Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פינלנד’

שבועיים אנשים יקרים זה המון זמן מסתבר. בכל פעם שאנחנו מגיעים לכאן לשבועיים – אני קולטת ששבועיים זה המון זמן.

סיכום ביקור.

בשבוע הראשון נבחרת ההוקי של טורקו (העיר שאנחנו שוהים בה) זכתה באליפות פינלנד. שמענו צעקות ברחוב. ככה אנחנו תמיד מתוודעים לאירועים כאן. בכל אופן ברגע הראשון חשבנו שהניאו-נאצים כבשו את העיר . TPS -טה-פה-אס זה שם הקבוצה וזה הולך ככה: תוך כדי צריחת שם הקבוצה דופקים אגרוף קפוץ על החזה פעמיים ומסיימים במועל יד. תוסיפו לזה שצבעי הקבוצה הם שחור ולבן (וגם חרדל) וזה מה שראינו מהחלון של המלון. שיירות של מכוניות עם דגלים ונגינת המנון הקבוצה ובגדול היסטריה המונית.

במשך שלושה ימים המשכנו לשמוע את הקריאות האלה מתחת לחלון. למחרת עשו פה בכיכר, חגיגה. הם כאן שרים את ההמנון שיצא לנו מכל חור. כשהגענו בבוקר לאכול ארוחת בוקר במלון – קידם את פנינו הימנון הקבוצה שהשמיעו כאן ברדיו בלי הספקה.

 וכאן בגרסא הרשמית

 

אה כן, וגם הפעם בכיתי כששמעתי אותם שרים את ההמנון של הקבוצה ואני בוכה כל פעם שאני שומעת את השיר הזה. לא ברור הקטע הזה. אני נגנבת ממנו. אני מתארת לעצמי שהפינים סביבי חשבו שאני ממש מתרגשת מהנצחון של הקבוצה, מה גם שלגמרי במקרה הבאתי מהבית את הצעיף צמר השחור לבן שלי ואני עוברת לגמרי בתור פינית. אה ותסתכלו ותראו שכמו תמיד בפינלנד , הקהל מאוד מעורב –  בין אוהדי הקבוצה יש המון נשים וקשישות.

האחד במאי

זה לנו האחד במאי השלישי כאן. הפעם לא ממש חגגנו. שנינו היינו שפוכים מהעבודה. ירדתי קצת למטה צילמתי והתחככתי קצת עם המקומיים השמחים.

 

וזה הבלון האהוב עלי

האנקדוטה היוצאת דופן הפעם היא שיצא לי לפגוש את מנהלת המלון. איזו אישה מדהימה. היא בעצם מנהלת שני מלונות וארבעים (!) מסעדות ששייכות לרשת. איזו נוכחות. לבושה מדהים עם הבלאקברי שלה. היא שלחה לנו לחדר שמפניה ותותים.

 והרי לכם תמונת האחד במאי המסורתית.חייבת להגיד שכאן בפינלנד למדתי לשתות שמפניה ולאהוב את זה.

כשפגשתי את מנהלת המלון התרגשתי כמו שילדות בנות 16 מתרגשות כשהן פוגשות את הכוכב שלהן. המלון הזה מנוהל כל כך טוב שפשוט אי אפשר שלא להעריץ אותה. מכל המלונות בעולם שהייתי בהם והייתי –כאן אני מקבלת את השירות הטוב ביותר והאישי ביותר. לא קרה שרצינו משהו, היינו צריכים משהו ולא קיבלנו. כולל מנורות קריאה שיש להם כאן במלון

 

ורציתי לקנות עבורנו – ופקידת הקבלה חיפשה מי מייצר אותן, התקשרה למפעל (!) וקיבלנו שתי מנורות במשלוח ישיר למלון (!).

למחרת צילמנו מהחלון את תהלוכת האחד במאי

 

היה לי חשוב לתפוס את הזקן ההוא שזכרתי מהתהלוכה בשנה שעברה. מראה פאתטי  ומכווץ את הלב האופן שבו הזקן הזה נושא את כל מסורת הקומוניזם הפיני על כתפיו. השנה התהלוכה מאחוריו הייתה קצת יותר גדולה מהשנה שעברה (בשנה שעברה צעדו שלושה השנה ספרתי שישה צועדים – האם המפלגה הקומוניסטית בטורקו הכפילה את כוחה? חיוך). כל השאר הם מפלגות סוציאליסטיות – חלקן מיוצגות בממשלה)

 

 

 

מה שכן למחרת עשינו טיול מדליק באיים. זאת המעבורת שלקחנו. אל תתנו לשמיים הבהירים להטעות אתכם. שש מעלות ורוח צפונית מקפיאה.

 

 

וזה תמרור שמאוד אהבנו.

וגם הקטעים כאן בפינלנד שגם אחרי עשר שנים מצליחים בכל פעם לעשות לנו הפתעה. כאן למשל ראינו שלט לתחנת דלק, והיינו על מעט מאוד דלק – ובסוף הגענו לתחנה…

 

 אז כבר נכנסנו למסעדה שהייתה שם – המסעדה היחידה הפתוחה ביום ראשון ברדיוס של 100 קילומטר

 ***

היו כאן פעמיים אזעקות. פעם אחת ניסוי צופרים. חשבתי שאני הוזה. אני יושבת ועובדת בחדר של המלון ואני שומעת אזעקה עולה ויורדת. בהתחלה סירבתי להאמין למה שאוזניי שומעות. חשבתי שזאת תופעת פנטום, שרידים מיום השואה ויום הזיכרון שרודפים אחרי גם לכאן. צלצלתי לקבלה ומסתבר שכן – ניסוי צופרים. בפעם השנייה הייתה אזעקה של שריפה. לא הזזתי את עצמי מהחדר, נשארתי בחיים כדי  לספר .

***

יום הסטודנט הפיני

ואם לא הספיקו לנו כל האירועים המרגשים עד כה. הגיע לטובה גם יום הסטודנט הפיני. [יש לי סוף כל סוף הוכחה מצולמת שאנשים כאן תקועים עמוק בשנות ה-80 (במקרה הטוב) מבחינה מוזיקלית – אם לא הצלחתם לזהות היא שרה את "איימ סו אקסייטד" של הפוינטר סיסטרס].
מהו יום הסטודנט הפיני? הם מקבלים כרטיס כזה – שבו הם צריכים להחתים כל משבצת. איך מחתימים כל משבצת? הולכים מתחנה לתחנה (האוניות על הנהר זאת תחנה אחת) – מקבלים משקה אלכוהולי לבקשתך (בירה בדרך כלל) וממשיכים הלאה – כל המרבה הרי זה משובח. מי שמגיע ל-12 החתמות נקרא קפטן. בסוף היום יש מסיבה. מה שבפועל קורה שאת כל יום הסטונדט שלך אתה מבלה בעמידה בתור ובריצה מתחנה לתחנה. גומרים אותי הפינים האלה.

 

 

המסיבה הפעם בהתקיימה בדיסקוטק של המלון שלנו – 2,500 סטודנטים. ובמסיבה הם מקבלים את הפאצ' הזה שהם מדביקים על הסרבל –אחווה הזה שלהם (הסרבלים הצהובים). אלה למשל סטודנטיות שנה ראשונה/או מגה-חננות.

