Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שחרור’

עשרה לחצות ואני מתיישבת לכתוב פוסט. טעות שמחר אשלם עליה ביוקר. הזמן הזה זמן הורות, נמדד בדרכים אחרות מהאופן שבו אפשר היה למדוד אותו אז.

הכל כל כך השתנה בחיים שלי שאין לי מושג מאיפה להתחיל.כאילו שהנחיתו אותי על כוכב אחר, תרבות אחרת, זאת אומרת בתוך הגוף הזה, חיה אישה אחרת. אחרת מזו שכתבה פה פוסטים עד לא מזמן. זה לא רק האופן שבו הילדים הכריחו אותי להיפגש עם החוויה/הוויה שלי, זה בעיקר האופן שבו אני חיה.

אני גולשת.מה רציתי לכתוב?
רציתי לכתוב שהזמן עמד מלכת. עמד מלכת בכל כך הרבה מובנים.מחר יום שישי וזה חסר משמעות למעט העובדה שמחר המטפלת לא מגיעה ושזה אני והבחור והילדים.השאלות שנשאלות הן: מה אבשל למחר?- והתשובות:מרק עוף.

מצד אחד מרגישה שמשהו במסע הזה שאני עושה הולך ומתחדד ובו זמנית ההרגלים, אלו שמשאירים אותי בארץ הדימיון והבדיה – נותנים פייט רציני.
היום ראיתי סרט של אלן רנה. הוא דיבר שם באיזה רגע, על ההצלה כמעשה של חסד אלוהי. ישובה על הספה, בסלון המעוצב שלי ישבתי והתפללתי:אלוהים תציל אותי.

adamo2-7-1.jpg

מודעות פרסומת

Read Full Post »

1. אל תאמין לי, אבל תלמד להקשיב לי  ברוב קשב כך שנוכל לתקשר.
2. אל תאמין לעצמך – אבל תקשיב לעצמך.
3. אל תאמין לאחרים – תקשיב להם.

מי גאון מי? כל התורה כולה בשלוש שורות.

Read Full Post »

הרגע שבו ההיסוס שלך, שיושב על הפחד שלך מהמשימה שמונחת לפניך, בא לידי ביטוי במציאות ומניח מקלות בגלגלי העגלה שהתאמצת כה קשה להניע. קשה להביט לרגע הזה בעיניים.
מצד שני – במצבים מסוימים הפחד מתבקש. האתגר חדש, המשימה גדולה. טבעי לפחד מהכישלון, מלא להצליח לעשות את זה טוב.
הכי חשוב, לראות את זה, להבין, לקבל ולהחזיר את העיניים אל המטרה.
אף פעם לא מאוחר מדי לכלום. ההתמדה היא הניצחון של הרוח. ההתמדה היא המפתח. הדלתות במוקדם או במאוחר תפתחנה. סוג של חוקיות שמוכיחה את עצמה ודורשת חוסר ויתור. העליות והמורדות גם הן חוק טבע.
מהמקום הזה קל לראות איזו עוצמה יש במצב משוחרר. מצב שלא פוחד ולא מתווכח. מצב שממלא אחר הוראות שאין בהן שום דבר אישי. ממלא הוראות מבלי לרצות שזה ילך לכיוון כזה או אחר. קשב.
תנו לצאת, צעק האיש שבבקבוק. תנו לצאת.
איך זה שביום יום אני לא מצליחה לראות את תא המעצר? מדוע הוא שקוף?

Read Full Post »

חמש הערות על המצב

מחווה ליואל מרקוס וחוב קטן לנתי הפּוּרְוָוה-פָּאקַשִי[1] שלי.

1. בבסיס של כולנו פועלת המחשבה שאנחנו לא מספיק. כל אחד והניסוחים שלו. אני לא ראוי להערכה, לא מספיק חרוץ,לא מספיק חכם, לא מספיק יפה, לא מספיק עשיר, לא מספיק מצליח וכו'…המחשבה הזאת מריצה אותו אל מקצה שיפורים מתמיד שתכליתו "להשיג" עבור ה"אני" הזה שלנו והרצון לאושר. כל דבר שאנחנו רוצים, אם תבחנו אותו, המוטיבציה הזו תצוץ.

 2. זה נכון שישנם דברים שאנחנו רוצים בהם, שיש בהם פינות שהן נקיות מהרצון של האגו להשיג. אלו הם תחומי פעילות שכדאי לנו לפעול בהם.

 3. המחשבה הזאת "אני לא מספיק" – היא מקור לבושה. אנחנו מחפים עליה, כדי שאחרים לא ידעו את מה שאנחנו יודעים – שאנחנו לא מספיק.

 4. האושר הוא נתון בסיסי בקיום שלנו. בחיפוש אחר השיפור התמידי, שבא להשיג את מה שחסר לנו, אנחנו מנתקים את עצמנו ממנו. ועוד לפני כן האמונה שחסר לנו משהו, זאת שמריצה אותנו להשיג, היא זאת שמנתקת אותנו ממנו.

 5.  הסעיף החמישי יראה כמו אבסורד להיגיון.
דרך אחת להסתכל על התהליך – האושר, ההוויה הזאת קיימת, נמצאת, אבל היכולת שלנו להתחבר אליה, לראות אותה – עכורה, מכוסה. ניקוי העכירות נעשה על ידי נטישת התאווה להשיג, ונטישת הדחייה מדברים שאנחנו תופסים אותם כ"רעים", שהיא נטישת הסיפור. היכולת הזאת (לנטוש את הסיפור) במרבית המקרים היא לא מולדת אלא נרכשת, זאת אומרת נדרש תהליך. קשה עד בלתי אפשרי לקום איזה בוקר ולהחליט שאני מבין שהסיפור הוא בלוף, אלא אם כן קורה משהו מאוד טראומתי שמפשיט את אגו, שהאדם מאבד כל אחיזה ובמקום להתחרפן מבין שזה מה שיש.

