Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קשיים’

היום נזכרתי בזה.

שיטת הקרטה שבה התאמנתי – שוטוקאן – כפי שהיא נלמדת כאן בארץ, כוללת עבור מתאמנים מתקדמים השתתפות במה שנקרא "אימונים מיוחדים". הקונספט יובא מיפן ורוכך עבור המתאמנים המערביים המפונקים. הסנסיי טסטומו אושימה[1] סיפר לנו, איך כילד בן 6 היו מביאים אותו עם סירה לאי מבודד, שבו התנהל אימון מיוחד במשך חודש.
ישנם אימוני חורף ואימוני קיץ. אימון הקיץ ארוך יותר ונמשך 5 ימים. יום טיפוסי באימון המיוחד מתחיל בריצת מספר קילומטרים, שרצים אותה יחפים (כמו האימון כולו שנערך ברגליים יחפות). ואחר כך פותחים את הבוקר בשרשרת של אימונים: אימון קאטות, אימון בעיטות, אימון אגרופים וכו'. כשבכל אימון כזה הספירה נעצרת באלף. אלף בעיטות, נחים, אלף אגרופים, נחים הפסקת צהריים ושוב אלף ככה ואלף ככה. יש אימון לילה, שזה כר שלם לחוויות בפני עצמו, יש קרבות (עומדים בשורות ארוכות זה מול זה ובשריקת המשרוקית, כל חצי דקה מחליפים יריב) ויש- שזה החלק הקשה ביותר של האימון – את עמידת הקיבאדצי. זה החלק שכולם משקשקים ממנו.

עמידת הקיבא-דאצי (רכיבת סוס)  כשלעצמה עמידת מוצא חביבה, יעילה מאוד כשאתה נלחם עם הגב לקיר,

 
זאת הקאטה שהכי אהבתי

אבל הפואנטה היא – שבאימון עומדים אותה שעה וחצי בלי לזוז. זאת אומרת שעה וחצי מבלי להתיישר. עומדים אותה (רצוי נמוך) ונפרדים לשלום מהעולם כפי שהכרנו אותו עד כאן.

תנסו לעמוד ככה לבד בבית ותראו שאתם לא מסוגלים לעמוד מבלי להתיישר חמש דקות (נסחפתי), בלי קשר לכושר החייתי שיש לכם. השרירים מתחילים מהר מאוד לרעוד. וזה בעצם האימון הגדול כאן – מפגש פנים מול פנים מול העובדה שהמיינד שולט. לעד אזכור את צמרת הברוש באופק שבה בחרתי להתמקד באימון הראשון.

לאימון הראשון הגעתי ממש לא מוכנה ולא ממש מבינה לאן אני מגיעה. הגעתי שתויה ואכולה מאיזו מסיבה של חברים שבישלו כבש ואת הכבש שטפנו בהרבה יין טוב וככה הגעתי מפוצצת לאימון. מזל שהיום הראשון, לפחות בעבר היה מתחיל במוצ"ש והוקדש בעיקר לרישומים והתארגנויות.

באימון השני, אני זוכרת את הפרחה שפגשתי בזמן ההרשמה. כזאת עם פלטפורמות ענקיות, לעיסת מסטיק היסטרית, משהו בעגילים, בלבוש, באיפור. נראתה לחלוטין לא שייכת. איזה לא שייכת, איזה נעליים. הפרחה הזו קרעה לכולם את הצורה והובילה מנטאלית בצורה חזקה מאוד. גם זה לימד אותי משהו על דימויים. על האופן שבו מנטאליות חזקה לא תמיד ניכרת במבט שטחי.

בקיבאדאצ'י הראשונים ליפול הם הגברים. מלחיץ ולא פשוט כשהז'לוב לידך צונח עם הפנים לתוך האדמה ואז מתחילים לנסות להעיר אותו בכל האמצעים המוכרים, כולל אגרופים לתוך כפות הרגליים. אחחח.

את עמידת הקיבאדאצ'י עומדים במעגל. ואת הכוח שיש למעגל הבנתי רק באימון השני. אז הבנתי דרך הבשר את הכוח שיש לקבוצה ואת הכוח שיש בלתת כוח. באימון השני באופן ספונטני התחילו לצאת ממני צרחות  שהמטרה שלהם הייתה להרים את כולם. אחרי האימון אנשים נגשו אלי ואמרו לי שנתתי להם כוח. כמו בכל כת של מאמינים גם כאן היו ויכוחים נוקבים ביחס לצעקות – יש כאלה שהם נגד, יש כאלה שהם בעד. אני חושבת שעכשיו אסרו על השמעת קולות. יכול להיות שאני טועה[2].

למה נזכרתי בזה? כי אני עומדת לפני עוד סיבוב והפעם בחדר ניתוח וזה יקרה מחר. במיידי החלטתי שאני לא נותנת לעובדה הזאת לפרק לי את האיזון. ואחר כך הבנתי שיש להחלטה הזו גם משמעות מבחינת הכוח שאני נותנת לסביבה שלי. זה החזיר אותי לאחריות הזאת שיש לנו תמיד ולאופן שבו כל בחירה שלנו משפיעה על הקרובים לנו.

