Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פולנים’

פטפוטי חג

* אתמול היה לנו סדר בסגנון זיון בעמידה. אכלנו, גיסי הדתי ישב בקצה השולחן ומלמל לעצמו את המשך ההגדה  – השאר פטפטו ואז כולם, רגע אחרי שחילקו את העוגה וסלט הפירות, התפזרו לבתים. חשבתי איך אין שום דבר שיחזיק את הדבר הזה – שנקרא סדר, אם אתה א. לא דתי,וב. לא משמר את תרבות/מסורת המוצא שלך. במקרה שלנו הדור המבוגר (חמי) עלה לשמיים, אין מי שיחזיק את זה, גיסי הדתי הוא פסיב אגרסיב (ספרדי טהור הגיס שלי, מסתבר שהתופעה הזו חוצה עדות) אז הוא ישב בפינה ויקרא את ההגדה לבד. וגם הסיפור הזה של עירוב תרבויות לא עובד לטובתנו – נשארנו בלי כלום. בעבר היינו שרים והעסק הזה היה נמשך כהלכתו – מצד אחד ומצד שני – לפחות מהצד הפולני שלנו: אתה לא בא לאנשים שטרחו ובישלו ועבדו קשה, אוכל והולך. האטיקטים הפולניים דורשים שתישאר לפחות איזה זמן גם אחרי הקפה והעוגה.  בקיצור לא זה ולא זה. לא המסורת, לא התרבות ( במובן של נימוס בסיסי משהו שטומן בחובו איזה קומנסנס) – בקצרה נאדה. אנחנו היינו האחרונים שנשארנו וגם מה שדחף אותנו להקדים ולנסוע היה חרדת הפקקים.
יצאתי עם תחושת טפלות נוראית ועם הנג- אובר של סוכר. עוגת הפסח של לה-פאן או וואטאבר עלתה לי ישר למוח בתוספת עוגיות קוקוס ושוקולד שילדה בת 9 הכינה שיצאו מדהימות. אפילו יין לא שתיתי. ניווטנו בעזרת הג'י. פי. אס שיש לנו בנייד, שדיווח לנו איפה יש הכי פחות פקקים וזה עבד יפה מאוד. ואני שואלת את עצמי לאן כל הסיפור הזה יתדרדר – מה השלב הבא – מצות בזונדה לוריד? סדר בשיחת ועידה?

* במוצאי שבת עשינו את שטות חיינו ונסענו לאיקיאה ראשון. אנחנו קונים רהיטים לבינתיים, עד השיפוץ – כל הקטע הזה ייזכר כמבאס במיוחד. אתה קונה דירה חדשה, מת ליהנות ממנה ובינתיים חי על ארגזים עד שעיריית תל-אביב, תואיל בחסדה כי רב,  לתת לך איזה אישור מזורגג – שרק כדי לקבל אותו אתה משלם תשלומים לא מבוטלים, כי אם אתה רוצה ליהנות מהדירה בתקופת החיים שלך – כדאי שתעסיק איזה מעאכר(ית) שירוץ בפרוזדורים בשבילך. כל זה היה התנצלות מוסווית על זה שאנחנו קונים רהיטים באיקאה.

