Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קשיים’

אילו הייתה לי תפילה, היא הייתה:

"אלוהים, חסוך ממני את הכמיהה לאהבה, לאישור או להערכה. אמן."

***

קייטי ביירון

ביקשתן תמונות:

eastermemories.jpg

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

זה המצב לאחרונה

תה קפה תה קפה תה קפה תה תה תה קפה.
לישון להתעורר לישון להתעורר.
להתלבש להתפשט להתלבש להתפשט.
להיכנס לאוטו לצאת מהאוטו לנעול להכניס את הדברים לתיק
לסחוב את התיק
לצלצל
להגיש חשבונית

זה מה שזה?

אני מחכה לאושר שיתחיל מבפנים.

Read Full Post »

זה למעלה משנה שאני מחפשת שאלה. אל יקל העניין בעיניכם. פאקינג שנה עברה ועדיין לא מצאתי את שאלת המחקר.
לשבחי אומר שהייאוש לא הפך להיות יותר נוח.
הרי ברור לי, שאם אתמיד נמרצות לדפוק את ראשי על שער הידע, יתרצה השער לבסוף. הדלת תפתח, מהאפלה תגיח יד נעלמה תושיט אלי פתקית ותעלם. אלא שגורמים שונים ומשונים מונעים ממני לדפוק את הראש באופן שיטתי – או בניסוח אחר: מונעים ממני להתמיד באופן היוצר סיכוי קלוש להתקדמות.

אין זה נכון שאיני פועלת לקידום החקירה. מזה שנה אני אוספת ספרים: קטנים, גדולים, ישנים, חדשים, עבי כרך, רזי כרס, בעברית (מעט), באנגלית – בחדרי צמח לו הר מעשה ידי אדם. והיה אם נחפש קו הגנה אחרון במלחמות ישראל ברשעים, אין ספק שקו מז'ינו יעבור אצלי בחדר.

מערימה זו, אני נכלמת להודות, קראתי עד כה שני ספרים בלבד. אדייק, בימים אלו אני מסיימת את קריאתו של הספר השני; חוקר קנדי שכתב ספר שאורכו (השבח לאל על חסדיו הקטנים) יחסית צנוע, רק 200 עמוד. 200 עמוד של ייסורים, אותם חציתי בכבוד עם סימונים ומדבקות קטנות, כנדרש, ובסופם, ברגעים אלו ממש אני נשארת עם ריקנות גדולה בלב. נו, אז מה? מהדהדת בי השאלה, מה לעזאזל היה כל כך חשוב שהיית צריך לשפוך עליו 200 עמודים ולדפוק לי חודשיים מהחיים?
הספרים האלה כל כך משעממים, אלוהים. מה גורם לאנשי אקדמיה, להוציא ספרות כל כך מרדימה תחת ידיהם. היכן, אני שואלת תוך השתנקויות בכי, חוקקו את החוק הקובע יחס לינארי ישר ובלתי מתפשר: ככל שהנושא אזוטרי יותר, כך אתה החוקר האקדמי משעמם יותר. בעצם, אני חוזרת בי, לא מדובר בפונקציה ליניארית אלא בפונקציה שלא תלויה בגורם משתנה – זהו קו ישר של שעמום, מוות קליני, אם תרצו, של הכותב והקורא כאחד. הרי בואו נחשוב רגע: למה הם באקדמיה כל החוקרים האלה? ולא עושים קולנוע למשל? או מציירים? או כותבים מוזיקה? אצל רובם זאת בדיוק אותה היכולת החסרה להיות מעניינים, מרגשים. כמובן שקיימים חוקרים יצירתיים, מרתקים ובדרך כלל גם תמצאו אותם בין פורצי הדרך, בין המובילים בתחומם, אולם אלו נדירים כנחליאלי הלבן ומספרם מועט. כל ההליכה הזאת במדבר בארץ לא זרועה היא, בעצם, חיפוש קדחתני אחריהם.

התוצאה היא שכשעולה בי המחשבה (ההגיונית) שכדאי ואשלוף לי ספר מהר הספרים ואקרא בו, צצים אצלי מיידית מחושי גוף משונים: קיבתי מתכווצת, ראשי הופך סחרר, פי יבש ועיניי הופכות מזוגגות. הרעיון שמצפות לי שעות שיממון ארוכות הופך את רגלי לשני מטילי עופרת המסרבים לנוע אל הערימה שמאחוריה מסתתרים חיי. כל הפרויקטים החמודים האלה, שמחכים ליום שבו אסיים את התזה.
ואז אני בורחת. פתאום כל ערב יש לי לאן לצאת, והבלוג הרי חייבים לתחזק אותו. אלעד (המנהל שעוד בחייו הפך לאגדה) מקבל ממני אי- מיילים כאילו מדובר בשאלות הרות גורל – הפסקאות המתפרקות למשל, הופכות להיות כור מחצבתי, סלע קיומי, יו-ניימ איט. לא הכל לחלוטין מודע. והופס עשיתי זאת – עבר חודש מבלי שאקרא ולו פסקה.