אם אני אתחיל לילל, ולהתחרפן ולבעוט ברצפה (שהאמת היו רגעים שנורא התחשק לי) אני מחלישה גם אותו וגם אחרים שאוהבים אותי.

_________________________________

כתבתי את כל זה יפה מאוד ואז באמצע הלילה הערתי אותו. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן גם מפלס החרדות היה גבוה באופן שאני לא מכירה אצל עצמי וגם לא יכולתי לחרדות. ראיתי תמונות זוועה מול העיניים. שהכירורג מפספס עם הסכין וקורע לי את הרחם, שאני מתעוררת באמצע הניתוח ומתחילה לצרוח. כאלה. הזוגי נתן לי הסבר שנראה לי הגיוני. הוא דיבר על סף סבל ועל זה שפיזית אני כבר סובלת חודשים, אם כוללים בחשבון את כל הטיפולים לפני, את הזריקות, את ההורמונים, בדיקות דם, אולטרא-סאונדים. מכניסים לך, מוציאים לך. הגעת כנראה לאיזו תחתית, סף הסבל הפך להיות נמוך, הוא אמר לי אתמול בלילה.

אה וחלק מהג'יפה זה שעוד לפני שהלכתי לישון, התחלתי לחפש אמצעי מילוט. ומה מצאתי? את הפרקים המלאים של האח הגדול. סוף כל סוף אמרתי לעצמי, אני אדע על מה כולם מדברים. אני מנסה להתגבש עם דעה על העניין ולא מצליחה. ניתן לזה זמן. 


[1] בתמונה הזאת הוא בן 60.

[2] כמו שיש סיכוי שאני לא מדייקת בפרטים אחרים. אם יש קוראים מתאמני שוטוקאן אני מראש מבקשת סליחה ואשמח לקבל תיקונים. יכול להיות שסופרים פחות קאטות, ושהדברים השתנו, שהאימון קוצר. עברו להן כמה שנים מאז האימון המיוחד האחרון שלי.  כשחיפשתי חומרים באתר של שוטוקאן כדי לרענן את הזכרון, הבנתי שישנם אנשים שהתאמנתי איתם שהם לא בחיים.

הכי כואב זה מאיר יהל. המורה שלי שכבר למעלה משנה לא בחיים ואני עדיין מתקשה להאמין בעובדה הזו. הייתה לי איתו מערכת יחסים קשה. הוא היה איש קשה. מצד אחד. מצד שני, רק מורה כזה יכול היה להחזיק אותי כל כך הרבה שנים בעניין בתוך הסיפור הזה.

איזו עוצמה הייתה למבט הזה. בתמונה מלמטה הוא עומד מול אלי כהן, גודאן, סיפור מדהים בפני עצמו. אני זוכרת קרב אחד שראיתי ביניהם. מאיר, כבר היה עם קרסוליים דפוקים ורגליים כבדות תנועה – עומד מול האיש הצעיר, הגמיש, עילוי הקרטה שהוא אלי כהן. אלי כהן תוקף ומאיר כמו דוב זקן מזיז את כפות הידיים, בלי כוח, בלי מאמץ, אבל כפות ידיים הכי כבדות והכי מדויקות בעולם. בתזמון מדהים.

תמיד אוהב אותך מורה יקר שלי, אהבה עמוקה.

"נשענתי אחורה על כסא הסיפון ועצמתי את עיני
וגורלי הופיע בנשמתי כמו תהום.
חיי שעברו התערבבו בחיי העתידיים
ובאמצע בקע רעש מאולם העישון,
שם, לאוזני, הסתיים משחק השחמט." (פסואה)

נוח בשלום על משכבך, איש יקר.

הפוסט הזה מוקדש לזכרו. שיהאן מאיר יהל ז"ל.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

* תודה לאיש שלי שלקח אותי לשדה התעופה, עזר לי לסחוב את המזוודות, עמד איתי בתור ונפרד ממני בנשיקות ובכלל על כל המסע הזה שהתאפשר לא מעט בזכותו.

* תודה לזוג הקנדי בהיתרו. לגבר שעזר לי להעלות את המזוודה לאוטובוס.

* לנהג של האוטובוס שטרח ורשם לי על פתקה את מספר הרציף ומספר האוטובוס שיסיע אותי לאוקספורד.

* לזוג הילדים בני ה-16 ששאלו אותי מבלי שביקשתי, אם לעזור לי עם המזוודה ועזרו לי להוריד אותה מהאוטובוס.

