Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרידה’

זהו מת הבלוג הישן. הבית הוירטואלי שלי. ממש לא היה לי פשוט.

להרמת המורל, אני מעתיקה לכאן טקסט שהופיע על כרטיס הביקור של מעצבת הפנים שהייתה אצלנו היום. היא התוודתה שהיא כתבה את הטקסט כשהיא הייתה שתויה.

שינוי מרענן מכל הפלצנים הכה-הו-רציניים וחדורי חשיבות עצמית שאיתם נפגשנו עד עכשיו. החל מאלו שעושים לך טובה שהם מוכנים לעצב לך את הבית, לא סליחה, התכוונתי, עושים לך טובה שהם מוכנים להיפגש איתך אצלם בבית, זאת אומרת לפנות לך שעה מסדר היום העמוס שלהם. ישנה מישהי שחמישה חודשים עברו ואני עדיין לא מצליחה לקבוע איתה פגישה. אני מקבלת ממנה הוראות בנוסח: תתקשרי אלי מחר בין ארבע לארבע וחמישה, בדיוק כשאני מורידה את המים בשירותים – כי אז אני פנויה. ועד החרטטנים – ש- אם את רוצה שאני גם אפקח על הקבלן (כאילו דה?) – אנא הואילי בטובך למכור את הבית כדי לממן את העבודה שלי וכל מיני כאלה.

יאללה אנשים תרגיעו. מדובר בעיצוב דירה. לא ביקשתי עכשיו שנפענח את החיבור בין הפיסיקה הקוונטית לתורת היחסות – מה ביקשתי לדעת? – איפה לשים ספה, ספרייה ואיפה יעמוד הזבל.

הכי אני אוהבת את התגובות לשאלה: כמה זה יעלה לי? – לא העבודה שלהם, חלילה, אלא השיפוץ שהם מציעים. אני חוטפת פרצופים כאילו ביקשתי שהם יורידו את התחתונים ויחשפו את הישבן בפומבי. הפרצוף שלהם מתעוות ומחוויר ותוך כדי התנשפויות הם מצליחים לחרחר: אין לי מושג, לא יודע. נוציא מכרז ואז נדע. באמא'לכם  – לא עשיתם עשרים דירות כאלה לפחות לפני כן. הערכה כללית, אתם לא מסוגלים לתת?

התוצאה – מתוכניות גרנדיוזיות שהיו אמורות לשנות את הקונסטלציה של הכוכבים בגלאקסיות – משהו בצבעי פסטל על רקע השקיעה בכוכב ונוס, נחתנו לספרייה בסלון, בלי לבנות עוד חדר על הגג עם אותם המדרגות, נוריד אולי איזה קירצ'יק, נשים מטבח חדש, נחליף איזו דלת וזהו. בעברית קוראים לזה חסכון באנרגיה, בעצבים ובכסף. רגע לפני שלא נוכל להמשיך לגור שם נמכור.

וזה הטקסט שנכתב על כרטיס הביקור בשיא הרצינות:
"זה שיש לך בית לא אומר שאתה ברלה.
אל תקנאו בדגים הבית שלהם רטוב.
למה שרק ליונה יהיה שובך?

היא סיפרה לי שאנשים אמרו לה שלמרות הטקסט הם שכרו את שירותיה. במקרה שלי  זה יהיה בגלל הטקסט.

בכיתי מצחוק כשקראתי. משהו שהזכיר לי את הצחוק והבכי שחוויתי בפיילוט של תוכנית האירוח של מרגול (אני מדברת 15 שנה אחורה) – אם לא היו מתיישבים לה על הזנב – זאת הייתה הופכת להיות תוכנית קאלט. בתוכנית הראשונה הופיע זמר בן 70 ששר "יושב בסן פרנסיסקו על המים" במבטא עיראקי וליווה את עצמו בנגינה בעוד ומרגול ראיינה את השחקן ג'וליאנו מר – ראיון שהתנהל תוך חלוקת מחמאות הדדיות, ביניהן למשל זו שבה מרגול פרגנה למרואיין שיש לו "פרצוף תחת".

(ואם אתם שואלים אותי, הייתי מעדיפה לקחת את הכסף הזה ולקנות בו אג"חים ובמחשבה נוספת – אתה לא קם אל האג"חים כל בוקר, כמו שאתה קם אל הגג שלך ).