 ואלה חיות מסיבה. הם לומדים לנצח, זרק לי איזה פיני בציניות.

 ואי אפשר בלי גילויים חדשים בשדרת אספלנדי

בית קפה מדליק שגילינו בשדרות אספלנדי בהלסינקי. אין לנו בתי קפה כאלה בארץ. בתי קפה מוקפדים, המלצרים במדים עם חלוקים, השירות מתוקתק, תקרות גבוהות, עיצוב שחבל על הזמן. אין לנו ולא יהיה לנו. יען כי אנחנו אזיאתים.

 

 על המראה רשום מתכון של העוגה הזאת.

 

 אני אוהבת את האופן שבו העיצוב של בית הקפה משלב בין ישן לחדש. אלו השירותים. בצד זה המעיל האדום שלי. בכל תא יש תמונת ספורט ישנה אחרת.

 ****

ערכת הפיקניק החמודה הזו

וסידור השולחן החביב

 

 

מחר טיסה. חזרה לשרב. אני פוחדת.

Read Full Post »

את קול התופים שמענו כבר בבוקר, אבל לא ממש התייחסנו. חשבנו, כל אחד לעצמו, שזאת עוד איזו להקת חובבים שמתופפת את עצמה לדעת בכיכר השוק [שאליה פונים הפעם החלונות שלנו, והזוגי מקטר שרועש לו!!! – נראה לי שאיך שאנחנו נוחתים כאן אנחנו עוברים מטמורפוזה והופכים תוך דקות ספורות לפינים. אני מקטרת שאני מתה מחום ב-15 מעלות, כל הזמן חם לי ואני מזיעה ( ואז כשאני חוזרת ארצה ב-30 מעלות קר לי) והזוגי (שאם הוא לא מסניף קצת פיח של אוטובוסים הוא לא מתעורר טוב בבוקר), מתחיל לקטר שהרעש מהרחוב מפריע לו…]

לאור ההמלצות שקיבלתי מאיל – החלטנו לנצל את יום השבת הנוצרי לסיור קטן לאורך נהר האאורה – אבל ללכת בכיוון שונה מהכיוון שאליו אני מטיילת לי ברגיל. טופפנו לנו אנגז'ה עד שהבנו שהדברים אינם כסדרם. זה התחיל ממחסומי המשטרה והמשיך למחזה של התקהלות המונית מול הקתדלה. אני מיד רצתי לתחקר את המקומיים, מה קורה. " זה יום החגיגות של הצופים" קיבלתי תשובה שהתקשיתי להאמין לה. צופים????   – תחשבו כיכר רבין מפוצצת – שאליה התקבצו המונים כדי לחגוג את שייכותם לתנועת הצופים. אתם קולטים את הקושי שלי להכיל את המידע ששמעתי?

המשכנו להתקדם עד שראינו אותם – המון ענקי של בני אדם בכל הגילאים לבושים במדי צופים. המשכתי לאסוף עוד מידע ולמדתי ש10% מכל הילדים ובני הנוער ב"מחוז טורקו" חברים בצופים (בהשוואה נניח ל-4-5% הממוצע במדינות השכנות),

 

 וכמו שתראו בתמונות יש גם לא מעט מבוגרים שפעילים בתנועה.

 

 

 

אל הכיכר התקבצו כדי לצעוד ברחובות העיר, נציגי כל השבטים שפעילים ברחבי מחוז טורקו. 

 

את המצעד פתח טקס דתי שהסתיים בשירת המנון דתי (הצופים בפינלנד, הוא בעיקר עניין דתי,  כ-80% מהשבטים פועלים כאן בחסות הכנסייה הפינית, ששייכת לכנסייה הלותרנית).

ואחר כך התחיל המצעד, שנמשך שעות.

אני מבקשת שכשאתם מביטים בוידיאו תשימו לב לכמה פרטים. שימו לב איך הפינים עומדים בשקט מופתי, אף אחד לא מוחא כפיים, לא זז, לא מביע רגשות, לא עושה סימנים ולא צועק לילד שיחייך אל המצלמה. החלק המדהים זה עד כמה הכול מסודר. אין גדרות, אין שוטרים ששומרים על האנשים והאנשים עצמם מקפידים לעמוד בקווים ישרים ומסודרים לאורך המסלול.

 

יותר מזה, אנחנו יחסית הגענו מאוחר, המקומיים כבר מזמן תפסו מקום לאורך המסלול. רציתי כמובן להתקרב והפינית שלידה עמדתי פשוט פינתה לי מקום! (אני רוצה לראות שמישהו בארץ או בכל מקום אחר בעולם היה מפנה מקום בשורה הראשונה למישהו אחר שהגיע מאוחר יותר). אף אחד לא רץ אל הצד השני והפריע לתהלוכה. הכל היה מסודר למופת. העיר לא עמדה מלכת. הכל היה מתואם. היו הפסקות בין הצועדים שבהן אפשרו לאוטובוסים לעבור וגם להולכי רגל מצד לצד. היינו המומים מהארגון.

עכשיו מי שטוען שזה לא לעניין לעשות הכללות ביחס לאופי של עמים, מקשקש קשקוש היסטרי. תביטו על הוידיאו הזה (שבו שומעים אותי ברקע מתה מצחוק – הפינים האלה חוזרים ומפתיעים  אותי כל פעם מחדש) ותבינו כמה זה שונה בתכלית השוני ממשהו שעשוי להתרחש בישראל.
כן, לעמים יש אופי שונה ותרבות שונה וכדאי להפנים את זה. אני מדברת על זה בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי. כשאנשים טוענים שיש לערבים תרבות אחרת שצריך וכדאי להבין אותה בהקשר של היכולת שלנו להתמודד עם הסכסוך יש מי שטוען שזאת גזענות. זאת לא. דבר אחד זה להבין את השוני, לאפיין אותו ודבר אחר זאת התנשאות וגזענות.

____________________________________

* הדיבר השמיני מתוך עשרת הדיברות של הצופה.

Read Full Post »

השתא הכינותי את עצמי מבעוד מועד.


 זוכרים את הצילומים העגומים של הנהר? – הפעם הרגל הייתה מספיק חזקה כך שיכולתי לצעוד עם כולם אל מעבר לנהר לחזות בחבישת הכובע על הפסל.


מחווה מזעזע של אחת מאגודות הסטודנטים לשפעת החזיר המשתוללת. זהו ראש של מה שהיה פעם חזיר חי בהחלט והוא מחובר לצלב.


(שימו לב למוטיב החזיר) סטודנט – הסרבל שהוא לובש מייצג את אגודת הסטודנטים שהוא חבר בה.


גברת מהודרת למדי שהתחפשה.


נכון שהוא מתוק?