* תודה לאישה הפורטגזית, לבושה בלבן שהופיעה כמו מלאך גואל כשעמדתי נטועה באמצע הרחוב מחכה למונית שלא התכוונה להגיע, בשדרות הדיגנטון, אוקספורד. [אחר כך, כשמונית שוב הבריזה לי, בבוקר האחרון ללימודים קיבלתי הסבר מה-Sir שמדובר בעניין של שיגרה, הקטע הזה של המוניות ב-Oxford- לפעמים מונית שהוזמנה מגיעה ולפעמים לא. "אתה צריך להזמין מונית באוּרדוּ או בהינדי אם אתה רוצה להיות בטוח שמונית תגיע. מרוב שהוא נשבר מהסיפור הזה הוא עשה סידור עם השכן שלו, שבקטעים קריטיים, כמו נסיעה לשדה התעופה, השכן מסיע אותו תמורת תשלום]. זה גם היה הרגע שבו לא הצלחתי לחבר את המפה שהייתה לי בראש מגוגל הגיאוגרפית לרחוב שבו עמדתי, הכיוונים התבלבלו לי לחלוטין. הפורטוגזית הייתה חלק מחבורה, היא עזבה אותם במיוחד כדי להנחות אותי בדרך אל המעונות. "אין סיכוי שתצליחי להגיע לבד. אני אראה לך גם דרך קיצור". כוונתה הייתה טובה, אלא שהיא הלכה מהר מאוד ואני עם רגל שבשלב הזה עוד הייתה במצב משוקם וטוב נגררתי אחריה עם מזוודה ותרמיל כבדים במיוחד בקצב של צעידה זריזה. לא היה לי נעים להאט אותה. חצינו כל מיני שבילים נסתרים כולל סיבוב של המזוודה בתוך בוץ. ואחרי מסע של כ-20 דקות הגענו בשעה טובה בפתח המשרד של המעונות שרק אלוהים יודע איך הייתי מגיעה אליו לבד. היא מגיעה בכל שנה לאוקספורד, היא הסבירה, עם קבוצה ילדים שמגיעים לשם ללמוד אנגלית. "גם אני כמוך הגעתי ולא הצלחתי למצוא את הדרך, אני יודעת איך זה" היא הסבירה לי בעליצות את הנכונות שלה לסטות מהדרך שלה, מסדר היום שלה, כדי לעזור ולהוביל אישה זרה שהיא לא מכירה. הילדים הפורטוגזים היו יחסית שקטים. אחר כך הגיעה קבוצה איטלקית מתוקה שעשתה רעש היסטרי בלילות, תוספת למיטה הבלתי אפשרית ש"ישנתי" עליה.

* תודה לבחור, אחד העובדים במעונות שבעקבות תגובת הזעזוע האותנטית שלי מהתנאים, נתן לי את הטיפ לדלת הסתרים שנפתחת לגוש החדרים הסמוך למקלחת ולשירותים נוספים ולזה שלא יהיה שם אף אחד בתקופה הקרובה. זה היה משמעותי.

* תודה לנזיר פוסנו המתוק, מעבר לשיחות המעניינות הוא גם נתן את שם המשתמש והסיסמה שלו (פוסנו גם כותב תזה) וכך הצלחנו כולנו כעבור כמה ימים להתחבר לרשת הווי-פי של האוניברסיטה ולדבר סקייפ.

* כמובן תודה לבוסנה, הפרופסור התאילנדי, שהגיע במשך שלושה בקרים לאסוף אותי מהמעונות. הוא עשה את זה בשמחה. הוא גם נתן לי את המידע בעניין קניית הנייד הזול. מה שהסתבר להיות קריטי מאוחר יותר כשאיבדתי את הנייד.

* תודה לג'ייסון המורמוני, שבדרך כלל השתדלתי לא להיכנס לקו תחום הראייה שלו. התחושה הייתה שאצור בו כל כך הרבה כעס שהוא יכול בכל רגע להתפוצץ. הוא נתן לי אבקה למכונת הכביסה. בחדר הכביסה פגשתי את ג'ני שעומדת לכתוב דוקטורט על שמורת דייגים במדגסקר. גם בעלה כותב על שמורות. היא עזרה לו לאסוף מידע על השמורה שלו -לא זוכרת איפה זה היה, אבל זוכרת את הסיפורים על האוהל שבו הם התגוררו במשך שנה וחצי, רחוק מכל יישוב, שלא כלל שירותים ומקלחת והאנרגיה הסולארית שבה הם עשו שימוש. הוא עכשיו כותב את הדוקטורט. הם גרים בחלק הנחמד של המעונות. דירת שני חדרים לזוגות נשואים. כשהוא יסיים הם ייסעו למדגסקר. ג'ני הסכימה להמיר מטבעות קטנים במטבע של 20 פני [אל יקל הדבר בעינכם, היא הכינה את המטבעות האלה לכביסה שלה וכדי להשיג מטבע נוסף כזה צריך להסתובב ולחפש, זה היה יום ראשון והמעונות רחוקים מרחק של נסיעה מכל מרכז מסחרי] – כדי לאפשר לי את ויש הייבוש האחרון של הכביסה.

* תודה לקלייר שסחבה לי את התרמיל ואת הספרים.

* לאמנדה שהביאה לנו כל מיני מרכיבים כדי שניתן יהיה לבשל משהו סביר. שהראתה לי את אוקספורד, לקחה אותי למסעדות חמודות, הזמינה אותי למסעדה ביום האחרון, הלכה איתי לקנות נייד, תמכה בי, גילתה לי את פינות החמד של high street, של Headington stores, שלחה sms – ים דואגים שבודקים את מצבי כשקרסתי לנוח במלון הקטן.