Read Full Post »

פרידה

יום שישי, שעת בין הערביים ואני יושבת לי מול השולחן כתיבה החדש שקניתי. ייבוא מיוחד מאיטליה עם מגרות תואמות. יפה נורא, נורא יפה – לבן, זכוכית, עיצוב מודרני חדש. פלצני עד כאב. עשרים ושלוש (!) שנים כתבתי על אותו שולחן כתיבה. שולחן כתיבה מסיבי עשוי עץ, סטייל ענתיקה כזה, שאותו רכשתי/קיבלתי מבעלי הבית באחת הדירות ששכרתי. הזוגי ניסה לא פעם לעזור לי להחליט לקנות שולחן חדש ללא הועיל. והנה אני יושבת כאן מול השולחן הלבן הזה והמגרות וגם העציץ סחלב היפה שקיבלתי ממנו לרגל חגיגות יום הנישואים שזה גם היום שבו נפגשנו לראשונה (הכל מתוזמן אצלנו) ואני בשקט ביני לביני נדהמת מכל מיני דברים קטנים וגדולים גם יחד.

הכל מסביבי משתנה. עד כדי כך משתנה שזה מרגיש לי מוזר, כמעט מרגיש לי לא אני. פיסת היציבות היחידה שיש לי בחיים זה העוזר בית ההודי שלנו. וגם זה בעירבון מוגבל. הוא יגיע לכאן בפעם הראשונה אחרי שעברנו – רק בעוד שבוע. הבית היה בכזה בלגן שממש הרגיש לי מגוחך שמישהו מבחוץ יבוא לנקות אותו וכל הזמן אמרתי לעצמי ולו – ש- נו שני שירותים ועוד קצת אני יכולה לנקות לבד וזה לא קרה, כי אין לי זמן. אני עובדת, עובדת, עובדת.

אני רואה את הסינכרוניות. אין לי כוח לחפש את ההגדרות המדויקות שיונג (קראל גוסטב) נתן לזה – אבל במילים שלי זה התזמונים המדויקים שהדברים מתרחשים בהם וששום דבר לא מקרי. שום דבר. אחרי מסע כומתה ארוך במיוחד – אני מתחילה להרגיש שהגעתי למחוז חפץ. ככה רק צעדים ראשונים, צעדי תינוק, אבל משהו מהטעם שחיפשתי כל החיים, מתגלץ אצלי על הלשון. תמיד חלמתי לעשות עבודה שגם אם לא ישלמו לי עליה אני אהיה מוכנה לעשות אותה וסוף כל סוף זה קורה וכל מה שהאמנתי שחייב להיות קיים ושאני רוצה לחוות אותו ושאפשר להשיג אותו בחיים האלה – זה קורה.

אז גם השולחן כתיבה שלי משתנה ולא רק. אלא הבית המתוק הזה, שנקרא בלוגלי שבו תקעתי יתד ושאירח אותי, הבית הזה הולך להיסגר. את הבלוג הזה פתחתי – כשאני מכריזה שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כדי להתפרנס ממנו, לא בדיוק במילים אלה, קצת יותר מתוחכם, אבל בערך. זה לא היה חדש שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות (באיזה מובן עמוק, כי לעשות תמיד עשיתי), אבל היה חדש שהצהרתי על זה, הצהרתי ובמובנים מסוימים לקחתי פוס מכל מיני. והנה כשאני נעמדת על סף חדש אני גם נפרדת מהבית הזה. נסגר מעגל, נסגר תהליך. והכל כל כך מדויק שזה כואב. כואב ושמח.

