסקת צהריים ושוב אלף ככה ואלף ככה. יש אימון לילה, שזה כר שלם לחוויות בפני עצמו, יש קרבות (עומדים בשורות ארוכות זה מול זה ובשריקת המשרוקית, כל חצי דקה מחליפים יריב) ויש- שזה החלק הקשה ביותר של האימון – את עמידת הקיבאדצי. זה החלק שכולם משקשקים ממנו.

עמידת הקיבא-דאצי (רכיבת סוס)  כשלעצמה עמידת מוצא חביבה, יעילה מאוד כשאתה נלחם עם הגב לקיר,

 
זאת הקאטה שהכי אהבתי

אבל הפואנטה היא – שבאימון עומדים אותה שעה וחצי בלי לזוז. זאת אומרת שעה וחצי מבלי להתיישר. עומדים אותה (רצוי נמוך) ונפרדים לשלום מהעולם כפי שהכרנו אותו עד כאן.

תנסו לעמוד ככה לבד בבית ותראו שאתם לא מסוגלים לעמוד מבלי להתיישר חמש דקות (נסחפתי), בלי קשר לכושר החייתי שיש לכם. השרירים מתחילים מהר מאוד לרעוד. וזה בעצם האימון הגדול כאן – מפגש פנים מול פנים מול העובדה שהמיינד שולט. לעד אזכור את צמרת הברוש באופק שבה בחרתי להתמקד באימון הראשון.

לאימון הראשון הגעתי ממש לא מוכנה ולא ממש מבינה לאן אני מגיעה. הגעתי שתויה ואכולה מאיזו מסיבה של חברים שבישלו כבש ואת הכבש שטפנו בהרבה יין טוב וככה הגעתי מפוצצת לאימון. מזל שהיום הראשון, לפחות בעבר היה מתחיל במוצ"ש והוקדש בעיקר לרישומים והתארגנויות.

באימון השני, אני זוכרת את הפרחה שפגשתי בזמן ההרשמה. כזאת עם פלטפורמות ענקיות, לעיסת מסטיק היסטרית, משהו בעגילים, בלבוש, באיפור. נראתה לחלוטין לא שייכת. איזה לא שייכת, איזה נעליים. הפרחה הזו קרעה לכולם את הצורה והובילה מנטאלית בצורה חזקה מאוד. גם זה לימד אותי משהו על דימויים. על האופן שבו מנטאליות חזקה לא תמיד ניכרת במבט שטחי.

בקיבאדאצ'י הראשונים ליפול הם הגברים. מלחיץ ולא פשוט כשהז'לוב לידך צונח עם הפנים לתוך האדמה ואז מתחילים לנסות להעיר אותו בכל האמצעים המוכרים, כולל אגרופים לתוך כפות הרגליים. אחחח.

את עמידת הקיבאדאצ'י עומדים במעגל. ואת הכוח שיש למעגל הבנתי רק באימון השני. אז הבנתי דרך הבשר את הכוח שיש לקבוצה ואת הכוח שיש בלתת כוח. באימון השני באופן ספונטני התחילו לצאת ממני צרחות  שהמטרה שלהם הייתה להרים את כולם. אחרי האימון אנשים נגשו אלי ואמרו לי שנתתי להם כוח. כמו בכל כת של מאמינים גם כאן היו ויכוחים נוקבים ביחס לצעקות – יש כאלה שהם נגד, יש כאלה שהם בעד. אני חושבת שעכשיו אסרו על השמעת קולות. יכול להיות שאני טועה[2].

למה נזכרתי בזה? כי אני עומדת לפני עוד סיבוב והפעם בחדר ניתוח וזה יקרה מחר. במיידי החלטתי שאני לא נותנת לעובדה הזאת לפרק לי את האיזון. ואחר כך הבנתי שיש להחלטה הזו גם משמעות מבחינת הכוח שאני נותנת לסביבה שלי. זה החזיר אותי לאחריות הזאת שיש לנו תמיד ולאופן שבו כל בחירה שלנו משפיעה על הקרובים לנו.

אם אני אתחיל לילל, ולהתחרפן ולבעוט ברצפה (שהאמת היו רגעים שנורא התחשק לי) אני מחלישה גם אותו וגם אחרים שאוהבים אותי.

_________________________________

כתבתי את כל זה יפה מאוד ואז באמצע הלילה הערתי אותו. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן גם מפלס החרדות היה גבוה באופן שאני לא מכירה אצל עצמי וגם לא יכולתי לחרדות. ראיתי תמונות זוועה מול העיניים. שהכירורג מפספס עם הסכין וקורע לי את הרחם, שאני מתעוררת באמצע הניתוח ומתחילה לצרוח. כאלה. הזוגי נתן לי הסבר שנראה לי הגיוני. הוא דיבר על סף סבל ועל זה שפיזית אני כבר סובלת חודשים, אם כוללים בחשבון את כל הטיפולים לפני, את הזריקות, את ההורמונים, בדיקות דם, אולטרא-סאונדים. מכניסים לך, מוציאים לך. הגעת כנראה לאיזו תחתית, סף הסבל הפך להיות נמוך, הוא אמר לי אתמול בלילה.