* ל-sir, שהלוואי ויכולתי לבלות במחיצתו זמן ארוך בהרבה מזה שביליתי. מעבר לזה שהוא הפניק אותנו כל הזמן ודאג לסנדוויצ'ים, קרואסונים, הביא קומקום וחלב וקפה ותה. בנוסף לזה שהוא נסע והביא לי עד הפתח של הדלת במעונות את התנור שהציל אותי.

נוסף על כל אלה –

מורה כשהוא טוב, הוא כל כך הרבה מעבר לתכנים שהוא מעביר. מורה טוב הוא דוגמא. דוגמא ל"איך" ללמוד/לחקור. דוגמא מבחינת האישיות, ההתנהלות. ה-sir הוא אוטודידקט, את הידע המופלג שלו הוא הרוויח בזכות לימוד עצמאי. הוא קיבל בסיס שעליו הוא בנה. בשבועיים שביליתי איתו למדתי כל כך הרבה. השילוב הנדיר של קפדנות בלתי מתפשרת, התעכבות על פרטים, נחישות, התמדה עם רוחב לב, סבלנות, עם החדרת ההכרה והידיעה שידע הוא דבר שנרכש במאמצים שנבנים כנדבך, אוסף של פרטים קטנים, הישגים קטנים.

כל יום בנוסף לשעות הלימוד האינטנסיביות קיבלנו שיעורי בית. באחד מהימים הקראנו את התשובות והביצוע של כולם היה חלש ביותר.

כל אחד מאיתנו הקריא את מה שהוא כתב וזה רק הלך והתדרדר מאחד לאחד. אחרי שהאחרון סיים, ה-Sir ישב שם חייך ואמר: Well, Rome was not built in one day , מעולם לא היה המשפט הזה חי יותר עבורי מהרגע ההוא.
הוא ישב שם בראש השולחן ולימד אותי לגשת ללא פחד אל מה שנראה בלתי נגיש ולנסות לפרק אותו בסבלנות, לא לוותר לעצמי. הפוך על הפוך, דווקא בגלל שהייתי מהנחשלים בכיתה למדתי לראות את מנגנוני ההגנה שלי, להתעמת עם הרצון שלי לברוח מקושי, מתסכול. נפגשתי עם כמה קשה לי להרגיש "לא יכולה" וקיבלתי שוב הזדמנות להוכיח לעצמי שקורצתי מהחומר המתעמת, המתמודד, זה שיכול. הוא חזר והזכיר לי שלאינטנסיביות יש ערך עצום. עיסוק אינטנסיבי מביא איכות אחרת איתו.

גם העובדה שבאיזה אופן איבדתי את עשיית החשבון מולו, חשבון במובן של לרצות להרשים, שיעריך אותי וכהנה – זה שיחרר אותי בהמון מובנים. כי הוא מבחינתי היה הכי הכי. ואם לו הפסקתי לחשבן, הרבה יותר קל מול אחרים. כמובן, עד העונג הבא. עד האישיות הבאה שיהיה לה משקל והשפעה גדולים על הדרך שלי.

ה-Sir מעביר את הקורס הזה על חשבון הזמן הפרטי שלו, עם המאמץ האינטנסיבי שזה דורש ממנו, רק משום שהוא רוצה להנחיל את הידע שלו לאחרים.

* לאיש המחשבים הפולני-אנגלי מהמלון הקטן באוקספורד שבא לעזור לי להתחבר לאינטרנט. שהתעקש זמן ארוך עד שהוא הצליח לאתר את הבעיה וגם על זה שהוא היה מוכן לתת לי את הנייד שלו לשלוח sms לאיש שחיכה בפינלנד לחיבור שלי לאינטרנט. בסוף לא השתמשתי בנייד, אבל זה היה מאוד נדיב מצידו. כתבתי עליו המלצה חמה להנהלת המלון. עכשיו מסתבר שאנג'יי (זהו שמו) שינה כל מיני הגדרות במחשב שהזוגי שלי לא מצליח למצוא את הידיים והרגליים וגם לא לחבר את הנייד לרשת הביתית שלנו.

* תודה לנהג המונית הסיני שסחב לי את המזוודה עד פתח האוטובוס ללונדון.

* לנהג המונית הבריטי, שיצא מהמונית שלו ועזר לי לתפוס מונית אחרת ברחוב בייקר בלונדון.

* לטורקי בביקורת הבטיחות ברכבת היורוסטאר שעזר לי להרים את המזוודה ונעלב עד קצות שורשי הציפורניים כשאמרתי לו שיזהר שזה כבד. הוא אמנם נראה כמו מוחמד עלי ובכל זאת. "אני עוזר לך ואת מעליבה אותי", הוא ממש ממש כעס עלי. לא עזר לי שניסיתי להסביר לו שאמרתי את מה שאמרתי מתוך דאגה לגב שלו.

* לשתי הכושיות הצרפתיות החמודות שישבו לידי בתחנת הרכבת של ה"יורוסטאר", שרו ביחד שירים, ושמרו לי על המזוודה כשהלכתי להשתין.