בלוגלי היה חוויה אדירה. במיוחד ההתחלה. היינו איזה מין קבוצה כזו של אנשים שנוצר ביניהם חיבור וירטואלי – עם כל האפשרויות שחיבור וירטואלי יוצר, אחת משמעותית – פתיחות. הייתה מרג' והייתה עידית (התגובות חשובות כאן לא פחות מהפוסטים ואפשר לקבל מהן מושג על הדינמיקה שהייתה כאן), היה נתי והיה מרסלו ושין ואטלנטה והיה בהתחלה הזאת קסם מוטרף. ביליתי כל יום שעות מול האינטרנט כותבת להם תגובות, קוראת את התגובות שכתבו לי, קוראת את הפוסטים שהם כתבו, מתכתבת איתם בפוסטים – וכך גם הם עשו באיזו אינטנסיביות שאחר כך לא תחזור על עצמה. עשינו כל מיני דברים יחד, בין היתר התחלנו לכתוב יחד תסריט לסרט שנתי אמור היה לביים 🙂 – יאללה ביי. אין לי מושג אם לולא הקסם ההתחלתי הזה הייתה לעניין של הבלוג אינרציה כל כך חזקה מבחינתי. זה היה אטרף – זאת הייתה חוויה מיוחדת שמשהו מהטעם שלה המשיך להדהד, הבנתי את הכוח העצום שיש למדיום הזה. מנהלי בלוגלי דאז, חנית, תום ואלעד, שאליו התחברתי מההתחלה (עשה לך מנהל), היו חלק מיוחד ממנה.

אני מאוד מקווה שוותיקי בלוגלי: מרג', עדית, נתי וכל השאר  ישמרו על החומרים האלה זמינים היכן שהוא ברשת.
זה הזמן להודות על הנסיעה הזאת שנסעתי, על ההזדמנות שהם יצרו. מנהלי בלוגלי היקרים, ובמיוחד אלעד. להודות להם ולהודות לכל האנשים המיוחדים, היקרים, המופלאים שהצטרפו בשלבים מאוחרים יותר, שליוו אותי ועשו את הנסיעה למרתקת. אתם יקרים, באיזה אופן שקשה ליצוק אותו לתבניות – בבית הזה שנבנה, עזרתם לי, השפעתם באופן עמוק על חיי.

תודה, אתון עיוורת, שבקרוב מאוד תהיה ז"ל.

***

מחווה של אהבה למרג'

התוצאה שיצאה לי

 You would most likely taste like undercooked fish

What would you taste like to a cannibal?

Read Full Post »

ברגע שהמחשבה מפסיקה לעבוד אני מרגישה בבית. מיד משתרר שקט. כאילו כל חיי שטתי בקו הרגסוויל-לוצרן. הנוף היה יפה עד כאב.

 

 

כל זה עד הרגע שבו שכחתי את הארנק עם הכסף והכרטיסים והדרכון בשירותים.

***

Mr. Clean זאת החברה שמנהלת את השירותים בתחנת הרכבת בלוצרן. 2 פרנקים שוויצרים הוא מחיר הכניסה. כמעט שמונה שקלים עלות שחרור הנוזלים. כדי להוציא את הכסף – הוצאתי את הארנק. כבר בבוקר אמרתי לעצמי שזאת שטות להכניס את הדרכון לארנק ובכל זאת, שלא כמנהגי הכנסתי. הוצאתי את הארנק וכשרכנתי מעל לאסלה כמנהג הנשים – שמתי את הארנק על הקופסא של נייר הטואלט. אל תשכחי אותו כאן, ציינתי לעצמי. כשיצאתי נפגשתי עם כהת העור שמנקה את השירותים. היא בדיוק לבשה את כפפות הפלסטיק ואני חשבתי לעצמי את המחשבה הבנאלית של כמה נורא לעבוד בלנקות שירותים, לבלות את היום בין האסלות, ההשתנות והחרבונים. ליטל דיד אי ניו על המפגש שמצפה לי בהמשך עם הגברת.

איך שיצאתי מהכניסה לשירותים, הבנתי ששכחתי את הארנק. אם איבדתי את הארנק, חשבתי, אני בבעייה לא קטנה – בעיקר הדרכון שבלעדיו אני לא יכולה לעזוב את שוויץ ויש לנו סדר זמנים די צפוף מול גורמים אחרים, לא פשוט. וגם הכרטיסים חזרה להרגסוויל וגם אין עלי פרוטה ואני בעיר זרה, לא מכירה שם אפילו נפש אחת. אלו היו שניות. רצתי חזרה, אבל להיכנס אי אפשר כי אין לי כסף. וכך עמדתי לי שם והתחלתי לצעוק ולא בנחת – הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי. הגברת הגיעה. הסברתי לה ששכחתי את הארנק. היא לא אומרת לי כלום, נעלמת, חוזרת עם נייר ועט ואומרת לי תכתבי את השם והפרטים ואנחנו נבדוק. הדם בהתחלה ירד לי לרגליים ואחר כך עלה למוח. איט וואז סקנדס אגו וואט דו יו מין יו וויל צ'ק?- יו הב טו ווריט דאון יור ניימ, היא חוזרת על עצמה. היא לא אומרת לי כלום, מצאה, לא מצאה ואני מרגישה איזה ניצוץ סדיסטי. עוד מחשבה: את כל החרא של החיים שלה היא עכשיו הולכת לשפוך לי על הראש.