***

כשכבר חשבתי ששמעתי את כל סיפורי ההורות האיומים ביותר שאפשר לשמוע, תמיד מגיע איזה סיפור חדש שמפיל אותי מהרגליים ומכניס אותי לפרופורציות. אתמול במסגרת חגיגות ה Vappu ( ה1 במאי בפינית ) ישבנו עם חברים והיא סיפרה לנו איך כילדה סדר היום שלה היה מוכתב לפי השעון, כולל ניקיון השיניים לפני השינה. אתם קולטים? כילדה היה לה סדר יום שהיא הורשתה לחרוג ממנו – לא יותר מחמש דקות חריגה. וגם כשהיא התחתנה והיא הייתה מגיעה לביקור עם בן הזוג שלה, האמא שלה הייתה מכריחה אותו (ורק אותו) לשבת על כיסוי מיוחד על הספה (שלא ילכלך את הספה) וכשהוא היה הולך לשירותים האמא הייתה הולכת אחריו ומנקה את השירותים ומאווררת אותם. וזה חברים יקרים על קצה המזלג. הטירוף האנושי אין לו גבולות.

את הסיפורים האלה שמעתי במסעדתHerman  שנחשבת לאחת המסעדות הטובות בפינלנד (מדורגת במקום שביעי ב-2007, מעבר לזה שזאת מזקקת בירה – שמייצרת בירה מעולה). וזאת הייתה נפילה מארץ הנפילות.

זה:

זה

 זה

 

 ובירה אחת עלו לנו מעל 400 שקל. האמינו לי חוץ מהעיצוב, יום שגרתי במטבחה של האתון מנפיק תוצרת מוצלחת יותר מבחינת טעמים. היה גם מרק אבל אותו החזרתי למטבח – היה לו טעם בלתי אפשרי של קפה ועוד מרכיב בלתי מזוהה (מרק פירות ים). לא אוהבת ביזבוזים סתמיים כאלה של כסף.

***

אחרי הרמן הלכנו לבית-קפה מועדון ג'אז ושם רקדנו ואלס וטנגו וצ'רלסטון. והאתון נוכחה שהיא כבר יכולה לאט לאט ליצור משהו שמתחיל להיות דומה לריקוד. הפרקטיקה היא שהרגל הפצועה עומדת במקום ו/או נגררת והרגל השנייה רוקדתזעוף. זרג אטומי הפציעה הזאת. אבל תקשיבו לי טוב, אני אחדש ימי כקדם, כולל הכושר וכולל הקונג-פו שאני מפנטזת עליו.

***

אחר כך הלכנו לדיסקוטק!!!! שנים! לא הייתי בדיסקוטק, שנים! הם פה ברטרו אכזרי. הדי-ג'יי ניגן חומרים עתיקים והסאונד היה על הפנים. אבל אני מה היה אכפת לי. דיסקוטק!
הצטלמתי עם הבאונסר – מפלצת אנושית כזאת מזמן לא ראיתי – גורילה אמיתית.
בחזרה – מוקדם לפנות בוקר, חשבתי שאני לא שתויה, עד שהבנתי שאני מתקלחת עם המשקפיים.

***

אתמול זה היה היום הפאגני, יום הסטודנט הפיני והיום – חג הפועלים. צילמתי את התהלוכה של הקומוניסטים. קדמה לה התהלוכה של הסוציאל דמוקרטים. התרגשתי מהתהלוכה עד דמעות. לא ברור לי העניין הזה. או שיש לי פטיש לתהלוכות או שזה קשור לזה שנראה לי שבגלגול קודם הייתי חבר בתנועת השומר. רעיון שצמח אצלי בעקבות איזה חיזיון שהיה לי באחד מקורסי הויפאסנה. הייתי כנראה איזה ואניה, כזה מ'אצו, עם מגפיים, סוס ורובה, שז**ן כמו שפן חלוצות אידיאליסטיות. נרצחתי על רקע לאומני ואני קבורה מתחת לאיזה עץ באחד מהישובים שהקמנו. זהירות! אתם יכולים ברקע לשמוע אותי שרה את ההימנון הקומוניסטי (כשהמצלמה רוקדת) ואת השיחה שלי עם הפינים שהייתי איתם.
בוידאו ניתן לשמוע אותי מכנה את הקומוניסטים: זן נכחד. התכוונתי לקומוניסטים האורתודוקסים. הסוציאליזם או הגנת האינטרסים של העובדים הוא נושא שרחוק מלהיכחד. הפגנות ה-1 במאי האלימות למדי שהיו היום באיסטנבול, השביתה ביוון, וההפגנות בצרפת, אוקראינה ורוסיה – לא דומות בכלום למחזה שצילמתי בטורקו.

***

וגם הזוגי הבטיח שלי שכשאסיים את התזה הוא יקנה לי כובע כזה של אקדמאים (30 יורו). אפרופו אקדמאיים, הזוג שאיתם טיילנו היום – הוא פרופסור פיני במדעי הדתות. קפצתי איתו לאוניברסיטה וזכיתי לצלם את החדר הסמינרים שלהם.

Read Full Post »

זה כל כך מוזר אנשים יקרים. זה אך אתמול, תבינו, נסענו מטורקו להלסינקי בעיצומה של סערת שלג. מאוד אהבתי את הנסיעה, מחזות קסומים לאורך כל הדרך.
מסע שאת סופו ביליתי בחדר הכושר החבל"זי של המלון ואחר כך כמובן בסאונה.
ועכשיו אני כאן בארץ שטופת השמש הזאת, שבאיזה אופן מוזר, קר לי כאן יותר.  ביום הראשון לאחר החזרה, היה לי פה כל כך קר שהדלקתי את המזגן בפול ווליום ואת החימום בחדר השינה ושמתי שמיכות כפולות על עצמי בלילה (פוך וצמר גם יחד) מזל שהזוגי לא היה בבית, הוא היה מתאייד. לא ברור הקטע הזה. בחוץ היו פאקן עשרים ואחת מעלות ואני קפאתי מקור כמו שבפינלנד המתחת לאפס לא ממש ריגש אותי.
הזוגי הסביר את התופעה המשונה הזו בהבדלי הטמפרטורות בין הפנים לחוץ. שבפילנד חם בתוך המבנים ובחוץ קר ואילו כאן – זאת אותה הטמפרטורה פחות או יותר ו/או שבבית קר יותר. לא יודעת, לי נראה שזה היה קריז לסאונה. התרגלתי לסיים את היום בטמפרטורות של בין 80 ל 100 מעלות [אצל הפינים אם זה לא מאה מעלות זאת סאונה מחורבנת]  נראה לי שאני בונה עמידות לחמסינים. איך לא חשבו על זה? במקום לקטר על החום הנוראי כאן צריך להושיב את כולם בסאונות כל יום בערב – ואז להסתובב בחוץ, באוגוסט בצהרי היום, זאת תהיה קרירות מרעננת. 42 מעלות? קטן עלינו. מה שמסביר לי את העניין הזה. איך לא חשבתי על זה אז.

 ***

החזרה לכאן לא ממש עשתה לי טוב. אחרי כל ההתכתבויות שלי עם זו ש. הסתבר לי שאני לא באמת האמנתי עד הסוף שהסביבה משנה ועכשיו בחזרה הזו, אני רואה עד כמה היא אכן משנה.

נכנסתי כמו שחקן תיאטרון לדמות הזו שלי כאן. לבשתי את התחפושת, או מדויק יותר התחפושת התלבשה עלי. הרגשתי את זה נעטף סביבי, מהדק אחיזה.