* לנשמה שישבה בגוף של בחורה בריטית צנומה בת 20, עם צמות כמו של היידי שהצילה אותי ואותה. בגלל הכובד הבלתי אפשרי של המשא שסחבתי לקחתי עגלה שאיתה עליתי למסוע (לא מדרגות) שהוביל אותנו בעליה לפלטפורמה של הרכבת. אה מה מה – העגלה בגלל הכובד של המזוודה והתרמיל התחילה לסחוב לכיוון הנגדי של התנועה של המסוע. עמדתי כמו שימשון אוחזת בשתי הידיים במסילות של המסוע מחזיקה בגופי את העגלה שסוחבת לכיוון הנגדי ובשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר וקרסתי אחורה על היידי והעגלה חלקית עלי ועליה. אין לי מושג מה היידי אוכלת לארוחת בוקר – אבל היא הצליחה איך שהוא להחזיק גם אותי וגם את העגלה מבלי שהמצב יתדרדר וייווצר אפקט דומינו, שזה אומר שהעגלה הייתה סוחפת את כולנו אחורה. הייתה מישהי שניסתה לעזור ולסחוב את המזוודה דרך הידית – אבל הזהרתי אותה שלא תעשה את זה, פחדתי שהיא תפרוק את היד. כשעמדנו לרדת מהמסוע העגלה התהפכה פעם נוספת ולכיוון הלא נכון. היידי ביד אחת הצליחה לסדר אותה, ושוב מנעה אסון – לפחות מנעה מחיצה שלי אל העגלה. באמת לא ברור מאיפה היה לה כוח. הודיתי לה נרגשות. אחר כך היא מצאה למפלצת שלי מקום בקרון. בדרך היה עוד בחור צעיר שעזר לי להעמיס את המזוודה לרכבת.

* עוד איש שעזר לי להוריד את המזוודה מהרכבת.

* בחזרה מבריסל הייתי צריכה לעבור מתחנת הרכבת הבינלאומית לרציף ספציפי באנדרגראונד (טיוּבּ) הלונדוני. אוסף של אנשים עזר לי. החל ממוכרת הכרטיסים בטיוב שפניתי ללב שלה שתאפשר לי להמשיך ולהוביל את המזוודה אל האנדרגראונד עם העגלה – מה שאסור לפי החוקים. וכך מצאתי את עצמי מסיעה עגלה אל נגד נחשול צונאמי של בני אדם, בשעת שיא, באחת מהתחנות הגדולות של הטיוב הלונדוני. זה היה הזוי לחלוטין. אחר כך עליתי וירדתי עליתי וירדתי מהטיוב ובכל פעם זינוק עם המזוודה פנימה והחוצה – בקו שנוסע לכיוון מסוים אבל מתפצל למעשה לשלושה קווים ולך תזהה ביניהם. עזרו לי לאורך כל הדרך – לזהות שאני לא על הרכבת הנכונה ובסוף לעלות על הקו הנכון. בשלב הסופי שהרגשתי שהרגל שלי, אם אני לא מתיישבת, עכשיו הולכת לעולמה -איש חביב פינה לי מקום.

מה רוצה אני לומר בפוסט המתארך הזה?

ישנם הרבה מאוד אנשים טובים שם בחוץ. החסד הוא תמידי. אנחנו נתמכים כל הזמן בדרכים ובאופן שלרוב שקוף עבורנו. ללא התמיכה הזאת לא היינו מצליחים לחיות רגע אחד נוסף.

Read Full Post »