הקיצר ביום חמישי בחששות כבדים נסענו לשם כי פתוח עד חצות, היו הרבה אנשים אבל היה סביר. בחרנו וכבר היינו עייפים ורצוצים מלאסוף. במוצ"ש, חשבנו לנסוע לאסוף את מה שבחרנו וקיווינו שזה יהיה אותו הסיפור – מבחינת כמות האנשים. אז קיווינו.
זוכרים כשאיקאה רק הגיעו לארץ?  זוכרים את ההיסטריה של ההתחלה? גם אז לא ממש הבנתי את זה. אבל מה שהלך בראשון במוצ"ש, התעלה מעל ההיסטריה ההיא והיה מבחינתי ביאונד אני קומפרהנשן. לא תגידו איזה מוצרים מדהימים, לא תגידו מחירים מדהימים, לא תגידו שירות מדהים. כן בעיקר לא תגידו שירות מדהים ויחד עם זאת כבר בנוסענו בכביש שמתקרב למקדש הצרכנות המודרני – אפשר היה לראות טורי מכוניות, תקועות בפקק אינסופי כבר בפנייה אל הכביש הפנימי שמוביל אל החנות. סירבנו להאמין למה שעינינו רואות, ועוד הייתה לנו תקווה שאולי מתרחשת איזו הילולה של הבאבא-סאלי באזור, או משו בסגנון המשכנו לנסוע ובאמת שהיה לנו קשה לעכל את המחזה – על כל פיסת אדמה פנויה סביב הריבוע הצהוב כחול אנשים החנו את המכוניות. אני לא מדברת על החניונים הפנימי והחיצוניים שכמובן היו בתפוסה מלאה, אני מדברת על הגבעות ועל הכבישים ועל המדרכות שמובילות לחנות. בהערכה זהירה, לפי כמות המכוניות שכיסו את כל השטח סביב איקאה באותו רגע נתון היו בחנות עשרת אלפים איש. כשצמוד אלינו נסע רכב מלא בחרדים – ניצלנו את ההזדמנות ושאלנו: לאן כולם נוסעים? [אמרנו לעצמנו: אם יש איזו הילולה, הגעלת כלים בליווי זיקוקי דינור, הם בטח ידעו]. לאן כולם נוסעים? שאלנו וקיבלנו תשובת מקהלה – לאיקאה. ראינו ככה וברחנו.
הזוגי נתן הסבר שאנשים לא באים באמת לקנות, אלא זה סוג של בילוי. מקסימום יוצאים עם איזו כף לסלט. הסבר שהפך את העניין לעוד יותר סתום מבחינתי.

כשחבר צלצל בדרכנו חזרה הבייתה, השאלה הראשונה ששאל אותו הזוגי הייתה האם הוא לא באיקאה. מחבר אחר שמענו שהוא עשה את השטות ונסע לשם במוצאי שבת אחרת (לא ערב חג) אסף כל מיני דברים, ואחרי 45 דקות של המתנה בתור לקופה – שקידמה אותו בערך לאמצע התור, הוא זנח את המוצרים והלך הביתה. לפחות את זה חסכנו לעצמנו.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הייתי בטוחה שאני אכנס לקישורים של הפרויקט ואמצא אין ספור גרסאות של מרק עוף. ולא היא. קפצתי מיד לספק את ה-מתכון שאני כבר שנים מבצעת.

רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולכתוב שזאת ממש הוצאת דיבה, הסיפור הזה של מרק העוף הפולני המכובס. כל מרקי העוף שגמעתי אי-פעם אצל פולנים ובני עדות הפולנים ובני נכדים של פולנים היו מצוינים בלי יוצא מהכלל ובכלל רציתי לומר שכל הסיפור עם הבישול הפולני הטפל וחסר הטעם אין לו בסיס וקשר למציאות. בדיוק כמו העניין הזה שהפולניות הן פריג'ידיות.

רציתי לכתוב שכמו כולם, גם אני האמנתי לבלוף הזה, בעיקר על רקע העובדה שכבר התייחסתי אליה כאן, שהייתי החיוורת היחידה ברדיוס של קילומטרים בשכונה. אחת התוצאות של העניין הייתה, שמתוך הזדהות עם הקבוצה פיתחתי יחס של דחייה ל"אוכל של הווזווזים", שבישלו אצלנו בבית. לא הצלחתי להבין, מה לא בסדר איתנו, למה אמא שלי לא יכולה להיות כמו כולם ולהכין לי "פילפלה צ'ומה". העולה הישנה מוורשה, לא הבינה למה זה מגיע לה.

נדרשו ממני שנים כדי לגלות מחדש את המטבח הפולני. ההארה הראשונית התרחשה במסעדת "ב'בלה", אז בימי תהילתה בבן-יהודה. האסימון נפל כשנוכחתי לראות שאני לא היחידה שמתענגת על קרפלעך במרק עוף. אחר כך הגיעו הנסיעות לפולין, שעם יד על הלב אני אומרת שלא ספגנו שם ולו נפילה אחת בכל המסעדות שבהן ביקרנו. שם נסגר המעגל.