בדרך מהטרמינל לחנייה לטווח ארוך, ניסיתי להיזכר בקוד של המכונית 1582 או 1852? ניסיתי להיזכר בכל הטריקים שעשיתי כדי לעזור לי לזכור והבור רק הלך והתרחב. הפסקתי את כל התנועה הזו במכה, כי הבנתי שאם אני אמשיך, זה ישתק אותי ברגע האמת. תני לעצמך להיכנס לאוטומט אמרתי לעצמי.

באזור של החנייה לבושה 4 שכבות: גופיה +חולצה דקה + הסוודר הכי עבה שיש לי + מעיל צמר + צעיף צמר, גוררת מזוודה בגודל בית ועוד תיק צד כבד ועוד ניילונים עם שמונצ'ס, חיפשתי את המכונית שהזוגי החנה, כשאני רצתי לקאונטר לסדר את הצ'ק –אין. הזוגי בגרמניה ואני לבדי בחום השמש הארץ ישראלית מזדחלת.

מצאתי את האוטו יחסית מהר וזאת הייתה שמחת מפגש אמיתית. פיסה של בית עמדה שם על הכביש, שאפשר היה להשליך לתוכה את המעיל והסוודר והצעיף והמזוודה והתיק ולחזור להיות אדם קל, לבוש בהתאם לתנאי השטח.

ברגע הבא שהתעוררתי, האוטו כבר היה מותנע ואני נהגתי לכיוון היציאה מהחנייה. האוטומטיות הזאת שמתבצעת מתוך שינה, הדהימה אותי שוב בעוצמה שלה.

וזהו משל קטן לאופן ש"זה" מתנהל, ש"זה" בונה את החיים שלי. הרגשיים, החווייתיים. אם הכניסה לאוטו הייתה כזו, אתם יכולים לתאר לעצמכם את הכניסה לבית? את הטלפונים לחברים? את ארגון המשימות?

 ***

מה יש שם בפינלנד שאין פה? מה יש שם שמאפשר לי ערות גדולה יותר?

נתחיל מזה שהממלכה שלי היא חדר אנונימי שלסדר אותו זה עניין של 10 דקות. הכל מסודר תמיד וגם יש הרבה אסתטיקה ופינוק מסביב בחדרי המלון שאנחנו שוהים בהם. אין טלפונים (מעט) אין שיחות (מעט),  אין רעש של שכנים, אין מכונות גיזום, ניקוי, קדיחה, רעש תחבורה, ילדים צורחים, כלבים נובחים, אף אחד לא משפץ שום דבר, לא בונה מרפסת, לא סוגר תריסים, שקט מופלא!
אבל כל זה מחוויר מול הקונספט – שלדעתי הוא ההבדל המרכזי; וזה שהיום יום נתפס כמשהו שיש ליהנות ממנו. זאת אומרת אני דואגת להכניס אלמנטים חווייתיים לכל יום. ההסתובבויות האלה, שעות של שיטוטים, על גדות הנהר, בחנויות, במוזיאונים. שהן כולן שעות של נוכחות, של התבוננות, שאני קוראת להן "להיות תיירת". זה והעבודה שלי שנעשית שם והפינים החרוצים מסביב והאווירה שהחריצות והיעילות הזאת יוצרות. ואלוהים יודע עוד מה. אני לא נוהגת שם [הכל במרחק הליכה], אף אחד לא חותך אותי, עוקף אותי, נוסע על אופניים מולי. בתור אף אחד לא נדחף. הכל מתבצע בשקט וביעילות. וגם – הסדר יום שלי, מאוד ברור, מאוד מאורגן.

פה מתרסקות על ראשי הקטן כל משימות העל הכבדות של חיי. למה, פאקן-שיט, למה זה לא יכול להתבצע גם כאן מהמקום השקט הזה, הנינוח, המסודר? למה כאן, הכל הופך להיות משימות כבדות משקל, שכוח הכובד שלהן דוחס אותי לאדמה והופך את הצעד לחסר שמחה אמיתי. חובה, חובה, חובה. עומס, עומס, עומס. אני קמה בבוקר עם המחשבה של מהו זה שצריך להספיק היום. ההתלהבות הפנימית, האמיתית, התשוקה לעשייה, שאני פוגשת בפינלנד, מתאיידות ברגע המפגש עם השמש תוצרת כחול-לבן.
וכמובן שהכבדות הזאת מביאה איתה את אחותה התקיעות ואלה גוררות איתן את האחות הבלתי אטרקטיבית בעליל – הבאסה.

והקשה מכל היא הידיעה הברורה, שעכשיו ברורה מתמיד – שזה מעשה ידי להתפאר. או מדויק יותר מעשה הרגלי המפוארים [כן גם צורת החשיבה והגישה זה הרגל], שקופצים עלי ברגע שאני חוזרת, כמו מנדבושקס ממזרון צה"לי על גוף טרי שנשכב עליו.

***

בצד המתוק של לחזור לארץ הזאת, זה קול ההמיה של היונים כאן. אני לא מתפייטת, באמת. בשבילי זה הצליל של הנשמה שלי.

Read Full Post »

השמש פינקה אותנו כאן בימים האחרונים. 

אתמול עשיתי טיול כהרגלי על גדות נהר האאורה. חשבתי על כמה דברים. נזכרתי בפרויד ובטיולים היום-יומיים שלו, שהיו, כך אני בטוחה, מקור בלתי נדלה להשראה. אלו הפעילויות האלה של "המוח אמן" שמאפשרות חיבור אל האינטואיציה. סטיבן שפילברג מספר שאת הרעיונות הכי טובים שלו הוא מקבל מנהיגה בכביש המהיר, סקורזה קולט אותם במקלחת, אצלי זאת שטיפת כלים. חשבתי עליו, מטייל נשען על המקל שלו ברחובות וינה בצהריים. ברור לי שנכון שטיול כזה יתרחש אחרי עבודת הבוקר. כשכבר עשית משהו ואתה צריך להתנקות. הפרובלמה היא שרחובות גוש דן זה לא בדיוק איזה פינת חמד [אני לא מדברת על רוטשילד בואכה שדרות חן, שלצערי אני לא במרחק הליכה ברגל מהם] לשוטט בה ובטח לא בצהריים המהבילים של המזרח התיכון הלא חדש. בזמנו הייתי עושה הליכות בקיץ, אחרי הצהריים בחוף הים. הפסקתי אחרי הפציעה, אולי הגיע הזמן לחדש ימי כקדם. פה בטורקו, הטיול היומי על גדות הנהר עושה לי את היומית. 

ההיי-לייט אתמול הייתה העלייה שלי על המעבורת. תפאורה קלאסית למחזה אבסורד מהסוג של "מחכים לגודו". המעבורת שנעה יום אחרי יום, שעה אחר שעה, שלוש מאות שישים וחמש, פעם גדה ימנית ופעם גדה שמאלית. המעבורת שלעולם לא מפליגה לשום מקום. כלואה לנצח בין שתי גדות. אפרופו משלים בודהיסטים [בדיחה לבודהולוגים קריצה]. הייתה לנו שיחה אני והזוגי על האיש שמסיע אותה. איך הוא לא מתחרפן, תהינו. במחשבה שנייה אולי זאת מדיטציית הזן הכי טובה שיש והוא המאושר באדם.

