Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שוויץ’

ברגע שהמחשבה מפסיקה לעבוד אני מרגישה בבית. מיד משתרר שקט. כאילו כל חיי שטתי בקו הרגסוויל-לוצרן. הנוף היה יפה עד כאב.

 

 

כל זה עד הרגע שבו שכחתי את הארנק עם הכסף והכרטיסים והדרכון בשירותים.

***

Mr. Clean זאת החברה שמנהלת את השירותים בתחנת הרכבת בלוצרן. 2 פרנקים שוויצרים הוא מחיר הכניסה. כמעט שמונה שקלים עלות שחרור הנוזלים. כדי להוציא את הכסף – הוצאתי את הארנק. כבר בבוקר אמרתי לעצמי שזאת שטות להכניס את הדרכון לארנק ובכל זאת, שלא כמנהגי הכנסתי. הוצאתי את הארנק וכשרכנתי מעל לאסלה כמנהג הנשים – שמתי את הארנק על הקופסא של נייר הטואלט. אל תשכחי אותו כאן, ציינתי לעצמי. כשיצאתי נפגשתי עם כהת העור שמנקה את השירותים. היא בדיוק לבשה את כפפות הפלסטיק ואני חשבתי לעצמי את המחשבה הבנאלית של כמה נורא לעבוד בלנקות שירותים, לבלות את היום בין האסלות, ההשתנות והחרבונים. ליטל דיד אי ניו על המפגש שמצפה לי בהמשך עם הגברת.

איך שיצאתי מהכניסה לשירותים, הבנתי ששכחתי את הארנק. אם איבדתי את הארנק, חשבתי, אני בבעייה לא קטנה – בעיקר הדרכון שבלעדיו אני לא יכולה לעזוב את שוויץ ויש לנו סדר זמנים די צפוף מול גורמים אחרים, לא פשוט. וגם הכרטיסים חזרה להרגסוויל וגם אין עלי פרוטה ואני בעיר זרה, לא מכירה שם אפילו נפש אחת. אלו היו שניות. רצתי חזרה, אבל להיכנס אי אפשר כי אין לי כסף. וכך עמדתי לי שם והתחלתי לצעוק ולא בנחת – הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי. הגברת הגיעה. הסברתי לה ששכחתי את הארנק. היא לא אומרת לי כלום, נעלמת, חוזרת עם נייר ועט ואומרת לי תכתבי את השם והפרטים ואנחנו נבדוק. הדם בהתחלה ירד לי לרגליים ואחר כך עלה למוח. איט וואז סקנדס אגו וואט דו יו מין יו וויל צ'ק?- יו הב טו ווריט דאון יור ניימ, היא חוזרת על עצמה. היא לא אומרת לי כלום, מצאה, לא מצאה ואני מרגישה איזה ניצוץ סדיסטי. עוד מחשבה: את כל החרא של החיים שלה היא עכשיו הולכת לשפוך לי על הראש.

אתון: איט איז סטיל זר, איט וואז אה סקנד אגו, איף אי וויל נוט גו אנד טייק איט , סמבאדי וויל טייק איט.

גברת מיסטר קלין: וורייט דאון יור ניימ.

אתון רושמת את השם שלה על הדף ומחשבת את קיצה לאחור.

גברת: וואט קולור איט וואז?

אתון: רד.

היא  לוקחת את הנייר ונעלמת, מאחורי דלת שנראית כמו דלת של מחסן. דקה אחת ארוכה עוברת. דקה שנייה ארוכה עוברת, דקה שלישית עוברת. בדמיון אני רואה אותה סופרת את הפרנקים בארנק שלי ואני מברכת על עצמי שאני אף פעם לא מסתובבת עם כסף גדול עלי. אני מחליטה להפעיל לחץ ושוב מתחילה לצעוק: הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי. כלום. הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי. כלום.  הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי, וואר אר יו. אחרי עשר דקות ארוכות היא מופיעה: אי אמ טייקינג פיקצ'ורס אוף דה פספורט. היא עדיין לא אומרת לי אם מצאה את הארנק או לא. האם זה רק הפספורט? אבל הפספורט זה כבר הרבה. אני חוזרת להכרה ולוקחת אוויר, תירגעי, אני אומרת לעצמי. היא שוב נעלמת לעשר דקות. אחרי שהיא יצאה אלי עם הארנק ובו נמצא הכל – כולל כרטיס האשראי, כבר לא היה אכפת לי כלום: זה שהייתי צריכה לספור מולה את הכסף ולמלא טופס – עם כל הפרטים, כתובת, טלפונים, יו ניימ איט. היא נחמדה אלי: איי הב טו דו דיס, איף סמבודי וויל קאם אנד טייק נוט היז וואלט. משהו בהתנהגות שלה היה מסריח (ההיעלמויות הארכות האלה שלה – מה היא עשתה שם מאחורי דלת המחסן שאליו היא נעלמה וזה שהיא מתחה אותי עד הקצה האפשרי), אבל לי לא אכפת, הסוף טוב. היא מחייכת אלי ואני אליה. מבחינתי הרבה מאוד היה בידיים שלה ואין לי מושג מה בדיוק קרה – אבל בסוף ההחלטה שהיא קיבלה הייתה הנכונה מבחינתי.