אה וחלק מהג'יפה זה שעוד לפני שהלכתי לישון, התחלתי לחפש אמצעי מילוט. ומה מצאתי? את הפרקים המלאים של האח הגדול. סוף כל סוף אמרתי לעצמי, אני אדע על מה כולם מדברים. אני מנסה להתגבש עם דעה על העניין ולא מצליחה. ניתן לזה זמן. 


[1] בתמונה הזאת הוא בן 60.

[2] כמו שיש סיכוי שאני לא מדייקת בפרטים אחרים. אם יש קוראים מתאמני שוטוקאן אני מראש מבקשת סליחה ואשמח לקבל תיקונים. יכול להיות שסופרים פחות קאטות, ושהדברים השתנו, שהאימון קוצר. עברו להן כמה שנים מאז האימון המיוחד האחרון שלי.  כשחיפשתי חומרים באתר של שוטוקאן כדי לרענן את הזכרון, הבנתי שישנם אנשים שהתאמנתי איתם שהם לא בחיים.

הכי כואב זה מאיר יהל. המורה שלי שכבר למעלה משנה לא בחיים ואני עדיין מתקשה להאמין בעובדה הזו. הייתה לי איתו מערכת יחסים קשה. הוא היה איש קשה. מצד אחד. מצד שני, רק מורה כזה יכול היה להחזיק אותי כל כך הרבה שנים בעניין בתוך הסיפור הזה.

איזו עוצמה הייתה למבט הזה. בתמונה מלמטה הוא עומד מול אלי כהן, גודאן, סיפור מדהים בפני עצמו. אני זוכרת קרב אחד שראיתי ביניהם. מאיר, כבר היה עם קרסוליים דפוקים ורגליים כבדות תנועה – עומד מול האיש הצעיר, הגמיש, עילוי הקרטה שהוא אלי כהן. אלי כהן תוקף ומאיר כמו דוב זקן מזיז את כפות הידיים, בלי כוח, בלי מאמץ, אבל כפות ידיים הכי כבדות והכי מדויקות בעולם. בתזמון מדהים.

תמיד אוהב אותך מורה יקר שלי, אהבה עמוקה.

"נשענתי אחורה על כסא הסיפון ועצמתי את עיני
וגורלי הופיע בנשמתי כמו תהום.
חיי שעברו התערבבו בחיי העתידיים
ובאמצע בקע רעש מאולם העישון,
שם, לאוזני, הסתיים משחק השחמט." (פסואה)

נוח בשלום על משכבך, איש יקר.

הפוסט הזה מוקדש לזכרו. שיהאן מאיר יהל ז"ל.

 

Read Full Post »

תפקדתי היום כמשקיפה וכתולת כרזות, הסתחבקתי עם הליכודניקים לגודל הזוועה של הפעילה שהייתה איתי (הדעות הקדומות של כולם על כולם הורגות אותי) – נושא הויכוח היה האם סילבן שלום הוא גאון או לא (הגענו לזה דרך הדיון בנבחרת של ביבי) פעילת השטח שממולי נשבעה שהוא גאון, אני טענתי שלא ובסוף חשבתי שניצחתי בטיעון המכריע – אם הוא כזה גאון איך הוא התחתן עם ג'ודי. על זה קיבלתי מהגברת פעילה תשובה שהותירה אותי ללא מילים: אני מאוד חכמה ואני התחתנתי עם בעלי, עד היום אני לא מבינה מה אני עושה איתו. דחפתי לאנשים פתקים – בתואנה שעכשיו מתחילה העבודה לבחירות שיתרחשו בעוד שנה (גג שנתיים) ובגדול התפרעתי.

התווכחנו עם השוטרים מהו המרחק שמותר לנו לעמוד ליד השער לפי החוק. עשיתי חנדלך לשוטר – שבסוף אישר לי לתלות את הכרזה במקום שרציתי – וחשבתי שעניין הכרזות כמשל [התמקדות בעניין שולי חסר חשיבות שלרגע נראה שכל העולם תלוי בו].

היה לילה של סיוטים. עוד לילה מהלילות שמאפיינים את חיי לאחרונה. הסיפור הזה שהתנדבתי בקטע של הבחירות – לא הייתי שלמה איתו כמו שלא הייתי שלמה עם ההצבעה, כמו שאני לא שלמה עם כל המעורבות הזאת שלי לאחרונה ומרגישה שהיא לא בריאה ולא נכונה עבורי. חלמתי שאני מודיעה שיש לי חום ואני לא יכולה לבוא. פינלנד וישראל התערבבו לי והייתה לנו מסיבה כזאת של פעילים והיו שם מלא פינים. וסיפרתי לפיני שמולי שבסוף לא הלכתי להתנדב – וכל מיני כאלה – כל הלילה ואריאציות שונות לאותו העניין. בחלום כל הזמן הודעתי לרכזי השטח דרך הנייד שאני לא מגיעה. היצירתיות של המיינד מדהימה – הבאתי את שיחת הטלפון הזאת בעשרות ורסיות, כמו איזה במאי שלא מצליח להחליט איזה  take לקחת – פעם הודעתי דרך הנייד במקום פתוח שיורד בו גשם ופעם כשאני מוקפת בפעילים אחרים וכו וכו'. ישנו חלק בי שממש אבל ממש לא רוצה להיות מעורב, חלק שמבין שכל הקטע הזה הוא עבורי בריחה. בריחה מההתמודדות שעומדת אצלי בשער.

