Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פוסט לכל תסביך’

כשהבטתי על המכונית, הדבר הראשון שמשך אותי לצלם היה האופן שבו החפצים השתלטו על החלל בחייו של הנהג. השאירו לו רק את המינימום ההכרחי, כזה שיאפשר לו לנהוג. הבטתי אל תוך החלל של האוטו והבנתי שזה מקרה נדיר שבו בקלות יחסית מתאפשר לי מבט ישיר אל תוך הבלגן המנטאלי: בלגן דחוס שנוצר מאגירת יתר. כל כך הרבה דברים מיותרים, חסרי ערך אנחנו דוחסים אל החלל של חיינו. בין היתר בשל הקושי לוותר על האחיזה.

לנהג קראו דוד. דוד הוא חשמלאי ושרברב. ואחרי שצילמתי את הרכב שלו הוא לקח אותי לראות את החנות.


הכניסה אל החנות.


דוד: "זה תלוי כאן כדי שאנשים ידעו מה אני מתקן"


פרסומת

 

"אני עוד זוכר את הימים שיכולתי לשבת בפנים", נזכר דוד בערגה, "את חושבת שזה טוב לי ככה? כשאני מסתכל על זה אני מתמלא ייאוש. החנות התמלאה לאט לאט עד שזה הגיע אל הדלת.
ניסיתי להעביר את זה הביתה ואז השכנים הזמינו משטרה.
אני מתבייש בזה, אין לי מושג מאיפה להתחיל לסדר. כולם חושבים שאני קוקו".
תתחיל בקטן, אני אומרת, כל יום תזרוק משהו. גם תרגיש יותר טוב עם עצמך וגם בסוף אתה תראה שיתפנה לך מקום.
דוד מסתכל עלי במבט חמוץ: "אני פוחד לזרוק. אולי אני אצטרך את זה, אולי בדיוק החנויות תהינה סגורות. אני מת לבוא למשרד נקי, ושיהיה לי אוטו נקי, אני מת להיפטר מכל הזבל הזה ולא יכול".

 

 

Read Full Post »

אני אנסה לקבץ כאן את מה שהצלחתי לפענח בעניין הזה של "קפואה מפחד, זאת התגובה הנורמאלית שלי כשמשהו טוב קורה". הערה מקדימה קטנה: הג'יפה שאני כותבת עליה או מדברת עליה לפעמים היא ישירה מדי ואז אנשים כדי להתחמק מלגעת בסיפור אצל עצמם מתחילים מאיזה מקום מתנשא (כי כמובן הבעיה היא רק שלי) להלביש עלי תיקים שממש לא שייכים. מישהי פעם אמרה לי שכדאי שאני "ארפה כדי להכניס פנימה את הטוב". אז למען הסר ספק ולמנוע מעצמי תגובות מהסוג הזה: אני מרפה ומכניסה פנימה את הטוב היטב ובלי בעיות. אני גם לא חיה בחרדה תמידית, עוד תובנה מבריקה שנתקלתי בה. אני אדם שביסודו טוב לו למדי בחיים (חמסה חמסה, טפו, בן פורת יוסף), שחררו ממני את ההשלכות.

***
מאחורי הפחד מהטוב מסתתר הפחד מאכזבה. לפחד שמה שיש לי ייעלם. במובן מסוים זה נראה כמו פחד רציונאלי. כי זה טבעם של הדברים, הטובים והרעים שהם נעלמים. לפעמים לאט יותר, לפעמים מהר יותר, אבל שום דבר לא נשאר להתקיים לנצח. אם היינו מסוגלים להפנים את האמת הפשוטה הזאת שהכל זמני, הפחד היה עוזב אותנו לנצח.
אבל זאת לא הרציונאליות שמפחידה אותנו. זה הניסיון. החיבור הנלמד (אצל חלק מאיתנו באופן יותר יסודי) בין לרצות מאוד ולהתאכזב. כי הפחד הוא לא רק מהטוב אלא זה גם הפחד לרצות מאוד. זה כמו ללמוד שלגעת באש זה כואב. תגובה מותנית. לרצות מאוד אהבה, למשל, לרצות שיאהבו אותך ולא לקבל את זה. ואז לרצות מאוד מתחבר לכאב, בשלב הבא צומח פחד.
ולא רק לאהוב. אם כילד, לרצונות שלך לא היה מקום, אז בעצם זה מין הר כזה של אכזבות נלמדות. של ניסיון להשיג שנכשל. אחר כך בדרך כלל, לפחות בהתחלה, זה משכפל את עצמו גם בחיים הבוגרים.
ועוד היבט אפשרי: הפחד כאיזה מוטיב בסיסי של קיום שאינו נשען על מקום בטוח ומוגן בתוך העולם. הרע שמסתתר מאחורי הדלת. זאת אומרת שאם עכשיו טוב, אז הרע חייב להגיע – כסוג של איזון מתחייב. בדרך כלל התפיסה הזו היא תפיסה שנרכשה בילדות מהמבוגרים מסביב.
וגם – הפחד מהטוב מחביא מאחוריו את הנושא של הדימוי העצמי. של להיות מספיק שווה, מספיק אהוב – כך שהשפע והטוב, יגיעו גם לפתח הדלת שלנו רק בזכות היותנו הווים, קיימים. זאת אומרת, להבין שאנחנו טובים ואהובים וזכאים – גם מבלי להרוויח את זה.

Read Full Post »

לו הייתה לי מכונית גדולה

אם כבר נפתחנו כאן, אז עד הסוף. אתמול עשיתי סיבוב על הביואיק החדשה שהבן זוג קנה. הייתי קפואה מפחד, זאת התגובה הנורמאלית שלי כשמשהו טוב קורה. נסעתי איתה בעיר וגיליתי דבר חדש. גברים מתחרמנים ממכוניות הרבה יותר מאשר למשל משדיים גדולים וחצאיות מיני. לא הפסיקו לעשות לי עיניים ברמזורים. כשאני נוסעת במזדה זה לא קורה לי. התפלות של המין האנושי, שזה כמובן כולל גם אותי יוצאת לי מכל החורים.

Read Full Post »

אילו הייתה לי תפילה, היא הייתה:

"אלוהים, חסוך ממני את הכמיהה לאהבה, לאישור או להערכה. אמן."

***

קייטי ביירון

ביקשתן תמונות:

eastermemories.jpg

 

Read Full Post »