בשל הזמן שחלף, הטראומה של ניסיון הקריאה האחרון עוברת מטמורפוזה. כדרכם של פצעים היא מחליפה צבעים, מיטשטשת ובאיזה אופן פלאי הופכת מעורפלת, עד כדי כך מעורפלת שבאומץ אני חופנת ספר מהערימה ומתיישבת לקרוא. ביצוע אקט זה של הבעת אמון ביקום גם מצליח להזכיר לי, באופן קלוש ביותר אמנם, מהו זה שעניין אותי מלכתחילה וגרם לי להסתבך בסאגה הזאת שסופה מי יישורנו.

אני קוראת. יום, יומיים, שלושה לכל היותר, עד שצונחת על ראשי כמו מכבש הידיעה שלעולם לא אצליח להגיע לאיזו שליטה בתחום הידע העצום והמורכב שלפני. עם ההכרה נחשול הלם ענק שוטף אותי. הכל סביבי נהיה גדול ואני הופכת קטנה. המלל שאני קוראת כמו באיזה קסם פורש בפני אוקיינוס של ידע – שבו האופק כל כך, כל כך, כל כך רחוק. ובדמיוני , אני הקטנה מיטלטלת בספינת אגוז רעועה על פני גלי הים, בודדה, רעבה, צמאה וצרובה משמש יוקדת, חותרת אל אופק, שאליו אני לעולם לא מגיעה.
תחושת חוסר אונים משתלטת על אברי.
וחוסר אונים, חברים, זאת תחושה קשה.
מיד אני מדחיקה את חיפוש השאלה. הפעם העבודה משתלטת על חיי. אני הופכת להיות העובדת החרוצה שמעולם לא הייתי. שעות אני מבלה בשיחות עם לקוחות שבימי חול אני לא רואה ממטר.

חולפים הימים, עובר חודש, עוברים חודשיים. עונת הקיץ התחלפה בעונת החורף. המזגן מפזר חום ולא קור.
מדי פעם אני מגניבה מבט אל ערימת הספרים, עד שיום אחד זה קורה. אני כבר לא יכולה להדחיק את הקול העולה ומתחזק בקרבי, קול דקיק וצווחני שצורח בטונים הולכים ועולים: בשביל מה אני צריכה את זה? בשביל מה? אם אני מחפשת ליצור, הרי זמינים לפני נתיבים הרבה יותר קוסמים מאשר תהליכי תסיסה שמתקיימים בחושך לבד עם ספרים עבשים. זה לא מתאים לך. את לא בנויה לחירגון האקדמי. לא ולא. את יצור חי ובועט, אוהב חיים. לחופש נולדת.

עוד זה עולה, ומולו נשמע ממעמקים קול ב': עשית, ניסית, יצרת, כתבת והכל הרגיש לך תמיד שטחי, ריק משהו, עסוק מדי בעצמו. חקירה ביקשת, לחפור ולגלות אמיתות, בשר, משהו שיש בו לטעמך תרומה של ממש.

ברקע כמובן מזמרת המקהלה (זאת קומדיה וטרגדיה גם יחד): מה לא עשינו, מה לא ניסינו, שום דבר לא ממש לעומק, שום דבר לא עד הסוף. חיינו הם קצרים, ערימת קש, עפר ברוח.

אני מקשיבה אל הקולות, רואה את המראות ומבינה שמצבי חמור בהרבה מזה שחשבתי.

המקהלה: אי ודאות, תמיד אי ודאות, הדרך היחידה לפרוץ היא עשייה, תלכי לקרוא ספרים, תלכי לקרוא ספרים, חייך הם קצרים, ערמת קש, עפר ברוח.

ברגליים כושלות אני צועדת אל ערימת הספרים…

Read Full Post »

קושי ספרותי

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא קוראת ספרות יפה. זאת אומרת לפעמים אני קוראת. בדרך כלל לא. זה הכול בגלל הסַפָּר שלי שדחף לי ליד את מוסקבה-פטושקי. היכולת שלו להעריך ספרות טובה כשהוא נתקל בכזו – זה רק אחד הכישרונות שלו. כישרון אחר שלו – זה שהוא מזהה כיוונים בכלכלה העולמית ויש לו טיפים נכונים להשקעות. הוא סיפר לי, למשל, איך הוא חיבר בין קיום האולימפיאדה בסין ובין כל החברות שתספקנה שירותים לריגוש הזה – קנה מניות שלהן וגרף רווחים נאים. האמת היא שלא ממש ברור לי העניין הזה של המספרה אצלו.