אוקספורד מדהימה. באמת. ניחוח שהצליח להשתמר. בקלות אפשר לדמיין קולות של כרכרות. משהו בנכבדות שבלימוד, בניסיון ההרואי האנושי לחקור את הקיום באמצעות המחשבה. אני אטעין כאן קצת תמונות אם אני אצליח.
מרגישה שהייתי כאן פעם.
ביני לביני יש משהו אבוד. לא ברור לי אם היותי כאן [כאן במובן של הפרוייקט שהצטרפתי אליו] הוא לא עוד מאמץ נוסף מיותר בדרך לשום מקום.
התנאים שבהם אני מתגוררת איומים. אני גרה עם שישה אנשים שמעולם לא פגשתי באיזה מסדרון מחריד שמזכיר חפירות מימי מלחמת העולם השנייה. אני מחכה בכל רגע שהגרמנים יתחילו להפגיז. כולנו חולקים שירותים אחד, אמבטיה אחת ומטבח אחד. ארבעה בנים ושתי בנות. זה מין פרוזדור צר שאליו נפתחות הדלתות של החדרים. לשירותים אין חלון וגם במסדרון אין חלון. אם מישהו מחרבן – הניחוח מתפשט.
מרוב שהסיפור הזה דחה אותי, הפסקתי בימים הראשונים לאכול ולחרבן.
ואז מצאתי פתרון. התגנבתי לביתן הסמוך. אין שם אנשים ואני משתמשת בשירותים ובמקלחת. אני קמה במיוחד מוקדם בבוקר ומתגנבת כדי שאף אחד לא יעלה על העניין.
אף אחד מהגויים כאן לא הגה את הרעיון. איכשהו ברור לי למה אנחנו היהודים שרדנו.
גם לישון אני לא בדיוק ישנה. מזרון קפיצים שעבר מספר לא מבוטל של גופות שישנו עליו.
בלילה האחרון חלמתי שרופא שיניים שהלכתי אליו מנסה לסחוט ממני כסף. ברור לי שהעניין הוא הסחיטה. האנרגיות שלי נסחטות כאן.
העיסוק פה מאוד אינטנסיבי.
בסך הכל קבוצה קטנה של אנשים. שבעה לאומים. אוסף די ביזארי. אחת ישראלית, אחת בלגית, אחד נורבגי, אחד אמריקאי מורמוני, אחד אנגלי קוויקר, נזיר בודהיסטי תאילנדי, פרופ' להנדסה תאילנדי, יפני ועוד כמה בריטים.
עם אחת מהבריטיות התחברתי, רק כדי לזכות ביום השני בערך לשהותי כאן לוידוי מלווה בדמעות שלה. סיפור על איך אישפזו אותה הפינים בכפייה.
היא כנראה בי פולרית. וכשהיא הייתה בהלסינקי היא התחרפנה. טוב, בסדר, לא לכולם השהות בפינלנד מתאימה.
נשארו לי שלושה ימים ואחר כך אני עוברת כאן למלון קטן.
נראה לי שאני פשוט אשן יומיים עד לנסיעה לבריסל. אני שחוטה לגמרי.
ה-SIR – אדם מדהים. צנוע, חביב, חם, מלא ידע, מורה משכמו ומעלה. אסכולה ישנה. הוא אחד ה"דונים" כאן באוקספורד. ככה הם נקראים, אלה שיש להם כאן עמדות כוח. כשהוא שמע בעקיפין שאני קופאת מקור [עבור האנגלים זה קיץ, וזה אומר שבטמפרטורות של 14-19 פועלים כאן מזגנים לקירור זעוף ] הוא הביא לי במו ידיו במו מכוניתו תנור חימום שמציל אותי.
מה שמנחם אותי בבקרים [אני משכימה כאן בחמש לפנות בוקר] זאת ציפור שמצייצת לי ציוץ שמח במיוחד. היא מזכירה לי שבזמן אחר, בעולם אחר, יש לי חיים.
מהמלון הקטן באוקספורד אני נוסעת להילטון בריסל. נראה לי שהמעבר יהיה חד מדי. את הלילה הראשון אני אבלה בשינה על הרצפה במסדרון כדי שההלם לא יהיה גדול מדי.


אלקטרז

Read Full Post »

כשהבטתי על המכונית, הדבר הראשון שמשך אותי לצלם היה האופן שבו החפצים השתלטו על החלל בחייו של הנהג. השאירו לו רק את המינימום ההכרחי, כזה שיאפשר לו לנהוג. הבטתי אל תוך החלל של האוטו והבנתי שזה מקרה נדיר שבו בקלות יחסית מתאפשר לי מבט ישיר אל תוך הבלגן המנטאלי: בלגן דחוס שנוצר מאגירת יתר. כל כך הרבה דברים מיותרים, חסרי ערך אנחנו דוחסים אל החלל של חיינו. בין היתר בשל הקושי לוותר על האחיזה.

לנהג קראו דוד. דוד הוא חשמלאי ושרברב. ואחרי שצילמתי את הרכב שלו הוא לקח אותי לראות את החנות.


הכניסה אל החנות.


דוד: "זה תלוי כאן כדי שאנשים ידעו מה אני מתקן"


פרסומת

 

"אני עוד זוכר את הימים שיכולתי לשבת בפנים", נזכר דוד בערגה, "את חושבת שזה טוב לי ככה? כשאני מסתכל על זה אני מתמלא ייאוש. החנות התמלאה לאט לאט עד שזה הגיע אל הדלת.
ניסיתי להעביר את זה הביתה ואז השכנים הזמינו משטרה.
אני מתבייש בזה, אין לי מושג מאיפה להתחיל לסדר. כולם חושבים שאני קוקו".
תתחיל בקטן, אני אומרת, כל יום תזרוק משהו. גם תרגיש יותר טוב עם עצמך וגם בסוף אתה תראה שיתפנה לך מקום.
דוד מסתכל עלי במבט חמוץ: "אני פוחד לזרוק. אולי אני אצטרך את זה, אולי בדיוק החנויות תהינה סגורות. אני מת לבוא למשרד נקי, ושיהיה לי אוטו נקי, אני מת להיפטר מכל הזבל הזה ולא יכול".

 

 

Read Full Post »

לא כל פוסט חייב להיות קומוניקטיבי. בעיקר לא כל פוסט.

איך שאני מתחילה לטוס.
שבוע במלון. בעיר זרה ומושלגת. אני והוא.
לא רוצה לנחות. גם לא להדק חגורה.
עכשיו עם הרגל השבורה, הכי רחוק שאני יכולה להגיע זה לשירותים.
המלכה ויקטוריה נחה על משכבה בשלום.
הלוואי ויכולתי להגיד כמה מילים.
משהו על האופן שבו הוא רוכב.
גבר ושליטה הן לא מילים נרדפות.
זאת אגדה עירונית.
להתמסר מבלי ללכת לאיבוד
זה כשהוא במיטבו.