תרדו מזה, האוכל הפולני – מ-צו-י-ן.

מתכון למרק עוף (גילוי נאות מחייב שאספר שאת המתכון הזה גיליתי אצל נירה רוסו וקצת שיניתי).
כשאני מבשלת אני לא ממש נכנסת לקטע של כמויות מדויקות.
אלתרו אנשים יקרים.

עוף – אני אוהבת להשתמש בירכי-עוף (כרעיים בעממית) ולנקות מהם את העור גם פחות שמן צף במרק). וכדאי לשטוף אותם גם היטב. על סיר של נניח 6 ליטר, מספיקים שלוש(ה?) כרעיים.
בצל, שום (2 שיניים)
כרישה -2-3 – לחתוך גס את כל הכרישה כולל העלים הירוקים.
2-3 קלחי גזר קלופים, 2-3 קישוא מקולף וחתוך, 1 פלפל ירוק בהיר, מגולען וחתוך, 1 קלח תירס פרוס ( מכירים את זה? – מעמידים את התירס ופשוט עם הסכין מקלפים בחיתוך ישר את השיניים) , 2 חופני פטרוזיליה קצוצה, חצי אגד שומר קצוץ, 3-6 ( לפי הטעם) גבעולי סלרי עם העלים אפשר חתוכים, אפשר גם לא.
והכי חשוב – 2 כפות שורש זנגביל מגורר.

תבלינים: מלח, פלפל שחור, אני מוסיפה קארי, לא חייבים.
אני מוסיפה גם רוטב סויה וגם אבקת מרק. אני משתמשת ברוטב סויה אורגני – bio shoyu של MANNA, זה לא חייב להיות הרוטב הזה , אבל
אבל חשוב שזה יהיה רוטב איכותי, שנעשה באמת בתהליך תסיסה ולא הג'אנק המלוח והבלתי אפשרי שמוכרים בסופר.
וגם אבקת המרק היא אורגנית של VETARA – כאן זה פחות קריטי, אבל עדיין הטעם הוא אחר. אפשר להסתפק בהחלט רק באבקת מרק עוף רגילה בלי הרוטב סויה – לפי הטעם כמובן.

אם כבר התחלנו להתייחס לנושא האורגני אז גם העוף, אני מעדיפה אחד כזה שראה חיים יפים ולא עוף אומלל שגדל בתעשיית הבשר המזוויעה עם כל החולרות שדוחסים להם.

חשוב שזה יהיה הפלפל הירוק הבהיר, וגם התירס חשוב, כי הם מוסיפים מתיקות שמעדנת את המרק.

את כל הירקות שמים במים, מתבלים ומרתיחים. כשהמים רותחים, מחליקים פנימה את ירכי העוף. הנוזל הרותח ישמור על העסיסיות של הבשר ו"יאטום" אותו.
אני מבשלת את כל זה שעה ורבע, על אש קטנה.


זה ספר הבישול הפולני שקיבלתי במתנה בביקור האחרון שלי בפולין. באותו ביקור גם קיבלתי מתנה מרגשת במיוחד, מבחורה מדהימה שהכרתי, מישהי שהיא כנראה בדרך להיות שופטת ובין היתר מכורה לספורט אתגרי ובישול. את פסקי הדין שהיא כותבת עבור השופטים (ככה מתלמדים בפולין להיות שופט) היא כותבת במיטה, כמו פרוסט.
כמחווה, שרק פולני אמיתי יכול להבין את גודלה, היא נתנה לי, לא פחות ולא יותר, את המכשיר שעבר אצלם במשפחה לחיתוך הבצק ל"פירוגי", שזה השם הפולני לקרפעלך. למרות שחלפו שנתיים מאז קבלת המתנה, השארתי את הסרט כהומז'.
חייבת להזכיר גם שהפולנים פיתחו את העניין של מילוי ה"פירוגי" לאמנות-על. אני גדלתי על פירוגי ממולאים בדובדבנים טבולים בשמנת. כדאי שאפסיק כאן.