***

כשהזוגי חזר מהפעם הראשונה שלו בשוויץ הוא סיפר שברכת השלום של השוויצרים נשמעת כמו ציוץ מוזר שהוא לא מצליח לפענח. כבר במלון הראשון שהיינו בו חטפתי ציוץ כזה. ואחר כך זה חזר על עצמו: צ'י, צ'י, צ'י, צ'י.  הגברת במשרד המידע לתיירים (שאחרי שהסתבר לה שאני מישראל, היא שאלה אותי אם אני צריכה Jew food= אוכל כשר) פענחה את זה עבורנו: הם מברכים זה את זה ב- grüezi שזה קיצור של  grüss goti ובתרגום לעברית צחה = אללה הוא אכבר.

***

וצילומים שהבטחתי. חוד זה צילום חלקי של החלק האחורי של המלון מצד שמאל יש לזה המשך. מבנה העץ הוא מהתקופה שהמלון נבנה בסביבות 1920.

 

זו שקה – זה צילום אחורי של בית החלומות. יש שם בותקה ענקית בשבילך.

 

והם הרבה מאוד מסתובבים ככה – זן אמנות אחזקת האופנוע, אבל לחלוטין, בכבישים בין ההרים מול הנוף המופלא הזה. אני רוצה גם.


וגם ככה לפני אלפי שנים נראתה הרגסוויל (מהמוזיאון להיסטוריה של קנטון לוצרן)

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הבלוג הזה, אנשים יקרים, אוהב להביא אל קוראיו את החדשות הטריות מעולמה של האתון, זאת המכונה עיוורת. זה לא יאומן אנשים יקרים, אם יש רגע שבו האתון מברכת את עצמה, על זה שבמציאות הלא וירטואלית, היא לא באמת עיוורת, זה הרגע הזה.

נדלג על הפרטים הפחות מעניינים, לשם מה התכנסנו, מה הוביל אותנו לעיירת הקיט השוויצרית Wergiswil – ונתמקד ברגע הזה שבו פקידת הקבלה, ההמומה משהו, עלתה איתנו לחדר ופתחה את הדלת. ואז אנשים יקרים, הסתבר לנו שאת זה קיבלנו במחיר החדר.

זוכרים את הקיטורים על הרעש? אז כאן זה רעש פכפוך המים וזהו. זה מה שמקבלים כאן כפס קול. זה הסאונד שהשם יתברך שמו לעד, לעולמי עולמים, נצח ישראל, עד מתי אלוהי, סידר למקום המופלא הזה. אה, פכפוך המים ואיזה גיעגוע מוזר של ברווז, שנשמע כמו דלת חלודה שנתקעה, שמגעגע בקול ענות חלושה ומודה גם הוא להכל יתברך שעשה אותו ברווז שוויצרי, צף לו במימי האגם המדהים הזה.

ואם אין די בכך, הרי שמצידו השני של המלון, בנוסף להר שעל שמו נקרא המלון שלנו, ממש למרגלותיו, שוכן מוסד שמנפיק את מיטב תוצרת המאפים בשיטה הצרפתית. האתון, שלא יהיה ספק בלבבכם, יכולה בקלות לדמות כיצד עוברים חייה בתנועה מתמדת בין 2 צידי המלון: מחד- קפה ומאפה בנוסח עדות פאריס, למרגלות ההר, ומצד שני – מפגש פנים אל פנים עם השם יתברך שמו לעד, נצח ישראל שם הרי פילאטוס, לנצח אנשים, נצח, נצח נצחי ישראל ושוויץ.

ובדרך לכאן, כשכל השלטים הובילו לכאן ולבזל גם יחד, חשבתי, הי הו, שפה לא ממש מזמן הגו אותנו כקונספט וכמה סמלי/אירוני שהוגה החזון, הארט-דירקטור של המדינה היהודית מת מעגבת.

***

ואם תשאלו את האתון, איך נראה בית חלומותיה, אז הוא נראה בדיוק ככה כולל פיסת חוף האגם הפרטית שמחוברת אליו מאחור.

 

***

וגם, איש לא הכין אותי ליופי המדהים של המדינה הזאת. אתמול הסתובבתי די בהלם. בתמונה זאת לוצרן:

Read Full Post »