אני מתעקשת לעשות את כל מה שהוא לא נכון.
כמו סוג של נקר שנדפקה לו התוכנה
והוא דופק את הראש שלו שוב ושוב
על אותה נקודה בדיוק.

אולי הגיע הזמן
להבין
שזאת התוכנה.
ולא לקחת את זה כל כך אישי.

משהו, איזו נקודת אחיזה,
שתאפשר לי לשנות זווית.

אין לי מושג למה, אבל נזכרתי בקטע ההוא שיצאתי בלילה לטייל במדבר על עקבים ואז רציתי לעשות קיצור דרך וקפצתי ישר אל תוך התהום. הבנתי שזאת תהום כי הרגלים התחילו לרצוץ מהר מדי תחתי ומכיוון שהייתי אז בכושר יישרתי את הרגליים, נשענתי על ההר, תקעתי את העקבים לתוך האדמה ונסעתי עליהם עד שנעצרתי. באו לחלץ אותי והאיש שחילץ אותי רעד. עדיין לא ממש הבנתי את הסצינה שאני שותפה בה. הוא היה חכם מספיק לא לעדכן אותי. הוא עזר לי לטפס למעלה חזרה. בבוקר הוא הראה לי את הצלע והיכן נתקעתי.

הוא לא חייב להיות קומוניקטיבי, אבל אז נשאלת השאלה למה הוא חייב להיות פוסט


 

Read Full Post »

(מעתה אמור דחיין ולא מת מפחד לזוז)

בהמשך לפוסט היפה של לוטה ובהמשך ליללות שאני מייללת כאן על הקושי שלי לזוז, נתקלתי בסופ"ש בכתבה בגלובס. אם עד עכשיו טעיתי בערפל כבד באשר למניעי הפסיכולוגיים הפתלתלים, באה הכתבת, קרן ארגמן, והאירה את עולמי בציטוטיה ממחקר שערך לאחרונה קנדי בשם סטיל על ה"דחיינות" (איזה שם דוחה יש לדחיינות הזאת, אה?) שזכה לפרסום בכתב עת של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (!) ובפרשניות מצד "אנשי מקצוע" ישראלים.

מה אומר לכם?
נמצאה הנוסחא איך לחשב את הסיכוי שלך לדחות משימה ספציפית, אבל אני אחזיק אתכם במתח. מידובר בשאלון אינטרנט אינטליגנטי מאין כמוהו.
אחרי שמיצינו את הפרומו לטמטום הזה – הניסיון הבלתי פוסק של בני האדם להכניס את עצמם למשוואות מתמטיות – ניסיון שלא מפסיק להפתיע אותי, אפשר לגשת לתגליות המדהימות הנוספות של המחקר:
אנחנו לא לבד, אנחנו ושכמותנו, הדחיינים עלובי הנפש, שייכים לעדר גדל והולך – שיעור הדחיינות בעולם, אליבא דסטיל עלה מ 5% ב-1978 ל-26% השתא. רווח לי, התחושה המלווה אותי משחר ילדותי על היותי עוף מוזר, הוסרה באחת. יש כמוני מילונים. ליתר דיוק כל אדם רביעי הוא "דחיין". עד כאן הבשורות הטובות ומכאן מתחילות הרעות:
סטיל, שבוודאות בזבז אלפי דולרים יקרים על סקרים, עוזרי מחקר וכל שאר ירקות, מצא שדחיינים הם: "פחות שמחים, פחות בריאים ופחות אמידים" והוא גם סיפק סיבה: "התרבות המודרנית מציבה מול האדם אין סוף פיתויים והסחות דעת".

אלא מה? המומחים הישראלים המתוחכמים לא אוכלים את הלוקש הזה של "התרבות המודרנית". הטענה שלהם היא: הסחות הדעת הן תירוץ. הדחיין בוחר בהסחות האלה כדי להימנע מלעסוק במשימה. הוא יכול להיות מאוד פרודוקטיבי כשהוא דוחה את הטיפול בעניין מסוים ולעבור למשימה אחרת, שאותה דווקא יבצע ביעילות ובזריזות. הם צודקים. הנה דוגמא חיה, אמיתית המתרחשת בעודי כותבת שורות אלו: אני חייבת לעבוד על משהו, ששילמו לי טובין ושקלים לכתבו – ומה אני כותבת במקום בשצף?