אני קוראת עכשיו את הספר של קייטי ביירון: "אלף שמות לאושר", ספר ענק. כמו שאין שום מקרה, היום נחתתי על הקטע הבא:

"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם, אני מזמינה אתכם לרשום על הניר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן. עשו זאת למען אהבת האמת ולא כדי להציל את העולם. לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו (ה"להפוך", מתייחס לשיטה פשוטה שהיא מלמדת שקשורה לחקר המחשבה) כדי להציל את העולם שלכם. האין זאת הסיבה שבגלל אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה? כדי שתהיו מאושרים? ובכן דלגו על האמצע והתחילו להיות מאושרים מכאן! אתם העולם. אתם האחד. באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים, אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית. שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום. מלחמה לא יכולה ללמד שלום. רק שלום יכול ללמד שלום.

אני אף פעם לא מנסה לשנות את העולם. אף פעם. העולם משתנה בכוחות עצמו, ואני חלק מאותו שינוי. אני אוהבת באופן מוחלט ושלם את מה שיש. אנשים שואלים את השאלות ומתחילים לשים קץ לסבלם ובכך הם גם מתחילים לשים קץ לסבלו של העולם.

אני דבקה באמת שלי, ולא מתיימרת לדעת מה טוב לכדור הארץ כולו. לדעת שהעולם מושלם לא אומר לפרוש או להפסיק לעשות את מה שאתם מוצאים לנכון. אם למשל, אתם מודאגים מאיכות הסביבה, ספקו לנו בבקשה את כל הפרטים. תחקרו את הנושא לעומק – תלמדו באוניברסיטה אם יש צורך – ותעזרו לנו. אם תדברו איתנו בצלילות, בלי אג'נדה ובלי עניין אישי בתוצאות, נוכל לשמוע אתכם, מכיוון שאתם מדברים ברמה שלנו. אתם לא מדברים אלינו מעמדה יודעת כל מתנשאת. אם אתם יודעים שכולנו שווים וכולנו עושים כמיטב יכולתנו, אתם יכולים להיות הפעילים הכי חזקים על פני כדור הארץ.

האהבה היא הכוח. אני מכירה רק דרך אחת להיות פעילים שבאמת משפיעים על המין האנושי – לספק את הפרטים, לדבר בכנות על ההתנסות שלכם ולאהוב ללא שום תנאי. אתם לא יכולים לשכנע את העולם בשום דבר, גם אם זה לטובתו, מכיוון שבסופו של דבר הצדקנות שלכם תבצבץ החוצה, ואתם תמצאו את עצמכם על הבמה כשאתם מתווכחים עם נציג של תאגיד מזהם, בעודכם מנופפים כנגדו באצבע בזעם. זה מה שאתם מסתירים כשאתם מאמינים במחשבה "אני יודע מה צריך כדור הארץ".

האם אתם חושבים שנציג התאגיד שמזהם את האוויר, יהיה פתוח לשמוע כך את דבריכם, גם אם המידע שבפיכם תקף? אתם מאיימים עליו בגישתכם, והעובדות עלולות ללכת לאיבוד, משום שאתם מדברים מעמדת פחד וזעם צדקני. כל מה שהוא ישמע זה שאתם חושבים שהוא טועה ושזה קורה באשמתו, והוא ייכנס להכחשה והתנגדות. אבל אם תדברו אליו ללא מתח, בביטחון מוחלט שהכול הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות באותו רגע, אתם תהיו מסוגלים להתבטא בנדיבות, ביעילות, ובלי חשש לעתיד.

אלימות מלמדת רק אלימות. מתח מלמד מתח. אם אתם תנקו את הסביבה הנפשית שלכם, אנחנו ננקה את הסביבה הפיזית במהירות רבה יותר. ככה זה פועל. ואם תעשו זאת בכנות, בלי אלימות בלב, בלי כעס, בלי להצביע על התאגידים כאויב, אנשים יתחילו לשים לב. אנחנו מתחילים להקשיב ולשים לב, שניתן לשנות בדרכי שלום. השינוי חייב להתחיל באיש אחד. אם אתה איננו האיש הזה, מיהו כן?

העולם יבחן אתכם בכל דרך, כדי שתוכלו להשלים את אותה חתיכה קטנה ואחרונה שעוד לא הושלמה בקרבכם. זהו התרגיל המושלם. שח, מט".

זהו. כל כך מדויק. זאת ההתנדבות התמידית שלי. תמיד הייתה ותמיד תהייה. שדה הפעילות האמיתי שלי.

Read Full Post »