זאת עטיפת התנ"ך של הבישול הפולני.

_____________________________

אל יקל בעיניכם סיפור האוכל. הוא הוביל אותי ישירות לטקסט שאני מצטטת ממנו כאן בהמשך. טקסט שכתבתי במסגרת פרויקט שכדרכם של מרבית הפרויקטים, לא הצליח להיווולד. השמטתי כל מיני מילים ומשפטים שאין לי עניין שיופיעו כאן. [קוראי היעד של הטקסט המקורי לא היו ישראלים, אני מסבירה רק למקרה שתעלנה כאן תהיות]

נושאם של הדפים המונחים לפניכם, ראשיתו בכאב. אימי ואבי נולדו בפולין ו"היגרו" לישראל. אני מניחה את המילה היגרו בגרשיים, כי התהליך לא היה תהליך של בחירה. באופן מסובך ולא ברור גם להם, הם נשארו קשורים אל המקום, שבמובנים רבים "הקיא" אותם מתוכו. הם נשאו איתם עבר, שעליו לא יכלו לדבר ואותו לא יכלו לחיות. ..
אנחנו הילדים שנולדנו בישראל, קיבלנו מורשת מוזרה.

חיינו תרבות שבמובנים רבים הייתה עבורנו שקופה. שפת האם שלי הייתה פולנית. ידעתי לדבר פולנית עוד לפני שידעתי עברית, כי בבית דיברו פולנית…היו געגועים, היה נתק קשה, היו רגשי נחיתות, והייתה תחושת תלישות בלתי נסבלת.

… זה היה תוצר של אידיאולוגיה שהתרכזה בניסיון ליצור יהודי חדש – ישראלי. הישראלי, היה תוצר יש מאין. תרבות שנוצרה כאן ועכשיו, "קיבוץ גלויות" קראו לזה. הנתק המתנכר לעבר – זאת הייתה החוויה הקולקטיבית של בני דורי, ישראלים שהוריהם הגיעו מכל קצוות העולם והתבקשו להשאיר מאחור את "הגלותיות" שלהם. הניכור התבטא בבדיחות (הבדיחות על הפולניות בישראל הן ז'אנר שיכול למלא ספרים), בסוג של זלזול ובטריקת דלת – שבהקשר הפולני, התבטא בהסכמה גורפת על האנטישמיות של הפולנים שונאי היהודים…

התוצר של הנסיבות היה שלא ידעתי שהתרבות שאותה אני חיה היא גם התרבות הפולנית. גדלנו אל תוך התרבות הפולנית מבלי לתת לתרבות הזו שם…

"את אשר לך הורישו אבותייך, הרווח ביושר, כדי שיהיה שלך", כתב גתה בפאוסט את הרציונל שמאחורי מסע החיפוש שלנו…יצאנו להבין את העבר שעיצב אותנו, בידיעה ברורה, שאת העבר שאנחנו מנסים להבין ניתן לפגוש רק בהווה.
במפגש עם הפולנים, כמו עיוורים מגששים מצאנו זה את זה משני צידי המנהרה שחפרנו אל העבר: בצד השני של החפירה מצאנו פולנים שגם הם במובנים רבים נותקו מעברם. פולנים שבניסיון שלהם להבין את עצמם, את זהותם, בדרך פגשו את היהודי.

***

בשלב יחסית מאוחר הבנתי שלא רק מהמזרחיים נגזל העבר.
הקריעה הזאת מהעבר, הנתק, יש להם לטעמי קשר לאטימות, ולחוסר הרגישות אל האחר, שמקשים עלי עד מאוד את החיים כאן.
כשאתה קורע מעצמך חלקים, אוטם את עצמך אליהם, חייב להיות לזה ביטוי.