ועוד סיבות ותובנות, מפרטים המומחים הישראלים. אתם תסלחו לי אבל אני אייבא אותן כאן בנקודות:
* תרבות של צריך במקום של רוצה.
* הסיבות משתנות מאדם לאדם, הסיבות קשורות באופי המשימה – אם היא לא אהובה עלינו, אם היא מאוד גדולה ואין לנו מושג מתי תסתיים. אם מטרת המשימה לא ברורה לנו.
* נטיות אישיות: אנשים שפוחדים מכישלון; אנשים שנהנים לעבוד תחת לחץ; או כאלה שנמענים לסרב – ולוקחים על עצמם יותר ממה שהן מסוגלים לבצע.
* ילדים שמגיל צעיר אמרו להם שהם לא מנצלים את הפוטנציאל להם ושהם עצלנים ולא נתנו להם כלים להתמודד עם הקשיים שלהם.
* ישנם חסרי הכוחות וישנם בעלי הנטיות הדיכאוניות. אדם שאין לו אנרגיות להתמודד עם מטלות, דוחה אותן וחווה הקלה זמנית אבל לאורך זמן המטלות מצטברות ודחייתן לא מסייעת לו אלא דווקא מרעה את המצב.
וישנו הפרפקציוניסט – אותו אדם המעוניין לבצע מטלה מסוימת באופן הטוב ביותר שבגלל הדרישות הגבוהות שלו מעצמו ידחה את ביצוע המטלה מתוך חשש שהתוצר לא יעמוד בדרישותיו (הנה אני! הנה אני!)

עצות:
* חלוקת משימה גדולה למשימות קטנות.
* הגדרת יעדים במונחים של תשומה ולא של תפוקה.

ו- הנה ה-נוסחא – בחיי אני לא ממציאה:

Utility=E x V/(Gamma) x D

E- הערכת האדם את סיכוייו להצליח במשימה
V – הערך שניתן להשלמת המשימה
Gamma – המיידיות בה צריך לבצע את המשימה והזמינות לביצוע
D – רגישות האדם לדחייה ואיחור
Utility – הרצון לדחות את המשימה.

אפילו את יחידות היוטיליטי הם לא כתבו. נראה לי שזה יחידות נפח של מגה-טמטום.
הללויה, אני מתדחיינת מדחי לדחי.

Read Full Post »

אני אנסה לקבץ כאן את מה שהצלחתי לפענח בעניין הזה של "קפואה מפחד, זאת התגובה הנורמאלית שלי כשמשהו טוב קורה". הערה מקדימה קטנה: הג'יפה שאני כותבת עליה או מדברת עליה לפעמים היא ישירה מדי ואז אנשים כדי להתחמק מלגעת בסיפור אצל עצמם מתחילים מאיזה מקום מתנשא (כי כמובן הבעיה היא רק שלי) להלביש עלי תיקים שממש לא שייכים. מישהי פעם אמרה לי שכדאי שאני "ארפה כדי להכניס פנימה את הטוב". אז למען הסר ספק ולמנוע מעצמי תגובות מהסוג הזה: אני מרפה ומכניסה פנימה את הטוב היטב ובלי בעיות. אני גם לא חיה בחרדה תמידית, עוד תובנה מבריקה שנתקלתי בה. אני אדם שביסודו טוב לו למדי בחיים (חמסה חמסה, טפו, בן פורת יוסף), שחררו ממני את ההשלכות.

***
מאחורי הפחד מהטוב מסתתר הפחד מאכזבה. לפחד שמה שיש לי ייעלם. במובן מסוים זה נראה כמו פחד רציונאלי. כי זה טבעם של הדברים, הטובים והרעים שהם נעלמים. לפעמים לאט יותר, לפעמים מהר יותר, אבל שום דבר לא נשאר להתקיים לנצח. אם היינו מסוגלים להפנים את האמת הפשוטה הזאת שהכל זמני, הפחד היה עוזב אותנו לנצח.
אבל זאת לא הרציונאליות שמפחידה אותנו. זה הניסיון. החיבור הנלמד (אצל חלק מאיתנו באופן יותר יסודי) בין לרצות מאוד ולהתאכזב. כי הפחד הוא לא רק מהטוב אלא זה גם הפחד לרצות מאוד. זה כמו ללמוד שלגעת באש זה כואב. תגובה מותנית. לרצות מאוד אהבה, למשל, לרצות שיאהבו אותך ולא לקבל את זה. ואז לרצות מאוד מתחבר לכאב, בשלב הבא צומח פחד.
ולא רק לאהוב. אם כילד, לרצונות שלך לא היה מקום, אז בעצם זה מין הר כזה של אכזבות נלמדות. של ניסיון להשיג שנכשל. אחר כך בדרך כלל, לפחות בהתחלה, זה משכפל את עצמו גם בחיים הבוגרים.
ועוד היבט אפשרי: הפחד כאיזה מוטיב בסיסי של קיום שאינו נשען על מקום בטוח ומוגן בתוך העולם. הרע שמסתתר מאחורי הדלת. זאת אומרת שאם עכשיו טוב, אז הרע חייב להגיע – כסוג של איזון מתחייב. בדרך כלל התפיסה הזו היא תפיסה שנרכשה בילדות מהמבוגרים מסביב.
וגם – הפחד מהטוב מחביא מאחוריו את הנושא של הדימוי העצמי. של להיות מספיק שווה, מספיק אהוב – כך שהשפע והטוב, יגיעו גם לפתח הדלת שלנו רק בזכות היותנו הווים, קיימים. זאת אומרת, להבין שאנחנו טובים ואהובים וזכאים – גם מבלי להרוויח את זה.

Read Full Post »

Older Posts »