Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קרוב לאדמה’

בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים  לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.

 

בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.

בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הייתי הומלס. חיוך עולה אצלי כשאני כותבת שהייתי הומלס, אבל, כן הייתי הומלס.
האם החוויות הקיצוניות שעברתי בחיים, אפשרו לי לגעת בהם אחרת? סביר להניח שכן.
הייתי הומלס. ברמה התיאורטית הייתי הומלס עד שהתחתנתי. ברמה מעשית הייתי הומלס מהשביעית ועד שהתגייסתי, השיא של זה התרחש בין הבגרות לגיוס.
אחר כך הייתה תקופת הומלסיות קצרה כשחזרתי מארצות הברית וישנתי על הרצפה במעונות אצל האחות של החברה שלי שאחר כך הזדיינה עם מי שחשבתי שהיה אהבת חיי, שאחר כך הסתבר שהאהבה הייתה מאיתנו והלאה.
בתקופת ההומלסיות הראשונה ישנתי ברחובות.
החבר שלי דאז היה מטורף. לא מטורף כדימוי, אלא מטורף כמו חולה נפש. כמו אחד שאחר כך אושפז. שהגיע אל אמא שלי, גלוח ראש עם סרט ובתוכו תקועה נוצה. ככה הוא ברח מאברבנל. הוא כתב לי מכתב אהבה על נייר טואלט והשיא היה שאמא שלי תהתה אם לא כדאי שאני אחזור אליו. היא ריחמה עליו.
זאת הייתה תקופת האין-בורגנות. ליבינג לה וידה לוקה.
אבא שלי מת וזה שבר אותנו. אני ואמא שלי ישנו במיטה אחת והמת רדף אותנו. המבוגר האחראי התפרק. המבוגר האחראי שכבר היה מפורק התפרק עוד קצת. מתוך השיברון הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולגור איתה בבית אחד. הייתי בת 17.
הוא היה ילד של אנשים עשירים. עברתי לגור אצלו בחדר בקומה השנייה בוילה המפוארת, ככה זה התחיל.
איך פתאום כל הפרטים הופכים להיות תפלים. תפלים. איך זה התגלגל. איך מהוילה עברנו בהתחלה לגור במלונות חמישה כוכבים, איך הוא לקח את כל החסכונות שלו ופיצצנו אותם בלי חשבון. מחמישה כוכבים ירדנו לארבעה ואחר כך לשלושה ואחר כך ישנו בחצרות של בתים. בחדרי מדרגות.
הפרק הכי הזוי נרשם כששכרנו דירה. עכשיו במבט אחורה אני מבינה שכל ההתרחשויות היו משהו כזה שהתפתח במקביל למחלה שלו. בחדר אחד גרנו אני, הוא, כלב דוברמן וחתול סיאמי. החתול לא יצא מהארון. ובפעם היחידה שהוא יצא זה היה כדי לברוח דרך המרפסת. השפוי היחיד ברח.
ירד לי האסימון שהוא מטורף כשהוא לקח רובה אוויר והתחיל לירות מהחלון בפנסי הרחוב מבלי להתחשב בעובדה שבינו לבין פנסי הרחוב הפרידו עוברים ושבים. למזלו אחד מהם היה ערס שהכדור זמזם לו ליד האוזן. הוא התפרץ לדירה שלנו. הדוברמן ברח מתחת לספה. והטרללה התחיל להתנצל במין סצינה הזויה שאני לא אשכח כל חיי: "אבל אדוני, אני לא התכוונתי, באמת שאני לא התכוונתי לפגוע בך". נראה לי ש"האדוני" הציל את המצב.
לכתוב את כל זה מבלי להיכנס לכאב המטורף שחצה את התקופה הזו זה חסר משמעות. הכאב הנוראי של הבדידות, הקריעה שנקרעתי מהעולם.
אלו היו הנסיבות ואני הרגשתי שאין לי לאן לברוח מהן. המועקה הייתה נוראית.
אלו היו החומרים שאף אחד לא היה יכול היה לקחת ממני. משא שהיה כבד מאוד על הכתפיים הצעירות שלי. העולם כולו היה מונח לי על הכתפיים ולי לא היה לאן לברוח ממנו.

***

הקטע הזה שעלה כאן עלה בעקבות המדיטציות היומיומיות שלי שאני יושבת בהן. באחד מקורסי הויפאסנה שישבתי בהם זה התחיל. המסעות האלה בזמן, שבהם דברים שחשבתי ששכחתי לחלוטין עולים במלוא הבהירות. בהירות מדהימה. מה שהדהים אותי בקורס היה שהדברים שעלו, חלקם היו טריוויאליים לחלוטין. טיול במכונית שאני והזוגי עשינו בהלסינקי באחד מימי הראשון השתחזר לפרטי פרטים. שוב ראיתי את כל המראות שראיתי אז כשישבתי ליד החלון. רחוב אחרי רחוב. שום דבר מפואר או ראוי לציון. הכל היה שם. שמור. צמיד ליד שמאוד אהבתי שקיבלתי מתנה מהדוד שלי שחזר מאמסטרדם כשהייתי ילדה ממש קטנה, עלה. אז הבנתי ששום דבר לא נמחק. כלום. שהכל שוכן באיזה מאגרים שביום יום לא נגישים לנו.