***

מקווה שלא הרסתי לכם לנצח את החשק למרק עוף

 

 

 

Read Full Post »

אף פעם לא הצלחתי לרדת לעומק הטקסט הראפרי/ההיפ הופי[1]. הראפרים השחורים מברוקלין או מקווינס שרים במין סלנג שכונות שאפילו האמריקאים, במיוחד אם הם לבנים, לא מבינים. גם אם אני מצליחה להבין שורה פה, מילה שם אני עדיין מתקשה לרדת לסוף דעתו של המשורר. תוסיפו לזה את הקושי, שהמשורר עצמו לעיתים לא יורד לסוף דעתו ותבינו את התסכול. אני מאוד אוהבת את מה שנכנס תחת הכינוי הגלובאלי: מוזיקה שחורה, בעיקר כשזה עשוי טוב, דחוס, מלא, מרעיד את הריריות ואת הרמקולים (כן, לפעמים אני פרחה).

זאת אומרת, תמיד חשדתי שליריקה ראפרית זה לא טי. אס. אליוט, ושאולי אני לא מצליחה למצוא עומק – כי מלכתחילה הוא לא קיים ובכל זאת; הראפ צמח מאידיאולוגיה חתרנית, והוא מתיימר לשחרר טאבו-ים ולהשמיע לנו את קולם של חסרי הקול: הדפוקים, או אלו שנדפקו, או אלו שנדפקו ולא רוצים להידפק יותר –אוקיינוס אפשרויות מרגש – נשים ידפקו אותך, גברים ידפקו אותך, הסמים ידפקו אותך, הלבנים ידפקו אותך, העשירים, המערכת, אופס, כמעט כתבתי שיר. בקיצור, המילים הן חלק חשוב בהוויה ההיפ-הופית.

בשנה האחרונה עליתי על פתרון מקורי – קחו אוויר: גיליתי את הראפ הפולני. בחיי. רציתי לתת לכם פה דגימה, אבל לא ממש הצלחתי. הראפ בפולין הוא קטע חזק במיוחד, והיתרון הגדול שלו (אחרי החיסרון הגדול שלו – שזה המוזיקה עצמה) זאת היכולת האמיתית של הפולנים לכתוב, ושלי להבין את הדקויות – בהיותי דוברת פולנית כמו שפת אם.

תשאלו, איך הגעתי אל הראפ הפולני? המחשבה, שזה מוזר – לדבר שפה מבלי להכיר את התרבות, הובילה אותי לכמה מפגשים עם הפולנים ועם פולין ומכאן קצרה הייתה הדרך אל הראפרים של וורשה. היה במפגש עם פולין גם איזה אלמנט של התפקחות. אחרי המפגש הראשון פחות או יותר הבנתי שטעיתי בגדול, אם אתה גדל בבית של פולנים לשעבר, אתה מכיר את התרבות, תרצה לא תרצה.

אחת הנסיעות, למשל, הייתה נסיעה של משלחת רשמית. חלק מהסיפור היה שהפולנים אירחו אותנו בבית. אני זכיתי להתארח אצל מאצ'ייק, חתיך היסטרי בן 22, רחב גרם וגבה-קומה בדירתו הסטודנטיאלית. איך שנכנסתי היה שם רגע קסום של מפגש מחודש עם הפורצלנים מהמזנון (אני חוזרת -סטודנט בן 22), אבל השיא חיכה לי שכמאצ'ייק הלך אל הארון ושלף עבורי נעלי-בית[2]. חשבתי שאני קורסת כשזיהיתי שהוא מחזיק ביד את נעלי הבית של דודה סוניה עליה השלום.
מה שהרשים אותי במיוחד, וזאת הייתה תופעה שליוותה אותי מהרגע הראשון שרגלי דרכו על אדמת ורשה – כל מי שפגשתי, אבל כל מי שפגשתי, מקטן ועד גדול, גבר או בחורה, הומו או סטרייט, מצעיר עד זקן: כ-ו-ל-ם מדוכאים. ולא תגידו מדוכאים סטייל דיכי – אני מדברת איתכם על דיכאון קליני כבד. אין לי ספק שהארגון השיעי: "מדוכאי העולם", שורשיו נעוצים בקרקוב. חצי שנה בקרקוב (ובמיוחד אם זה קורה לך בחורף) ואתה תלך להתאבד עם שיר בלב, או לחילופין תהפוך לראפר פולני. באמת שאני לא מגזימה. אפילו החתולים שם מדוכאים – לא ראיתי דבר כזה בחיים. אחרי שהייה של שבועיים זה נחת גם עלי. אם הייתי צריכה להישאר שם, נניח שבוע נוסף מעבר לחודש ששהיתי שם, זה בטוח היה מסתיים באשפוז כפוי וטיפול בחשמל. גם ככה לאורך כל החודש, צלצלתי כל יום הביתה, עם נוהל שיחה קבוע בנוסח: 'אולי תדבר עם הסוכנת ותראה מתי הטיסה הקרובה ארצה'? מהצד השני של הקו עשו לי היפנוזה שתאפשר לי לשרוד עוד יום בממלכת הבאסה.