היום ציפתה לי הפתעה אחרת. זוכרים את הברווזים? איך שאני נכנסת היום לחנות הספרים אני רואה המונים. גם חנויות הספרים וגם הספריות פה בדרך כלל שוקקות אדם ובכל זאת ההתגודדות הייתה גדולה מתמיד. הצליחו, אני חושבת, עם הספרייה החדשה המדהימה שבנו כאן, שפתוחה לכל מי שרוצה מתי שרוצה, כולל תיירים ואורחים מזדמנים, אתה מראה את הדרכון, רושם את המלון ככתובת והופס אתה מוזמן להשאיל ספרים, תקליטים, סרטים. ולא רק זה אלא שהם מפרסמים את עצמם ככאלה במשרדי המידע לתיירים, קונספציה שונה לחלוטין מזו ששותפים לה חלק מהספרנים אצלנו שרואים באוספי הספרייה רכוש שצריך לשמור עליו מהקוראים. תראי איך כמות הקוראים עלתה, אמרתי לעצמי, רק כדי לקלוט דקה וחצי אחרי שלישיית הולנדים שיושבת וחותמת על ספרים. מי אלה? שאלתי את אחת המוכרות – הם היוצרים של הברווזים. לא נדרשה הרחבה. רצתי לצלם אותם בהתרגשות. הפינים זה העם היחיד על כדור הארץ שמאמין שהעולם נוצר מביצה של ברווז (סיפורי הקלוולה). תגידו לא לאהוב אותם?

 

 ועוד חשבתי. על האופן שבו אסור לתת לייאוש לנצח. אני לא מדברת כרגע על הייאוש הקיומי הגדול – שלגביו ברור גם ברור שאסור לתת לו לנצח. אני מדברת על ה"ייאושים" הקטנים. נגיד החלטתי שבשהות הזאת כל יום בבוקר אני אכתוב את העבודה, אחרי הצהריים אסתלבט (קניות וטיולים) בתוך זה אצליח לשבת למדיטציה שעתיים ביום וגם לעשות כושר (לקראת הערב) ולסיים יום מפואר כזה בשריצה בסאונה. [אחחחחח הסאונות כאן. אין אין על הסאונה הפינית. החום הזה היבש, הדיוק שבו הם מפעילים אותה, ריח העץ. האופן שבו הסאונה היא חלק מהתרבות. הבריכות מסביב, המקלחות, הישיבה בעירום עם אנשים זרים. נכנסים לסאונה, יוצאים, קופצים לבריכה הקרה, שותים משהו, חוזרים לסאונה. אני מכורה לעניין. אתמול התארחה במלון נבחרת הוקי קרח.הם שכרו סאונה פרטית ועשו המון ברדק כל הערב, חצי טורקו הגיעה לבקר אותם בסאונה. חברי הנבחרת ואורחיהם כנראה השתכרו כהלכה, הם ישבו ושרו שירים בתוך הסאונה, דפקו על השולחנות, קטע מטורף לגמרי. חשבתי כמה מועיל היה לנבחרות ישראל על ענפיהן ערב כזה בסאונה יחד עם המאמנים, בעלי הקבוצות וכתבי הספורט].

אז נניח ששלושה ימים לא הצלחתי לעמוד בסידור הזה. לא ממש הצלחתי לכתוב, לא עשיתי כושר ולא הספקתי להגיע לסאונה (סוגרים בתשע בערב – כמו כמעט הכל – להוציא את הבארים). אז לא להישבר ולא לברוח מההחלטה הראשונית, אלא להתעקש. להיצמד לתוכנית ולביצוע שלה. אתמול היה יום מושלם, הצלחתי הכל והופס אני בחזרה בתוך התלם.
והרגלים אנשים יקרים באמת משתנים. אני רואה את זה כל כך בבירור. נניח שבתחילת הרומן שלי עם פינלנד, כשכבר אז לא היו לנו כבלים, הייתי באה למלון ומתהפנטת. עכשיו אני לא מסוגלת לראות שטויות. הסדרות, אם הן לא ממש מצוינות (עמוק באדמה דה בסט) הן לא מעניינות, סרטים, אם הם על שטויות ו/או לא עשויים טוב, נגמר הסיפור, אין עניין. אני מעדיפה הרבה יותר לקרוא דברים שמעניינים אותי. נחמד להיווכח בשינוי כזה. זה עושה נעים.

__________________

* בצרפתית: הפוסט שלי להיום.

 

Read Full Post »

אם אשכחך הלסינקי

בחוץ יורד שלג ואני מתנהלת כאילו זאת השגרה. הליכה אל הסופר בתוך המעטה הלבן הזה שעוטף הכל, כשמתחת למגפיים נשמעים קולות פצפוץ כאלה. הלבן הרך הרך הזה. אתמול בלילה יצאנו לסיבוב בשכונה:


חצר המלון בטורקו      


צילום מהדרך שלנו מהלסניקי לטורקו. השמיים היו מדהימים והכל היה מואר באיזה מין אור תכלת כזה שבחיים שלי לא ראיתי כמוהו.

וזה צילום מהיום. נהר האאורה הקפוא

נעלי השלג שלי -הבי דיוטי

כשאני מגיעה לכאן, במיוחד אם נניח לא הייתי כאן מספר חודשים, תמיד עולה אצלי השאלה, איך זה יהיה, האם שוב יתרחש החיבור הזה. הפעם חשבתי שזהו פינלנד הפכה להיות שגרה וכמה נעים היה לגלות שוב את ההתרגשות הזאת בבטן. בעיקר הבתים, בנייני המגורים. הקווים הישרים, המינימליסטים, השקט הזה, החושך, האופן שבו הכניסות מוארות. בכל פעם זה מרגש אותי מחדש.
הטיסה הייתה נעימה. בקטע מפרנקפורט להלסינקי הדיילות שמו את ההקלטה בעברית עבורנו, היינו האנשים היחידים בביזנס ונראה לי שהתחשק להן להשתולל קצת. קלטתי שאני שומעת עברית כששמעתי "בטיסה זו אנחנו לא מגישים חזיר", הדיסוננס הקוגניטיבי העיר אותי.
כשהגענו לפינלד מזג האוויר קיבל את פנינו בברכה. שמש. מינוס מעלה אחת או שתיים. מזג אוויר מצוין במושגים פיניים, סימני אביב ראשוניים. כל הפינים יצאו מהבתים וקשה היה להשיג מקומות ישיבה בבתי הקפה הפופולאריים בהלסינקי.


מסעדת Kappeli (מסעדה-קפה) בשדרות Esplanadi, הרחוב האהוב עלי בהלסינקי.

עדיין קשה לי להתרגל למחזות שאני רואה פה מדי פעם, כמו זוג גברים, שיושב לו על ידי אחד השולחנות בחוץ, מעשן בנחת סיגר ומשוחח במינוס שתי מעלות. או לחילופין האופן שבו הפינים נוסעים על האופניים גם כשבחוץ יורד שלג והמעלות רואות את האפס מלמטה. 