הטלפון צילצל ועל הקו קול של בחורה הודיע לי שהיא פונה אלי בשם חברת סקרים בלה בלה בלה. אני אף פעם לא עונה לשאלונים האלה. בעיקר בגלל העיקרון, אני מתעבת את החדירה הזאת לתוך המרחב הפרטי שלי. אבל הימים האלה אינם ימים כתיקונם (ואני ישר מזכירה לעצמי את זה) ואני לא כתיקוני ואפילו לא מחצית מתיקוני וכך מבלי שהספקתי להגיד, שאול מופז הלוואי שיתאייד, מצאתי את עצמי עונה. זה התחיל תמים: בת כמה אני, למי אני חושבת להצביע (תשובה: אין לי מושג) , למי אני חושבת שיש יותר סיכוי לליברמן או לביבי, האם אני שוקלת להצביע לישראל ביתנו. מהשאלות הבנתי שליברמן עושה סקר ושהסקר שלו קשור גם לאופן שבו הוא מזנב בביבי. התובנה הזאת נחתה עלי יחד עם השאלה הבאה: איך אני חושבת שהכי נכון לטפל בערביי ישראל? שאלתי את הבחורה אם היא מבינה מה היא שואלת אותי – היא לא הבינה על מה אני מדברת בכלל – אמרתי לה שאני לא עונה על השאלה ושאני דורשת שתרשום שזה בגלל שהשאלה היא שאלה פשיסטית. מיד אחרי זה הגיע גל השאלות העכור הבא:  מי אני חושבת יטפל טוב יותר בערביי ישראל, ליברמן או נתניהו? האם יש לדעתי לחייב את ערביי ישראל להישבע לנאמנות למדינה? האם כתנאי לקבלת זכויותיהם במדינה אני חושבת שיש לחייב את ערביי ישראל לשרת שירות לאומי? – זאת בעיני הייתה שאלה פחות בעייתית אם היא הייתה מתייחסת לערבים וחרדים גם יחד. לא עניתי על השאלות ובשלב של שבועת הנאמנות אמרתי לה שאני סיימתי לענות על השאלות – שהשאלון פשיסטי, שמזעזע אותי שעם שעבר שואה מסוגל להשתמש בטרמינולוגיה כזאת (נשמעתי כמו המחנכת שלי בכיתה ו'). היא ניסתה לשכנע אותי להמשיך – הנה כמעט גמרנו…
אחר כך הצטערתי שלא לקחתי פרטים. נראה לי שיש כאן עבירה ברורה של סעיף 144 בחוק הפלילי של הסתה לגזענות.

זה הצטרף אצלי להכרה הנוראית שנחתה עלי היום במלוא עוצמתה של שטיפת המוח שאנחנו עוברים פה. האופן שבו העיתונאים הישראלים מכסים את הסכסוך. הוא כתב על זה. אני לא זוכרת מתי אבל לפני מיליוני שנים אחורה קראתי את "נמר של נייר" ספרו של משה נגבי ובו הוא מסביר על האופן שבו ה"מוסד" הזה  שנקרא "ועדת העורכים" השפיע על האופן שבו התקשורת בישראל מסקרת אירועים.  בקיצור רב, מראשית ימי המדינה התקיימו מפגשים קבועים עם עורכי העיתונים הגדולים ונציגי השלטון, מפגשים שבהם היו העיתונאים מקבלים תדריך ומידע מקיף ובהם היה מוסכם מה מתוך מה שעלה מותר להם לפרסם ואיך. הרעיון היה להגן על ביטחון המדינה ושורשיו עוד בתקופה של טרום המדינה. הגוף הזה עדיין נפגש אבל כבר לא מתפקד כקודם אלא שההשפעה של כל התפיסה הזו לדעתי, שמסכימה עם דעתו של הנגבי היא שיצרה את התקשורת שיש לנו היום.
אפשר להבין את התהליך גם ללא קשר לועדת העורכים, אני רואה איך האלימות הזאת גוררת אותי למקומות של הזדהות. כשהעם שלך נלחם אתה רוצה להזדהות. הצורך הפסיכולוגי מבקש הזדהות. מבקש לתמוך במהלך שגובה ממך מחירים [במיוחד נכון במצב כמו במלחמה הנוכחית שעל פניו ישנה הצדקה בסיסית ליציאה אליה] וגם המרחב הקטן הזה שבתוכו כולנו חיים משפיע. כולם חברים של כולם, הפוליטיקאים שיושבים עם העיתונאים במזנון הכנסת, המח"ט ששירת עם רכז המערכת. אין מרחק, קשה מאוד לבחון מתוך התרחקות את הדברים, קשה כי אין מנטאלית לאן להתרחק. להיפך יש התכנסות לאיזו הסכמה שהיא אוסף של קלישאות שחייבת להודות שגם אני מרחתי את עצמי בהן. וגם אנשים נהרגים ונפצעים בחזית – והחזית קרובה מאוד, לא רק גיאוגרפית. זה החברים של הילדים שלך והחברים של החברים שלך, המשפחה שלך (במקרה של הזוגי) וחבריך לבלוגוספירה והכל צפוף וצר להחריד. אה, ותוסיפו לזה את הצהבהבות וההשטחה ווואלה –הנה קיבלנו את הלוקש ששמים לנו על השולחן מדי יום. הלוקש שהסכנה הגדולה שלו היא ראיית המציאות בשחור-לבן: הלנו אתה אם לצרינו.