אתון: איט איז סטיל זר, איט וואז אה סקנד אגו, איף אי וויל נוט גו אנד טייק איט , סמבאדי וויל טייק איט.

גברת מיסטר קלין: וורייט דאון יור ניימ.

אתון רושמת את השם שלה על הדף ומחשבת את קיצה לאחור.

גברת: וואט קולור איט וואז?

אתון: רד.

היא  לוקחת את הנייר ונעלמת, מאחורי דלת שנראית כמו דלת של מחסן. דקה אחת ארוכה עוברת. דקה שנייה ארוכה עוברת, דקה שלישית עוברת. בדמיון אני רואה אותה סופרת את הפרנקים בארנק שלי ואני מברכת על עצמי שאני אף פעם לא מסתובבת עם כסף גדול עלי. אני מחליטה להפעיל לחץ ושוב מתחילה לצעוק: הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי. כלום. הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי. כלום.  הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי, וואר אר יו. אחרי עשר דקות ארוכות היא מופיעה: אי אמ טייקינג פיקצ'ורס אוף דה פספורט. היא עדיין לא אומרת לי אם מצאה את הארנק או לא. האם זה רק הפספורט? אבל הפספורט זה כבר הרבה. אני חוזרת להכרה ולוקחת אוויר, תירגעי, אני אומרת לעצמי. היא שוב נעלמת לעשר דקות. אחרי שהיא יצאה אלי עם הארנק ובו נמצא הכל – כולל כרטיס האשראי, כבר לא היה אכפת לי כלום: זה שהייתי צריכה לספור מולה את הכסף ולמלא טופס – עם כל הפרטים, כתובת, טלפונים, יו ניימ איט. היא נחמדה אלי: איי הב טו דו דיס, איף סמבודי וויל קאם אנד טייק נוט היז וואלט. משהו בהתנהגות שלה היה מסריח (ההיעלמויות הארכות האלה שלה – מה היא עשתה שם מאחורי דלת המחסן שאליו היא נעלמה וזה שהיא מתחה אותי עד הקצה האפשרי), אבל לי לא אכפת, הסוף טוב. היא מחייכת אלי ואני אליה. מבחינתי הרבה מאוד היה בידיים שלה ואין לי מושג מה בדיוק קרה – אבל בסוף ההחלטה שהיא קיבלה הייתה הנכונה מבחינתי.

***

כשהזוגי חזר מהפעם הראשונה שלו בשוויץ הוא סיפר שברכת השלום של השוויצרים נשמעת כמו ציוץ מוזר שהוא לא מצליח לפענח. כבר במלון הראשון שהיינו בו חטפתי ציוץ כזה. ואחר כך זה חזר על עצמו: צ'י, צ'י, צ'י, צ'י.  הגברת במשרד המידע לתיירים (שאחרי שהסתבר לה שאני מישראל, היא שאלה אותי אם אני צריכה Jew food= אוכל כשר) פענחה את זה עבורנו: הם מברכים זה את זה ב- grüezi שזה קיצור של  grüss goti ובתרגום לעברית צחה = אללה הוא אכבר.

***

וצילומים שהבטחתי. חוד זה צילום חלקי של החלק האחורי של המלון מצד שמאל יש לזה המשך. מבנה העץ הוא מהתקופה שהמלון נבנה בסביבות 1920.

 

זו שקה – זה צילום אחורי של בית החלומות. יש שם בותקה ענקית בשבילך.

 

והם הרבה מאוד מסתובבים ככה – זן אמנות אחזקת האופנוע, אבל לחלוטין, בכבישים בין ההרים מול הנוף המופלא הזה. אני רוצה גם.


וגם ככה לפני אלפי שנים נראתה הרגסוויל (מהמוזיאון להיסטוריה של קנטון לוצרן)

Read Full Post »