זאת הייתה זוועה וקשה לי להאמין שהיא התקיימה בדיוק לפני שנה. ממש בימים אלו – חגגתי (נניח) שם את כריסמס ואת ניו-ירס איב. הניו-ירס דווקא היה מוצלח פצצות; גיליתי שפולין זה המקום היחיד על כדור הארץ שבו אני יכולה לשתות ברצף בירה- וודקה- בירה-וודקה ולא להרגיש כי זה בא אל קרבי. בפעם האחרונה שניסיתי בארץ לשתות וודקה על קיבה ריקה – זה נגמר בקריסה על הדשא ליד הבית. הכלבים בשכונה באו להריח – והייתי כל כך מחוקה שלא יכולתי לגרש אותם ממני. לא ברור לי הפער הזה.

נחזור לראפ – ולמה מלכתחילה נזכרתי ללהג לכם פה עליו. זה הכל בגלל הDVD שתקוע לי עכשיו במכשיר: "המסיבה של דייב שאפל". ריכוז מרשים של יוצרי היפ-הופ/ראפ ומותק של סרט והכי חשוב : סוף כל סוף מישהו תרגם לי את המילים לעברית.

וזאת הייתה מכה. מה שיגורתי בא לי:
הנה לקט פנינים בשירות האתון העיוורת:
דֶד פֶּרֶז: הבית הלבן הוא מאורת סמים/ הדוד סם הוא הדילר/ מה אני צריך לעשות/ כדי שתבינו את זה?

אפילו הפיוג'יז עשו קאמבאק במיוחד למסיבה והופיעו עם לורן היל. ואיך קוראים לבן של לורן היל? – ציון!!!! היא מספרת בסרט על הילדות שלה ש- 75 אחוז מהילדים בכיתה היו לבנים יהודים. בעיני זה מסביר את השם, לא?

שיר של הפיוג'יז: אם הייתי הנשיא/ הייתי נבחר ביום שישי/ נרצח בשבת/ נקבר בראשון/ וחוזר לעבודה ביום שני.

או במילותיו של מוס דף: אמא שלי אמרה:/ תן לאור שלך להאיר את העולם.

קֶה קָצָ'טָה ( באיטלקית – איזה קישקוש). ולא שאני מזלזלת חלילה, עם המוזיקה זה נשמע טוב ועדיין-

אם היו שואלים אותי מה אני רוצה לכריסמס הייתי מבקשת את הבלתי אפשרי – איחוד גלובאלי בין הליריקה הראפרית של הפולנים למקצבים של הכושים. או אז הייתי כחולמת.


[1] אני לא ממש מצליחה להבדיל בין מוזיקת ראפ להיפ הופ, יקום מי שמבדיל.
[2] אצל הפולנים לא מסתובבים בבית עם הנעליים מהרחוב. בכניסה לכל דירה, עלובה ככל שתהיה, ממוקמת ארונית ובה אוספי נעלי בית שנאספו במשך הדורות אצל המשפחה.

Read Full Post »