וכדי לסיים את היום באופן הולם ראינו את פרספוליס. סרט אנימציה מהסרטים הטובים ביותר שראיתי, ישבנו מול המסך מהופנטים. הסרט (Persepolis) מבוסס על סדרת ספרי קומיקס אוטוביוגרפיים, פרי עטה של מרג'אן סטראפי, העוקבים אחר ילדותה ונעוריה של מרג'אן בצל המהפכה האיראנית על רקע מלחמת איראן-עיראק. למרות שמרג'אן טוענת שלא מדובר בביוגרפיה, ברור שזה סיפור עם אלמנטים ביוגראפיים חזקים. גיבורת הסרט נקראת מרג'י ותחילתו של הסרט כשמרג'י בת העשר, מתגוררת בטהראן עם הוריה החילונים בעלי השקפות עולם סוציאליסטיות השייכים לשכבת משכילים בני המעמד הבינוני. הוריה התנגדו למשטרו של השאח ויוצאים להפגין ברחובות בתקווה לכינון משטר דמוקרטי באיראן. איך זה נגמר כולם יודעים. מרג'י שלומדת בבית ספר דו-לשוני [בית הספר הצרפתי בטהרן. ההשפעה הצרפתית בסרט חזקה מאוד, עוד נקודה לזכותו. אנחנו צפינו בדיבוב לצרפתית. הסרט דובב במקור לצרפתית ומאוחר יותר לאנגלית. בין המדובבות בצרפתית קתרין דנב והבת שלה קיארה מסטרויאני שנולדה מנישואיה של דנב למרצ'לו. בין המדובבים לאנגלית – איגי פופ], מרג'י שלומדת בבית ספר דו-לשוני עוברת ללבוש את הרעלה שהיא מתעבת וללמוד בכיתה חד מינית וזוהי רק ה- התחלה. הסרט מתאר השתלשלות של חיים שאליהם חודר הפוליטי. האנימציה היא יצירת מופת והסיפור מסופר בכישרון אדיר. מהפיכה- מלחמה- גלות ובתוך כל זה האנושיות המשותפת לכולנו והסבל שצומח ממשטרים שמתרחשים כאשר הליברמן שבתוכנו תופס עמדה ועובר לטפל בשכן. ותזכורת קטנה – מיליון איש נהרגו במלחמת אירן-עיראק.  

Read Full Post »

לפעמים אני חולמת חלומות שהם סוג של קדימון. אני מקבלת תקציר של חוויה שעומדת להתרחש. חודשיים לפני שאמא שלי נפטרה חלמתי שהיא מתה ואיך זה מרגיש ועם מה קשה לי להתמודד. כשזה באמת קרה, החלום שלי השתחזר במדויק – מבחינת התחושות והאופן שבו אנשים סביבי התנהלו והקושי שלי מול כל זה.

קשה לי עם הקונספט הזה, כי אני לא מאמינה שניתן לצפות את העתיד. במובן הצר של העתיד, אולי כן. אני מתכוונת לכך שסיבות מובילות לתוצאות ובהינתן נסיבות מסוימות – התוצאות צפויות ואז ניתן לחזות אותן. מצד שני, כל מי שמתיימר לדעת את העתיד, הוא בעיני נוכל, כי ישנו חופש הבחירה. גם הסעיף הזה מתפצל לשאלה: האם באמת אנחנו בוחרים? – אני חושבת שהתשובה לזה תלויה בגובה זווית המבט. אין חדש תחת השמש ובכל זאת בגובה העיניים שלנו קיימת תנועה. זה מתיישב עם הכל צפוי והרשות נתונה.

מה היה לנו? אה, כן חלום. צפנו בסירה, היינו שישה, שותקים וצפים בסירה קטנה על מים אפורים –חומים. אבל לפני זה הייתה תמונה אחרת. אנשים נפלו מהשמיים. אנשים בוערים נפלו מהשמיים כמו פצצות חיות. הכל מסביב הפך להיות מין אפר ועפר, קורות עץ נפלו, אנשים רצו מבעד למסך עשן. ואחר כך הציפה הביזארית בסירה, סירת עץ פשוטה. שישה, צפים בדממה, מביטים זה בזה בשתיקה ואני יודעת שניצלנו.

קמתי והיה לי ברור שזה חלום לא מהסדרות הרגילות. לא יכולתי לקשר את זה לשום דבר פסיכולוגי רגשי שעובר עלי. מה שכן יכולתי לקשר אליו, זאת האמונה שלי, שמלחמת העולם השלישית – אכן תתרחש, ושהיא תתרחש בחיי, ושלישראל יהיה בה תפקיד מכריע. עוד רץ לי בראש מהרגע שהתעוררתי הביטוי :

Ship of fools המילים האלו בלבלו אותי: האם הסירה הייתה סירת ניצולים או ספינת שוטים?

יומיים אחרי זה אני נתקלת בכתבה הזאת – ראיון במוסף "שבע ימים" של "ידיעות אחרונות" עם ד"ר דוד פסיג, מאוניברסיטת בר-אילן שהמומחיות שלו היא חיזוי העתיד.

והנה ד"ר פסיג טוען כי בסיכוי של 60-70%, בהתבסס על מחזורי המלחמות שהתקיימו באלפיים השנים האחרונות, צפויה בשנת 2020 מלחמה מכוננת שתעצב את המאה ה-21. מדינת ישראל תהיה צד במלחמה כלל עולמית זו ויש ביכולתה להביא למלחמת הכרעה נוספת על רקע הסכסוך המקומי.

______________________________

לאט לאט זה מסתנן אלי. התובנה שכל כך התאמצתי להיות מה שבסופו של דבר תמיד הייתי. רק הקצה של זה מבצבץ, אבל זאת הבטחה עצומה, השחרור הזה מהצורך ללכת לקראת. אני כמעט לא מאמינה שאני כותבת את זה. אני, שהמלחמה התמידית להשיג הייתה סם החיים שלי, טעם הקיום. יש משהו מצחיק בטירוף בסיטואציה הזאת. חיים שלמים של רדיפת הזנב שמסתיימים בעצירה לרגע ובהבנה שהזנב הזה תמיד היה שלי. הבהוב, זה מה שזה היה ומיד רציתי מזה עוד והלכתי לאיבוד.