ברור לי שהמסע הנוכחי שלי אל העבר הוא לא מקרי. אני מעבדת/מאבדת חומרים, שוב מבינה עוד משהו, שוב מתבהרת עוד זווית. אני קוראת לזה התמרת חומרים. כי זה מה שזה – חומרי גלם של העבר שאותם עיכלת בצורה מסוימת, עוברים מבט חדש, הבנה חדשה ומשנים תדר.

Read Full Post »

יש רגעים שאת רוצה שימשכו לנצח. מתוקים עד כדי דמעות. הדרך הייתה ישרה, שדות ירוקים אין סופיים, עצים בפריחה, נוף גלויות של בתים קטנים אדומים טובלים בירוק. הדורס ניגנו את "דיס איז די אנד" ואני שוב הסכמתי עם עצמי שהם היו מוצלחים מאוד ושהם באים לי טוב עכשיו בפינלנד שאתמול הייתה מוארת בשמש והיום חזרה להיות אפורה.

כביש 52, כביש ישר שכאשר פונים בסופו ימינה מגיעים אל חוות סאטרי, רחוב הלסינקינטי 956. סוף כל סוף הבנתי מהם המספרים האלה בצידי הדרך. אלה הם מספרי החוות.

אנחנו גרים בהוטל פיאלאר שאני קוראת לו אל-פאג'ר ומשחקים אותה בלהיות פינים. המלון ממוקם בשכונת בתים – לא איזור של חוות, אלא בתים של אנשים שעובדים בעיר (סאלו- "העיר" – שניים וחצי רחובות – הסמוכה). שכונה מדהימה שנראית כאילו היא נגזרה הישר מעולם החלומות הרטובים שלי. מעניין שלא כמו בארץ הבתים כאן לא מופרדים בחומות ולא מוגנים בגדרות ובכלל כל העניין של בתים הוא הרבה יותר צנוע. בפינלנד לא בונים טירות ומגדלי ראווה.

המלון מספק מין יחידות דיור, בתים קטנים כאלה. שיש בהם מטבח וכל מה שנחוץ לקיום עצמאי, מעבר לזה שמספקים לך ארוחת בוקר ושירות חדרים כולל חדרנית.

נסעתי לסאטרי כי חיפשנו מקום לבלות בו את הקיץ וסטארי היא חווה שמשכירה בתי הארחה על גדות אגם (4 קילומטר אורך). יחד עם הבית מגיעים גם דק פרטי, סירה, סאונה שמשקיפה אל הנוף, בידוד טוטאלי מול אגם מוקף ביערות ושדות מרעה. אפשר לשחות ולהשתזף על הדק ואפשר גם לראות מקרוב סנאים כמו שאני ויוהאני ראינו. זה היה הסנאי הראשון שלי.

לא בטוח שהאיש שלי יצא מעורו מרוב אושר מהסידור הזה. אפילו אל פאג'ר מרגיש לו – "קרוב מדי לאדמה שיש לי עוד זמן להגיע אליה". הוא התלונן שחסר לו הרעש של השכנים ואז הגיעה לבקתה הסמוכה – איטלקיה שהיא כנראה זמרת אופרה ובאופן מידי הוא קיבל שירת אריות בלילה ואריות בבוקר. מצאנו את עצמנו בשתיים לפנות בוקר בדיון מרתק: מה יותר עדיף – רעש של כחכוחי גרון ויריקות של השכנה שלנו בארץ- שמנקה את הגרון מהסיגריות והאלכוהול כל בוקר- או אריות? – הסכמנו שיריקות עדיף. היום היא עזבה. החליף אותה איש עסקים, ככה נראה.

הגעתי אל האחוזה ויוהאני יצא לקדם את פני. הפינים האלה כל פעם מחדש הורגים אותי. יוהני אירח אותי בחווה שלו כאילו הייתי מינימום יזם שהולך להשקיע בכבשים ובגידולי תפוחי האדמה שלו. פצחנו בשתיית מיץ תפוחים על הוורנדה של אחוזת סאטרי, ומשם המשכנו בסיור דרך כל בתי ההארחה שלו, כשהוא מסיע אותי ממקום למקום ופותח לי את הדלת של המכונית בכל פעם שעליתי וירדתי מהאוטו. אני ויוהני ראינו ביחד סנאי והוא סיפר לי שבמלחמת העולם הוא היה בן 6. זה היה רגע עצוב. כשנסעתי לדרכי יוהאני חיכה עד שאעלם מהאופק תוך שהוא מנפנף לי בידו לשלום. התאהבתי ביוהאני.

היה כל כך טוב להגיע לפינלנד אחרי אוסטריה. נחתנו קרוב לחצות ונהגנו מהלסינקי לסאלו. למרות שהשעה הייתה אחת אחר חצות השמיים היו מוארים באור כזה כמו בזריחה (השמש שוקעת כאן עכשיו באחת עשרה בלילה). אור כחלחל, ירח חרמש וכוכב הצפון ליוו אותנו, וגם רדיו נובה, התחנה שלנו בפינלנד, ניגנה שירים מדהימים.

אוסטריה דוהה מהזיכרון, אולי אקדיש לה עוד פוסט.

 

יוהאני מוזג לי מיץ תפוחים
יוהאני מוזג לי מיץ תפוחים במשרדו

אחת הזוויות בירידה אל האגם – אחוזת סאטרי

Read Full Post »