Read Full Post »

תפקדתי היום כמשקיפה וכתולת כרזות, הסתחבקתי עם הליכודניקים לגודל הזוועה של הפעילה שהייתה איתי (הדעות הקדומות של כולם על כולם הורגות אותי) – נושא הויכוח היה האם סילבן שלום הוא גאון או לא (הגענו לזה דרך הדיון בנבחרת של ביבי) פעילת השטח שממולי נשבעה שהוא גאון, אני טענתי שלא ובסוף חשבתי שניצחתי בטיעון המכריע – אם הוא כזה גאון איך הוא התחתן עם ג'ודי. על זה קיבלתי מהגברת פעילה תשובה שהותירה אותי ללא מילים: אני מאוד חכמה ואני התחתנתי עם בעלי, עד היום אני לא מבינה מה אני עושה איתו. דחפתי לאנשים פתקים – בתואנה שעכשיו מתחילה העבודה לבחירות שיתרחשו בעוד שנה (גג שנתיים) ובגדול התפרעתי.

התווכחנו עם השוטרים מהו המרחק שמותר לנו לעמוד ליד השער לפי החוק. עשיתי חנדלך לשוטר – שבסוף אישר לי לתלות את הכרזה במקום שרציתי – וחשבתי שעניין הכרזות כמשל [התמקדות בעניין שולי חסר חשיבות שלרגע נראה שכל העולם תלוי בו].

היה לילה של סיוטים. עוד לילה מהלילות שמאפיינים את חיי לאחרונה. הסיפור הזה שהתנדבתי בקטע של הבחירות – לא הייתי שלמה איתו כמו שלא הייתי שלמה עם ההצבעה, כמו שאני לא שלמה עם כל המעורבות הזאת שלי לאחרונה ומרגישה שהיא לא בריאה ולא נכונה עבורי. חלמתי שאני מודיעה שיש לי חום ואני לא יכולה לבוא. פינלנד וישראל התערבבו לי והייתה לנו מסיבה כזאת של פעילים והיו שם מלא פינים. וסיפרתי לפיני שמולי שבסוף לא הלכתי להתנדב – וכל מיני כאלה – כל הלילה ואריאציות שונות לאותו העניין. בחלום כל הזמן הודעתי לרכזי השטח דרך הנייד שאני לא מגיעה. היצירתיות של המיינד מדהימה – הבאתי את שיחת הטלפון הזאת בעשרות ורסיות, כמו איזה במאי שלא מצליח להחליט איזה  take לקחת – פעם הודעתי דרך הנייד במקום פתוח שיורד בו גשם ופעם כשאני מוקפת בפעילים אחרים וכו וכו'. ישנו חלק בי שממש אבל ממש לא רוצה להיות מעורב, חלק שמבין שכל הקטע הזה הוא עבורי בריחה. בריחה מההתמודדות שעומדת אצלי בשער.

אני קוראת עכשיו את הספר של קייטי ביירון: "אלף שמות לאושר", ספר ענק. כמו שאין שום מקרה, היום נחתתי על הקטע הבא:

"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם, אני מזמינה אתכם לרשום על הניר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן. עשו זאת למען אהבת האמת ולא כדי להציל את העולם. לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו (ה"להפוך", מתייחס לשיטה פשוטה שהיא מלמדת שקשורה לחקר המחשבה) כדי להציל את העולם שלכם. האין זאת הסיבה שבגלל אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה? כדי שתהיו מאושרים? ובכן דלגו על האמצע והתחילו להיות מאושרים מכאן! אתם העולם. אתם האחד. באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים, אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית. שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום. מלחמה לא יכולה ללמד שלום. רק שלום יכול ללמד שלום.

אני אף פעם לא מנסה לשנות את העולם. אף פעם. העולם משתנה בכוחות עצמו, ואני חלק מאותו שינוי. אני אוהבת באופן מוחלט ושלם את מה שיש. אנשים שואלים את השאלות ומתחילים לשים קץ לסבלם ובכך הם גם מתחילים לשים קץ לסבלו של העולם.

אני דבקה באמת שלי, ולא מתיימרת לדעת מה טוב לכדור הארץ כולו. לדעת שהעולם מושלם לא אומר לפרוש או להפסיק לעשות את מה שאתם מוצאים לנכון. אם למשל, אתם מודאגים מאיכות הסביבה, ספקו לנו בבקשה את כל הפרטים. תחקרו את הנושא לעומק – תלמדו באוניברסיטה אם יש צורך – ותעזרו לנו. אם תדברו איתנו בצלילות, בלי אג'נדה ובלי עניין אישי בתוצאות, נוכל לשמוע אתכם, מכיוון שאתם מדברים ברמה שלנו. אתם לא מדברים אלינו מעמדה יודעת כל מתנשאת. אם אתם יודעים שכולנו שווים וכולנו עושים כמיטב יכולתנו, אתם יכולים להיות הפעילים הכי חזקים על פני כדור הארץ.

האהבה היא הכוח. אני מכירה רק דרך אחת להיות פעילים שבאמת משפיעים על המין האנושי – לספק את הפרטים, לדבר בכנות על ההתנסות שלכם ולאהוב ללא שום תנאי. אתם לא יכולים לשכנע את העולם בשום דבר, גם אם זה לטובתו, מכיוון שבסופו של דבר הצדקנות שלכם תבצבץ החוצה, ואתם תמצאו את עצמכם על הבמה כשאתם מתווכחים עם נציג של תאגיד מזהם, בעודכם מנופפים כנגדו באצבע בזעם. זה מה שאתם מסתירים כשאתם מאמינים במחשבה "אני יודע מה צריך כדור הארץ".

האם אתם חושבים שנציג התאגיד שמזהם את האוויר, יהיה פתוח לשמוע כך את דבריכם, גם אם המידע שבפיכם תקף? אתם מאיימים עליו בגישתכם, והעובדות עלולות ללכת לאיבוד, משום שאתם מדברים מעמדת פחד וזעם צדקני. כל מה שהוא ישמע זה שאתם חושבים שהוא טועה ושזה קורה באשמתו, והוא ייכנס להכחשה והתנגדות. אבל אם תדברו אליו ללא מתח, בביטחון מוחלט שהכול הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות באותו רגע, אתם תהיו מסוגלים להתבטא בנדיבות, ביעילות, ובלי חשש לעתיד.

אלימות מלמדת רק אלימות. מתח מלמד מתח. אם אתם תנקו את הסביבה הנפשית שלכם, אנחנו ננקה את הסביבה הפיזית במהירות רבה יותר. ככה זה פועל. ואם תעשו זאת בכנות, בלי אלימות בלב, בלי כעס, בלי להצביע על התאגידים כאויב, אנשים יתחילו לשים לב. אנחנו מתחילים להקשיב ולשים לב, שניתן לשנות בדרכי שלום. השינוי חייב להתחיל באיש אחד. אם אתה איננו האיש הזה, מיהו כן?

העולם יבחן אתכם בכל דרך, כדי שתוכלו להשלים את אותה חתיכה קטנה ואחרונה שעוד לא הושלמה בקרבכם. זהו התרגיל המושלם. שח, מט".

זהו. כל כך מדויק. זאת ההתנדבות התמידית שלי. תמיד הייתה ותמיד תהייה. שדה הפעילות האמיתי שלי.