 

 

 

Went to see the captain, strangest I could find,
Laid my proposition down, laid it on the line.
I won't slave for beggar's pay, likewise gold and jewels,
But I would slave to learn the way to sink your ship of fools.

Ship of fools on a cruel sea, ship of fools sail away from me.
It was later than I thought when I first believed you,
Now I cannot share your laughter, ship of fools.

Saw your first ship sink and drown, from rockin' of the boat,
And all that could not sink or swim was just left there to float.
I won't leave you drifting down, but woh it makes me wild,
With thirty years upon my head to have you call me child.

Ship of fools on a cruel sea, ship of fools sail away from me.
It was later than I thought when I first believed you,
Now I cannot share your laughter, ship of fools.

The bottles stand as empty, as they were filled before.
Time there was and plenty, but from that cup no more.
Though I could not caution all, I still might warn a few:
Don't lend your hand to raise no flag atop no ship of fools.

Ship of fools on a cruel sea, ship of fools sail away from me.
It was later than I thought, when I first believed you,
Now I cannot share your laughter, ship of fools.

It was later than I thought when I first believed you,
Now I cannot share your laughter, ship of fools

 

Read Full Post »

אולי זה לא סיפור מהתחת, אבל עכשיו בשבילי כל דבר הוא סיפור מהתחת. לא יודעת, כל הדירות האלה, שבהם חולפים להם ימי חייהם של דיירי הבית, מדכאות אותי. ברור לי שזאת ההשלכה שלי על חייהם, אבל זה מה יש.
הקופסאות האלה. דירת ארבעה חדרים בשיכון טוב. שכונת התקומה, התרועה, התקיעה. סביוני הזרג. גבעת החרציצית.
בלטות. מגרות. קישוטים. ארונות. קיפולים. משכנתא. בעיקר משכנתא.
חיילים בשדה המערכה של החומר. כחומר ביד היוצר.
מה הכיוונים?
איך הוועד כאן?
הו איז אפרייד אוף דה ביג בד וולף, דה ביג באד וולף. מעטים מעיזים להודות.
חיוכים. נורא נחמדים. אתם נורא נחמדים.
כן, שתי מכוניות. איך אתם יוצאים מפה בבוקר?
איך אתם קמים מהמיטה?
מה המחשבה הראשונה שעוברת לכם בראש?
במוסף של עיתון "הארץ", מתפרסמת כתבה על הסרט שעשתה תמר ירום על חיילות ששירתו בשטחים. במרחק של כמה דקות מכאן. החיילות הטובות, אלו שרוצות לתרום, דווקא אלו אוכלות אותה. ילדות טובות.
קוראת, המעיים מתהפכות ואני מודה לעצמי. כל כך מודה לעצמי שכבר אז, ראיתי את הבלוף הגדול. כבר אז לא יכלו למכור לי כלום וכשכולן יצאו מעורן להגיע לקורס קצינות, אני עשיתי בדיוק הפוך.
בתמונה ההיא, שצילמו אותנו הולכות בפעם הראשונה הביתה מהטירונות. זה כל כך ברור, כולן שם מאושרות עד הגג, מנפנפות עם היד – ורק אני ורק אני חיוך סרקסטי מרוח לי על חצי פרצוף. אולי, בין היתר, כי לא היה לי בית ללכת אליו. לפחות לא משהו שאני זיהיתי כבית.
וגם איך הצלחתי אז לארגן את כולן לצעוד אל חדר האוכל, בשירה אדירה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". אני חושבת שזאת הייתה היצירה הכי מוצלחת שלי. מיצג חי. איך הטירוניות האלה, כל בוקר בדרך מהחדרים (צריפין) לחדר האוכל שרו: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". זה הצליח כי היו שם עוד כמה בחורות שהבינו עניין.
אני חושבת שהבועה התפקעה לי עם המוות שלו. כשאחותי הגיעה לבית הספר, הוציאו אותי מהשיעור והיא אמרה לי: "אתון, אבא מת". אבל עוד לפני זה, הפרכוסים שלו בבית החולים. משהו בזרם האשלייתי הזה של החיים, נבקע לעד.
עכשיו שוב המבט הציני הזה על רכישת המטר המרובע.
כמו שני זרמים, הם זורמים אצלי. האחד, הרצון להיות כמו כולם. אבל בדיוק כמו כולם.
תמיד קינאתי באלה שעבדו שמונה ארבע. כמעט התחתנתי עם אחד כזה. סמנכ"ל רכש, השם ישמור. ואני זוכרת איך הייתי מביטה בו בערגה, בוחש את הקפה השחור של הבוקר לפני היציאה למשרד. הכל מסודר כל כך, ברור כל כך. לפחות על פני השטח.
והזרם השני, הציני, שמסרב לשתף פעולה. שמביט בכל זה כמו בהצגה גרועה ומסרב לקוד קידות.
עכשיו אני רוצה ווילה או דירת גג. עם שתי חניות ומחסן. מאוד חשוב מחסן. חשוב שפינת השירות תהיה גדולה, שיהיה מקום למטאטא, שיטאטא את הזמן שעובר.