נעזוב את הסַפָּר ונתמקד בנושא: אין ויכוח על זה שונדיקט ירופייב, זה שכתב את "מוסקבה-פטושקי" כותב מצוין. זהו תיאור מסע, מספר הסיפור נוסע ברכבת ממוסקבה לפטושקי לפגוש את אהובתו ובדרך מאבד את עצמו לדעת בשתייה. סיפור רקע שלם רוחש מאחורי הספר הזה, כולל העובדה שחברתי היקרה הייתה זו שנתנה לו פרסום ראשון, דווקא כאן מעל גבי עיתון ישראלי (ברוסית), הספר היה ספר מחתרת במוסקבה שלפני הפרוסטרוייקה שעותקים ממנו הודפסו במכונת כתיבה ושורות הפכו לאמרות כנף, ירופייב הפך לגיבור תרבות ויאדה יאדה. האיש מת מסרטן גרון בגיל 52, וכל השנים האלה הוא היה הומלס. מין צ'ארלס בוקובסקי רוסי – רק בלי האלימות.

למה אני מספרת לכם על וניצ'קה, כפי שהוא קורא לעצמו? וניצ'קה הרי בסופו של דבר מעניין לי ת'תחת. היחידה שמעניינת אותי באמת זאת אני, אני ואלו שמגיבים לי כאן בבלוג שזה מחזיר את העניין אלי כמובן. מה שמעניין אותי זה שלמרות הזרימה של הקריאה היה בזה גם משהו מאוד מעיק מבחינתי. זאת תופעה שאני מכירה אצלי – הקושי האמיתי ליהנות מסיפורי מופת של הרס עצמי. ליהנות מהיופי הנוגה שזורח מניוונם של ההולכים עם ההתמכרות שלהם עד הסוף. כאילו בני אדם, מה אתם לא קולטים שאתם במעגל של הרס עצמי? זה שהכאב הזה עובר התמרה ליצירה – ביחס למטבעות הכאב הקשות של התשלום, זאת בעייני נחמה קטנה מאוד. זה גם מזכיר לי את האופן הדומה שבו קשה לי להתמוגג מהדודה – מובילת הרייטינג בישראבלוג. אותו סיפור. היא מוכשרת וכותבת יפה מאוד, אבל שוב, הבלוג שלה מוקדש לתיאור התמסרות מזוכיסטית להתמכרות: החיפוש, עתיר הריגושים והכאב אחר החתן. חיפוש בלתי אפשרי שאין היא מסוגלת להניח לו לרגע. בלתי אפשרי משום שההתניות של הגיבורה מובילות אותה לקיים רק יחסים שהמוטיב הקבוע בהם הוא דחייה. או שדוחים אותה או שהיא דוחה אותם. במקום לבוא דין ודברים עם החריטה האישית שיוצרת את עולמה החסר אהבה, אנו צופים בריקוד נואש במעגל, שקצב הייאוש בו רק הולך ומתגבר.

התמכרויות זאת בריחה. כולנו מכורים. המכנה המשותף הגדול הוא שאנחנו מכורים לפטפוט הפנימי האין סופי שלנו. הפטפוט שמייצר לנו הצגות עם הקשר קלוש למציאות. אנחנו עבדים לפטפוט הזה, עבדים להרגלים ולנטיות שלנו. התת-מודע שלנו זה מחסן ענק רוכש חיים שמפעיל אותנו ביום ובלילה, מקרין לנו סרטים על המסך הפרטי ואנחנו מריונטות מרקדות שלא מתחילות אפילו להבין מאיפה יוצאות הפקודות. ולא רק מאיפה הן יוצאות אלא איך באורח פלא הן לעיתים סותרות זו את זו, אפילו במרחק זמן של הבזק שנייה.
מהזווית הזאת של המבט, האתגר הגדול באמת אם נדבר לרגע במונחים של אתגרים – זה לצאת מהחיים האלה חי. לחיות, זה לא דבר מובן מאליו. זה דורש להיות מסוגל להתנתק מהסרט הפרטי הכוזב ולחיות כאן ועכשיו. להיות נוכח, חווה ומכיל את מה שבא מולי כמו שזה בא, בלי הפרשנות שמפרידה ביני ובין העולם והופכת אותי לאדם בודד.
אתם מבינים למה קשה לי כל כך עם סיפורי המופת האלה של האבדון? סיפורי ההתאבדות האיטית? כי זה מצטייר כאילו אלה שקופצים ראש לבריכה הריקה חיים את החיים עד הסוף, הולכים עם הרגשות בהכי גדול שיש, walking on the wild side of life . זה מטעה – כי בעצם זה הפוך על הפוך. זה סימום עצמי שנוגד כל מהלך של זרימה אל הכיוון היחיד שאני מזהה כהצלה.
טוב נו, תגידו לי , מה כל כך נפלא בלא לברוח מהחרא הזה שנקרא החיים שלנו?
נראה לי שזה בדיוק הקץ' – כשמפסיקים לברוח מבינים.

Read Full Post »

« Newer Posts