Read Full Post »

הכנה נפשית

חברה פינית שלחה לי את זה כדי להכין אותי נפשית. זה צולם אתמול, אפשר לשמוע את הרוח החיננית נושבת. אם יש משהו קטלני זאת הרוח הזאת הצפונית. אמל'ה. עוד שבועיים אני נוסעת. מה זה לא בא לי, חבל"ז. כרגע לבטל זה אומר להפסיד ימבה כסף. איך לא בא לי על הקור הזה. איך לא בא לי על הקור הזה. לא יודעת מה נהייה ממני פעם הייתי נוסעת לשלגים האלה עם שיר בלב. מאז הפציעה ברגל הפכתי לפרח קיר עדין, שזקוק לסביבה חמה ותומכת. די מבאס.
וגם בטח נמאס לכם מהקיטורים שלי סביב הנסיעות. נוסעים ובוכים. ממש נקרע הלב. אה, ולפני הנסיעה יש לנו קבלת פנים אצל השגריר הפיני (נכון שהוא שרמנטי?). נחשו לכבוד מה? שנה עברה, מדרה מיה. וואלה הייתה שנה מעניינת. סבלתי יפה.
אני אנסה להסתחבק עם השגריר, אולי הוא יסדר לי איזו מלגה ואז אני אוכל לקפוא למוות סופית בערבות טורקו.

Read Full Post »

כשנחתנו באמצע הלילה בהלסינקי, בחוץ, בדרך אל המלון, רוח קרה הסיעה אלינו שלוש ארבע מעלות ולמרות שעטפתי את עצמי במעיל הצמר הפיני שלי –כנראה שהמעבר החד מההסתובבות בגופיות בארץ הקודש לסתיו הפיני הייתה גדולה על יכולת הסיבולת שלי וחטפתי את התקררות חיי. הרגל השמאלית (זאת שלא נפגעה אבל סבלה את כל העומס של השנה האחרונה בכלל ואוקספורד בפרט) קרסה. קרסה כמו בהתכווצות של כל השרירים כולל התחת ועד כף הרגל וגם חטפתי מייז'ור הצטננות – התוצאה: נסעתי לחו"ל כדי לבלות במיטה במלון, קודחת מחום ומכאבים.
זה לא תקף מיד.
ביום הראשון עוד הספקתי לצאת לאיזה סיבוב קטן בהלסינקי עם ה. אבל כבר בדרך למוזיאון הרגשתי כאבים והתקשיתי לטפס את המדרגות בכניסה. הלכנו לאתנאום. ה. הייתה קצרה מבחינת הסבלנות ואני לא יכולתי להתפנות בנחת לספוג בהנאה מהאומנות הבאמת שווה שמוצגת שם. בעיקר אמנים פיניים – מאות 19-20 וגם אוספים: ואן גוך, גוגן, רודן. הייתה גם תערוכת צילומים מצוינת של צלמים יפניים ידועים – קלאסיקה של צילומים החל מתחילת המאה ה-20, כולל צילומים מזוויעים של תוצאות פצצת האטום.

שוב באופן מאכזב נפגשתי עם אחת התכונות שאני הכי פחות מסוגלת להיות טולראנטית אליהן – קנאה. אני מבחינה בין שני סוגי קנאה – יש קנאה, כזו שגם אני יודעת לקנא, שאתה רואה משהו אצל האחר ואתה רוצה גם. לטעמי זאת קנאה בריאה – כי היא מצביעה על משהו שאתה רוצה, שמתאים שיהיה לך, שאתה יכול להשיג. זאת קנאה שיש בה פרגון ואתה גם מסוגל לשמוח בשמחתו של האחר, כי אתה לא פוסל את האפשרות שאכן תשיג את הדבר שאתה מקנא ביחס אליו ואתה רחב לב עבור ההישגים של הזולת. וישנה קנאה – שהיא הקנאה שאומרת: 'לי אין את מה שיש לך ואני לא רוצה שגם לך יהיה'. זאת לא קנאה מפרגנת. זאת קנאה שאין בה שמחה עבור האחר. הקנאה הזאת קשורה בדרך כלל לאמונה של זה שמקנא שהוא לעולם לא יוכל להשיג את הדבר שבו הוא מקנא. לקנאה הזאת יש טעם חמוץ.

כשאני מזהה את הקנאה הלא מפרגנת אני חותכת את הקשר במיידי. למדתי להיזהר מנוכחות של אנשים כאלה סביבי. סיפרתי לה. בתמימות גדולה כל מיני תוכניות והתפתחויות במסגרת עדכונים – כי לא דיברנו כמעט חודש ושמחתי לראות אותה ותוך כדי שאני מספרת אני מבינה שאני עושה טעות כי אני חושפת תוכניות במקום לא מתאים. אני מאמינה גדולה באמרה התלמודית: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". כאן חרגתי ומיד הרגשתי את הטעות. זה הלך ונהיה גרוע מרגע לרגע ככל שה. קלטה עוד פרטים. אני שמחה שעצרתי בשלב מסוים.
זאת תחושה נוראית של אכזבה. אני מחבבת את ה. וזה הקשר הכי משמעותי שיצרתי בפינלנד. ויש לי בעיה, קשה לי עם קשרים שטחיים. או שאני בפנים או שאני בחוץ. אני לא מסוג הטיפוסים ששומרים קשרים למטרות מגוונות – כאלה ששותים איתם קפה וכאלה שהולכים איתם לים ואלה שנוסעים איתם לחו"ל. לא יודעת, היו תקופות שחשבתי שכדאי לי ללמוד את האומנות הזאת. היו לי חברים ועדיין יש לי כאלה שיש להם גדודים סביבם ובין היתר זה מתאפשר ככה נראה לי בגלל השטחיות של הקשר ואולי אני טועה. אני יכולה לזהות את השמחה הגדולה בתנועה התמידית הזאת של האנשים סביבך, לפעמים מתחשק לי גם. אני חושבת שיש בי גם את זה, אבל לפחות כרגע נראה לי שאני יותר בן אדם של קבוצות קאמריות קטנות. פחות גדודים.
בעניין הזה של הקנאה – אני אומרת לעצמי אל תהיי שיפוטית כל כך בעניין. אל תסחפי לתוך השליליות של זה שמולך. האם את עדיין יכולה לפרגן, עדיין לאהוב את הבן אדם? לראות את החיובי שבו? לגלות הבנה, אהדה לקשיים, לדימוי העצמי הנמוך, לאמונות השליליות, המגבילות? אני יכולה, אבל ברור לי שקרוב אלי הוא לא יכול להיות. זה לא נכון ולא בריא. בקשרים קרובים חייבת להיות הדדיות.