 

Read Full Post »

אז מה היה לנו?

* לפני שנסענו התחבטנו בין שתי אפשרויות שסבבו סביב העובדה שהיינו אמורים לשהות קודם בפינלנד. אפשרות אחת הייתה לפלנד והשנייה מטרופולין בטווח של טיסה קצרה מהלסינקי: סנט-פטרסבורג (נפלה במוקדמות), ברלין, אוסלו, שטוקהולם…

[אני שולפת מהארכיון פוסט טיוטה שלא פורסם, כשעוד הייתי אופטימית בעניין לפלנד:

איפה אתם בָּסֶדֶר? אה באמת? כי אני השנה בדיוק בסדר נוסעת ללפלנד…
כשאתם תלעסו את המצה עם המרור, מול העיניים של דודה פנייה, האתון תרביץ אותה בחרקות על אופנועי שלג , תגלוש על מזחלת מובלת על ידי כלבי האסקי, תלמד סוף כל סוף לעשות סקי שטח כמו שצריך ותכיר מקרוב מאוד את התרבות הלאפית: פעילות הכוללת צפייה בעדרי צבאים, אירוח אצל הלאפים, אכילת בשר צבי בציר דובדבנים ועוד מיני זוועות שכאלה.
כן חברים יקרים. מה השתנה הלילה הזה? שבכל הלילות אני ישנה במיטות מסודרות ובלילה הזה אני אישן לי בבקתה בלב הכלום באמצע לפלנד, מתחממת לאורה של האש בקמין שבבקתה. אם אלת המזל תחייך אלי יפה אזכה גם לראות אור נגוהות צפוני.

נראה לכם? -וול, כל זה בתנאי שאני אצליח לשכנע אותו למה לפלנד עדיפה על ברלין, למשל.
כל פעם שאני מדווחת לו על מחירי חבילות "ספארי כלבים" [ככה הם קוראים לקרוס-קאנטרי על מזחלת כלבים בלפלנד] – הוא מתגלגל מצחוק. אני חוששת שהוא לא מפנים את זה שאני רצינית.
לאיש שלי יש העדפה ברורה למזרונים רכים, מלונות חמישה כוכבים ומסעדות טובות. לא שאני מתלוננת.
הסברתי לו שבמזחלת, אחד נוהג ואחד עומד מאחוריו ושעוברים קורס קצר על נהיגת מזחלת שבסופו מקבלים תעודת נהג-מזחלת. זה גמר אותו סופית: 'מה ככה הם שולחים אותנו עם המזחלת לבד? זה לא מגיע עם נהג? עם איזה שוֹפֵר?'
עוד ידווח פה המשך…
]

***

מזחלות, ברלין, אופנועי שלג, שטוקהולם, בסוף נפל הפור על טורקו (פינלנד, צפונית להלסינקי). סחוטים מתקופה מאומצת של עבודה – ביקשנו מנוחה והחלטנו לחסוך בטיסות ותנועה ולקרוס אל תוך השקט הפיני.

איזה לקרוס, איזה שקט ואיזה נעליים.
מסתבר ש"העולם" מגלה את פינלנד במקביל אלינו. המלון שלנו, שבימים כתיקונם, מזמן לנו, ביום גדוש פעילות, היתקלות בארבעה אנשים במסדרון, היה מ-ל-א. מה זה מלא? מלא זה כולל את העובדה שבחג האיסתר התקיים משחק כדורגל פינלנד – אנגליה וכך יצא שהמלון שלנו נכבש על ידי הבריטים. לא חלילה בריטים מהסוג שכותב את הסדרות האיכותיות אלא יותר מהסוג של הגיבורים שמאכלסים את הסדרות, יותר כמו אונסלו, מהסדרה keeping up appearances : ההוא עם הכרס והגופייה שמגרבץ ותוקע גרפסים עטירי אדי-אלכוהול (בירה) מול הטלוויזיה שמשדרת משחקי כדורגל.

מכה.
נסענו לטורקו, פינלנד וקיבלנו את "רויאל ביץ" אילת, חול המועד בדיל מיוחד לוועדי עובדים. צפיפות, המולה של ילדים שרצים הלוך ושוב במסדרון ומשחקים במעליות והפאב היפה של המלון מפוצץ בריטים שתויים שצופים בכדורגל, שסידרו לעצמם פאב שכונתי בטורקו.
זה הגיע למצב שלאות מחאה/הזדהות שקלנו אני והזוגי לרוץ ערומים במסדרון. בסוף החלטנו לוותר.

