למרות הניסיון שכבר צברתי, זה מצליח להפתיע אותי תמיד מחדש. הזמן המנטאלי, להבדיל מהזמן הפיזי, שנדרש לנחיתה במקום שבו מעולם לא נחתת .
הזמן שנדרש להטמיע את הקצב, לספוג את הטעם של הנופים מסביב.
גם הפעם, בנסיעה הנוכחית. דרום-מערב צרפת. מה שבימים הראשונים נתפס כנוף חדגוני שחוזר על עצמו, משעמם. מתחיל להיפתח. היופי של הכרמים, שדות התירס, בתי החווה עם החצרות הפנימיים, בדיוק כמו בסרטים הצרפתיים; פינות החמד שעל נהר השרנט charente – שעל שמו נקרא האזור.
שכרנו בית, בעיירה בשם chateux-neuf, הערים הסמוכות הן "קוניאק", (כן בדיוק המשקה שעליו פרנסתם של חלק ניכר מתושבי האזור. כאן זה התחיל, התמסד – כל המזקקות הגדולות נמצאות כאן –מרטל, רמי מרטן, הנסי) ו- Angoulême– שהיא מעין פריז קטנה. עיר קטנה יפיפייה עמוסה במבנים מימי הביניים. ובנויה על הר עם רחובות צרים שמתפתלים כלפי מעלה.
הנוף מהחלון בחדר שלנו. זהו נהר ה-charente
פינות חמד של הנהר שהצרפתים יוצאים אליהן לפקנק
מזקקת הפינו הראשונה שנחתנו עליה. פינו, זה הבן-דוד הנחות של הקוניאק. הוא תוצר של סוגת ענבים וקוניאק.
Angoulême
לחם חוקנו