אחר כך אכלנו ברביעייה ואנחנו המשכנו לטורקו.
במלון בטורקו כבר בקושי הגעתי אל החדר וכשהגעתי לא יצאתי ממנו אלא לצורך הטיסה חזרה הביתה.
זה היה קטע מטורף לחלוטין. ביומיים הראשונים לא מצאתי לעצמי זווית שבה לא כאב לי. את הלילות ביליתי על הספה ולא על המיטה. בבוקר הייתי נשענת לו על הגב ובהליכת פינגווין איכשהו מגיעה לארוחת הבוקר, שהייתה פחות או יותר הארוחה היחידה שאכלתי במשך היום.
אחרי יומיים קשים השרירים ברגל נרגעו ואני גלשתי לאיזה סוג של טריפ. היה לי חום גבוה, שיעול נזלת. הזעתי כמו סוס וביליתי את היום בלישון, לקחת תרופה, לאכול משהו קטן ולחזור לישון ובין לבין לראות טלוויזיה, לקרוא עיתון, מאמר, ספר ולישון.
אחרי שהסבל הנוראי של היומיים הראשונים הסתיים, הטריפ הזה שנכנסתי אליו, הרגיש דווקא נעים. בועה כזו, מנותקת לגמרי מכל העולם. אני והחלון הגדול של המלון, שפונה אל החצר האחורית של המלון. שמיים אפורים. להקות ציפורים שחורות, עננים. בלילה המוזיאון על הגבעה מואר למרחקים. ושקט. שקט טוטאלי. שקט כזה כמו שיש רק בפינלנד. שקט. דממה. גשם. מנוחה טוטאלית.
ומשום מה אין לי מושג למה – אבל ממש טסתי. טיסות טובות. כאילו לקחתי פטריה של סם שעושה לך טוב. הרגשתי ריחוף, אושר. בתוך הסצנה הזאת הייתי מאושרת ולא רציתי שזה יגמר.
באחד הלילות היה גם את הקטע שכל הלילה הדבר הזה התנגן לי בראש. חזק.
אף פעם לא הקשבתי למילים. עכשיו חיפשתי אותן, מעניין. השיר מתחבר לי לתחושה שמחה כזו, אופטימית, תחושה של שבת בבוקר.
כאילו מישהו הקרין לי לתוך המוח את כל הדברים שעושים לי טוב, תחושות טובות מהילדות, מהתיכון, כאלה ששכחתי כבר איך הן מרגישות.
לא רציתי לצאת מהחדר, לא רציתי לחזור.
ברור לי שזה קשור לפינלנד. למקום הזה יש השפעה מיוחדת עלי. החלומות שלי בפינלנד תמיד חזקים יותר וברורים יותר, אני חוזרת עם תובנות. בסאלו פגשתי אינדיאני (אצטקי) מפרו, שאמר לי שלטבע הנקי של פינלנד יש השפעה כזו, קראתי גם משהו על המגנטיות השונה של המקום שיש לה השפעה על אנשים. לא יודעת, רק יודעת שאני ופינלנד זה סיפור אהבה היסטרי שרק הולך ומעמיק.
בעקבות החוויה אני והזוגי, באחד הלילות האחרונים, נסחפנו לניסוח קמפיין תיירותי לפינלנד: "למה לך לשכב חולה בבית? בו אלינו לפינלנד", או "כף להיות חולה בפינלנד", או "אין כמו לשכב במלון עם חום בפינלנד" וכהנה סלוגנים לא ממש מוצלחים.

נסעתי לפינלנד ומבלי לצאת מהפתח של החדר במלון ביליתי נסיעה מוצלחת. במכונית בדרך משדה התעופה הביתה, תהיתי: ההיה או חלמתי חלום?- האם בכלל נסעתי? הייתי בחו"ל?

Read Full Post »

אוקספורד מדהימה. באמת. ניחוח שהצליח להשתמר. בקלות אפשר לדמיין קולות של כרכרות. משהו בנכבדות שבלימוד, בניסיון ההרואי האנושי לחקור את הקיום באמצעות המחשבה. אני אטעין כאן קצת תמונות אם אני אצליח.
מרגישה שהייתי כאן פעם.
ביני לביני יש משהו אבוד. לא ברור לי אם היותי כאן [כאן במובן של הפרוייקט שהצטרפתי אליו] הוא לא עוד מאמץ נוסף מיותר בדרך לשום מקום.
התנאים שבהם אני מתגוררת איומים. אני גרה עם שישה אנשים שמעולם לא פגשתי באיזה מסדרון מחריד שמזכיר חפירות מימי מלחמת העולם השנייה. אני מחכה בכל רגע שהגרמנים יתחילו להפגיז. כולנו חולקים שירותים אחד, אמבטיה אחת ומטבח אחד. ארבעה בנים ושתי בנות. זה מין פרוזדור צר שאליו נפתחות הדלתות של החדרים. לשירותים אין חלון וגם במסדרון אין חלון. אם מישהו מחרבן – הניחוח מתפשט.
מרוב שהסיפור הזה דחה אותי, הפסקתי בימים הראשונים לאכול ולחרבן.
ואז מצאתי פתרון. התגנבתי לביתן הסמוך. אין שם אנשים ואני משתמשת בשירותים ובמקלחת. אני קמה במיוחד מוקדם בבוקר ומתגנבת כדי שאף אחד לא יעלה על העניין.
אף אחד מהגויים כאן לא הגה את הרעיון. איכשהו ברור לי למה אנחנו היהודים שרדנו.
גם לישון אני לא בדיוק ישנה. מזרון קפיצים שעבר מספר לא מבוטל של גופות שישנו עליו.
בלילה האחרון חלמתי שרופא שיניים שהלכתי אליו מנסה לסחוט ממני כסף. ברור לי שהעניין הוא הסחיטה. האנרגיות שלי נסחטות כאן.
העיסוק פה מאוד אינטנסיבי.
בסך הכל קבוצה קטנה של אנשים. שבעה לאומים. אוסף די ביזארי. אחת ישראלית, אחת בלגית, אחד נורבגי, אחד אמריקאי מורמוני, אחד אנגלי קוויקר, נזיר בודהיסטי תאילנדי, פרופ' להנדסה תאילנדי, יפני ועוד כמה בריטים.
עם אחת מהבריטיות התחברתי, רק כדי לזכות ביום השני בערך לשהותי כאן לוידוי מלווה בדמעות שלה. סיפור על איך אישפזו אותה הפינים בכפייה.
היא כנראה בי פולרית. וכשהיא הייתה בהלסינקי היא התחרפנה. טוב, בסדר, לא לכולם השהות בפינלנד מתאימה.
נשארו לי שלושה ימים ואחר כך אני עוברת כאן למלון קטן.
נראה לי שאני פשוט אשן יומיים עד לנסיעה לבריסל. אני שחוטה לגמרי.
ה-SIR – אדם מדהים. צנוע, חביב, חם, מלא ידע, מורה משכמו ומעלה. אסכולה ישנה. הוא אחד ה"דונים" כאן באוקספורד. ככה הם נקראים, אלה שיש להם כאן עמדות כוח. כשהוא שמע בעקיפין שאני קופאת מקור [עבור האנגלים זה קיץ, וזה אומר שבטמפרטורות של 14-19 פועלים כאן מזגנים לקירור זעוף ] הוא הביא לי במו ידיו במו מכוניתו תנור חימום שמציל אותי.
מה שמנחם אותי בבקרים [אני משכימה כאן בחמש לפנות בוקר] זאת ציפור שמצייצת לי ציוץ שמח במיוחד. היא מזכירה לי שבזמן אחר, בעולם אחר, יש לי חיים.
מהמלון הקטן באוקספורד אני נוסעת להילטון בריסל. נראה לי שהמעבר יהיה חד מדי. את הלילה הראשון אני אבלה בשינה על הרצפה במסדרון כדי שההלם לא יהיה גדול מדי.


אלקטרז

Read Full Post »

Older Posts »