Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פולין’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

חזרתי

אין לכם מושג, כמה שהמעברים האלה מטורפים. אם הייתי יכולה לבחור שני קצוות, אז בחרתי אותם: פינלנד וישראל. מערימות שלג בגובה של למעלה ממטר, קור כלבים, אין אור. קור כזה שאפילו 500 מטר לא יכולתי להרשות לעצמי ללכת בלי שלוש שכבות, כובע, צעיף טוב וככפות. לכאן, לשמש הבהירה הזאת, לחום. וזה כמובן רק הקטע החיצוני לחלוטין. מהפינים, המתוקים, הרגישים, החרוצים, המתוקתקים ומהצד השני – המאופקים, הצייתנים לחזור אל המכורה המטורללת הזו שלי – אל הפיצוץ האנרגטי הזה, אל הבית, אל הסערה היצירתית הזו, הגועשת שלמדתי לחזור ולאהוב אותה. וברור לי שזה נחתם. פינלנד הפכה לבית שני, לתמיד.

היה ביקור טוב הביקור הזה. מוזר לי נורא לחזור. מוזר מוזר.

בנסיעות האלה, אני קוראת דברים שאני לא קוראת בשוטף. בעיקר בטיסות. זה הזמן להתעדכן במה שקורה באירופה, לקרוא טיימ מגזין, ניוזוויק, הרלד טריביון וכמובן הזו'רנלים – כל מה שמחלקים במטוס. גם מבלי לקרוא את העיתונים. אפשר להרגיש איך הנושא של ההגירה אל אירופה תופס תאוצה אל מרכז הבמה. בעיקר באנגליה, אבל גם באיטליה, צרפת, ספרד ויוון. ברור לכולם שאירופה ישנה בעמידה. מצד אחד, מצד שני במדינה כמו איטליה נוצרה תלות במהגרים שעובדים בעיקר בעבודות החקלאיות ואי אפשר להקיא ואי אפשר לבלוע. הכנסייה האנגליקנית פתאום יוצאת בכל מיני דיבורים על התרבות היהודו-נוצרית מול זו המוסלמית וגם מתקיימים כל מיני דיונים בנוסח לחבק אן לשנוא את המוסלמים (טוב לא קוראים לזה ככה),  הם לא יודעים מה לעשות שם עם עצמם ואני מבינה לגמרי את הבעיה. מצד אחד – ערכים הומניטאריים וערכים של שוויון וחופש ומצד שני – אוכלוסיה שלא ממש משתלבת ולא ממש חיה את הערכים האלה – בעיקר זה צורם בקטע המוסלמים והיחס שלהם לנשים. " הקוראן היה מתקדם ביחס לנשים במאה השביעית בחצי האי ערב, לא באירופה של המאה ה-21" אמר איזה פרופסור בדיון קרוס-אירופאי שראיתי בבי.בי.סי, (מול הטענות של "נציג הערבים" בדיון, שהקוראן מאוד מתקדם ביחס לנשים) וכולם מחאו לו כפיים בהיסטריה.

הפינים שומרים על עצמם וזה שילוב – פינלנד חצי אי שהגישה אליה היא דרך רוסיה, וגם המזג אוויר. ובכל זאת כמות המהגרים שאני רואה גדלה והולכת – ערבים, אפריקאים, רוסים ומזרח אירופאים. את החדר שלנו במלון סידרה חדרנית מפולין עם תואר שני בחינוך מיוחד. עד עכשיו ראיתי רק פינים נותני שירות במלון וזה משתנה. פינלנד משתנה וזה מבאס אותי בהיסטריה. בעשר השנים שאני באה והולכת – היא משנה צורה ואני לא רוצה שזה יקרה.

ואפרופו פולנים. מסתבר שיש טרנד חדש כזה אצלם של חזרה לסוציאליזם. געגועים למרקס. אם לצטט את אחת מהדמויות המובילות תנועה שנקראית "ביקורת פוליטית"  מאצ'יי גדולה, 34: " רבים מאיתנו התאכזבו מהקפיטליזם. הבטיחו לנו עולם של צרכנות, יציבות וחופש ובמקום קיבלנו דור שלם של פולנים שהיגר לחו"ל לשטוף כלים". Brave New World – זה המועדון האיני בוורשה היום למי שנוסע לשם ומחפש סמולנים מקומיים.
הימניים, שנמצאים היום בשלטון צוחקים לסמולנים ב-פנים. "הימין הגן על פולין מהמשבר הכלכלי והשמאלנים הם פרזיטים" – כך דובר הפרלמנט.  וזה נכון המצב של פולין טוב יחסית למדינות אחרות, פולין היא המדינה היחידה מבין 27 מדינות האיחוד שהראתה צמיחה בשנה שעברה. הימניים בשלטון, לסמולנים אין סיכוי ובכל זאת יש דיבור על איזה תנועה של שינוי, רחש. גם פולין היא סוג של בית. בית שלישי, נגיד.

ולקינוח.

החוק שהשר ארדן הולך להעביר. אני כל כך בעדו כל כך כל כך.

 

Read Full Post »