* לארוחת חג האללה-איסתר נעננו בחיוב להזמנה של אנו. היא עברה לגור עם החבר שלה וזאת הייתה הזדמנות להכיר יותר לעומק את החבר ואת הדירה החדשה שלהם. וגם, רצינו לחוות לפחות ארוחת חג אחת. לא חשוב מאיזו עדה.
מכיוון שהספקתי מבעוד מועד לקרוא את חוויותיה של עידית מליל הסדר, אימצתי בחום את ההמלצה שלה, מה גם שאצל הפינים זה מנהג מקובל וכך פצחנו את הארוחה בארבע כוסות כפול שתיים של יינות משובחים, אכילה וצחוקים.
אבל שום דבר, שום דבר, לא הכין אותנו למנה האחרונה.
לדבר הזה

קוראים לזה מֵמִי. מֵמִי הוא מאכל מסורתי שהפינים אוכלים בארוחת יום השישי הטוב.
המסכנים גם ככה לפי מה שהם תיארו, האיסתר זכור להם כחג משעמם נורא, אז בתור "פיצוי" כילדים הם גם קיבלו את המנה האחרונה הזו.
אוכלים את הממי עם חלב או שמנת וסוכר, אבל שום דבר לא עוזר לטשטש את הטעם הזוועתי של הדבר הזה. משהו כמו עיסת חרובים מרירה. מאכל הולם ליכולות הקולינאריות המזוויעות של הפינים.
בדיוק אותן היכולות שראש הממשלה האיטלקי, ברלוסקוני, אמר עליהן :"הייתי בפינלנד והייתי חייב לסבול את האוכל הפיני, כך שאני בהחלט יכול להרשות לעצמי לערוך השוואות "[זה היה בהקשר לדרישה של האיטלקים שמרכז הפיקוח על המזון של השוק המשותף ישב בפרמה איטליה ולא בהתאם לכוונה המקורית שהייתה למקם את המרכז בהלסינקי].

גם ז'אק שיראק ליכלך על האוכל הפיני, כשהוא ירד על האנגלים:

"We can't trust people who have such bad food. The food in that country (Britain) is the worst there is after Finland".

מי שלא אכל במסעדה פינית מימיו, לא יודע עד כמה שני אלה צודקים.

רק מה, הפינים לא נשארו חייבים. אחד מחברי הפרלמנט הפיני שהוא גם חבר בפרלמנט האירופי-אמר בתגובה: "מתיחת הפנים שברלסקוני עבר פגעה לו כנראה במוח".
אין מה לומר הרמה בפרלמנט האירופי מרקיעה שחקים.

***
באופן תיאורטי בחורף הבא מתוכננת נסיעה ללפלנד. ככל הנראה זאת תהיה משלחת נשים קטנה. בתוכנית אופנועי שלג ומזחלות כלבים – גם וגם. יש לי חברה שהבת שלה ביקשה כמתנת גיוס טיול ללפלנד. ספורט אתגרי זה הקטע של הנערה.

***

אני כותבת ותוהה אם יגיע היום שהשטויות האלה תפסקנה לרגש אותי. ובמילים אחרות, הצורך הזה שלי להחליף תפאורה, לעבור בין מצבים, ליצור שינוי, הצורך לריגושים יזומים ולריגושים בכלל – האם יגיע היום שהוא יעבור לי כליל? יעבור כי התודעה שלי תהיה כל כך שקטה, כל כך עירנית, שהצורך הזה בגירויים יתאייד לנצח. מצב שבו כל טיול מהמטבח לשירותים יפתח בפני עולם חדש כי כל הפניית מבט תהייה רעננה, לא כבולה לפרשנויות השחוקות, הכל כך חוזרות על עצמן והמקבעות של המחשבה שלי. הפרשנויות של המחשבה שהן הדבר המת בעולם החי שהן מכסות. מילים שאני מחליפה בממשות.

Read Full Post »

דווקא כאן במקום הרחוק הזה, אני עסוקה עם הדמות שלה. עסוקה יותר מהרגיל ובדרכים אחרות: אני חושבת על המשקל שלה, על הידיים שלה. אני מנסה לנחש אותה, איך היא הייתה כשהיא הייתה בגילי. תחרות סמויה: רק לא להיות כמוה. אני חושבת על הבדידות בשנים האחרונות שלה. בעבר לא הייתי מעזה לחשוב על הבדידות הזו מבלי לצרף לזה מיד את הרעיון שהיא הרוויחה אותה ביושר. היום נשאר רק הלב המתכווץ על חיים אומללים שנחיו.
*
היה הייתה עבורי דוגמא חיה, יום-יומית, לאופן שבו אדם הופך להיות התליין של עצמו.
התוואי הסגור שאנחנו מייצרים לעצמנו. מסלולים קבועים שמהם אנחנו מפחדים לחרוג. מסלולים שיוצרים את האפשרויות שלנו, תוחמים עבורנו את העולם, תוחמים את היכולת שלנו להרחיק לכת.

**

רואה אצלי את הקושי העצום לצאת מתחום הנוחות. בדברים הפשוטים ביותר. בית קפה "פונטנה", שנבחר להיות קפה הבית כאן. אני יודעת שהם עושים קפוצ'ינו טוב, את המחיר ואיפה אני אוהבת לשבת; ליד החלון הגדול מול צומת הרחובות.

הלכתי על גדות הנהר היום. רוח צפונית חזקה נשבה לי לתוך מוח העצם. צפיתי בהתנגדות שעולה אצלי מול הרעיון לשבת בקפה אחר. ההתנגדות ניצחה. סיימתי את הטיול ב"פונטנה".
כשהתיישבתי עם הקפוצ'ינו ליד החלון נזכרתי בשיחה של ד. עם הסניאסי † ההוא.
ד': מתי אתה מחליט לעזוב את המקום שאתה נמצא בו?
סניאסי: כשאני מתחיל להעדיף בית קפה אחד על אחר.

______________________

סניאסי – סוג של "קדושים" שמסתובבים בהודו, הפרושים. 

Read Full Post »

Older Posts »