דרך אחרת להסתכל על התהליך היא שהמצב הזה של האושר הנתון הוא מצב אנרגטי בתדר מסוים, שהוא קיים, כרקע, לכל הקיום שלנו, אבל התודעה המודעת לא מחוברת אליו, לא נמצאת על אותו התדר וכדי להגיע למצב המאוזן – נדרשת להבנתי הצנועה, עבודה קשה. זה לא נופל על אף אחד כאגל טל על פרח בשדה פתוח.

זה נכון שכל תובנה שמתקבלת היא חסד, שאין לנו שליטה עליו אבל באותה המידה נכון שעלינו להכין את הקרקע כדי שהתובנה הזאת תוכל ליפול/לרדת. זאת מלכודת שצריך להיזהר ממנה כמו מאש. כי ברגע שאנחנו נכנסים למבנה הזה של "לעבוד קשה לקראת" – זה מיד מתיישב על המבנה המוכר של להשיג עבור האני – להגדיל את האני וגם להשיג את האושר והופס התרחקנו מהמקור המדויק.

איך פותרים את הסוגיה הזאת? מקפידים על משמעת (כל אחד ומה שהוא מבין שנכון לו לעשות) שלא הייתה מביישת ספורטאית סינית שמתאמנת לאולימפיאדה (לעשות את הכי טוב שיכולים), מניחים בשכל שכל מה שקורה/יקרה זה בסדר ובודקים מוטיבציות.

ספרים מצוינים לעזרה עצמית בעניין: ארבעת ההסכמות ; הספרים של קייטי ביירון.
כלי מצוין: מדיטציה, ולחילופין כל דבר שמחבר אותי לריכוז גבוה ומשקיט את המוח, מעלה את האנרגיות שלי.


[1]בסנסקריט – הציפור האחרת. כינוי בפילוסופיה ההודית ליריב הפילוסופי, זה שמעלה את טיעוני הנגד והביקורת לעמדה שלך.

Read Full Post »

הייתי הומלס. חיוך עולה אצלי כשאני כותבת שהייתי הומלס, אבל, כן הייתי הומלס.
האם החוויות הקיצוניות שעברתי בחיים, אפשרו לי לגעת בהם אחרת? סביר להניח שכן.
הייתי הומלס. ברמה התיאורטית הייתי הומלס עד שהתחתנתי. ברמה מעשית הייתי הומלס מהשביעית ועד שהתגייסתי, השיא של זה התרחש בין הבגרות לגיוס.
אחר כך הייתה תקופת הומלסיות קצרה כשחזרתי מארצות הברית וישנתי על הרצפה במעונות אצל האחות של החברה שלי שאחר כך הזדיינה עם מי שחשבתי שהיה אהבת חיי, שאחר כך הסתבר שהאהבה הייתה מאיתנו והלאה.
בתקופת ההומלסיות הראשונה ישנתי ברחובות.
החבר שלי דאז היה מטורף. לא מטורף כדימוי, אלא מטורף כמו חולה נפש. כמו אחד שאחר כך אושפז. שהגיע אל אמא שלי, גלוח ראש עם סרט ובתוכו תקועה נוצה. ככה הוא ברח מאברבנל. הוא כתב לי מכתב אהבה על נייר טואלט והשיא היה שאמא שלי תהתה אם לא כדאי שאני אחזור אליו. היא ריחמה עליו.
זאת הייתה תקופת האין-בורגנות. ליבינג לה וידה לוקה.
אבא שלי מת וזה שבר אותנו. אני ואמא שלי ישנו במיטה אחת והמת רדף אותנו. המבוגר האחראי התפרק. המבוגר האחראי שכבר היה מפורק התפרק עוד קצת. מתוך השיברון הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולגור איתה בבית אחד. הייתי בת 17.
הוא היה ילד של אנשים עשירים. עברתי לגור אצלו בחדר בקומה השנייה בוילה המפוארת, ככה זה התחיל.
איך פתאום כל הפרטים הופכים להיות תפלים. תפלים. איך זה התגלגל. איך מהוילה עברנו בהתחלה לגור במלונות חמישה כוכבים, איך הוא לקח את כל החסכונות שלו ופיצצנו אותם בלי חשבון. מחמישה כוכבים ירדנו לארבעה ואחר כך לשלושה ואחר כך ישנו בחצרות של בתים. בחדרי מדרגות.
הפרק הכי הזוי נרשם כששכרנו דירה. עכשיו במבט אחורה אני מבינה שכל ההתרחשויות היו משהו כזה שהתפתח במקביל למחלה שלו. בחדר אחד גרנו אני, הוא, כלב דוברמן וחתול סיאמי. החתול לא יצא מהארון. ובפעם היחידה שהוא יצא זה היה כדי לברוח דרך המרפסת. השפוי היחיד ברח.
ירד לי האסימון שהוא מטורף כשהוא לקח רובה אוויר והתחיל לירות מהחלון בפנסי הרחוב מבלי להתחשב בעובדה שבינו לבין פנסי הרחוב הפרידו עוברים ושבים. למזלו אחד מהם היה ערס שהכדור זמזם לו ליד האוזן. הוא התפרץ לדירה שלנו. הדוברמן ברח מתחת לספה. והטרללה התחיל להתנצל במין סצינה הזויה שאני לא אשכח כל חיי: "אבל אדוני, אני לא התכוונתי, באמת שאני לא התכוונתי לפגוע בך". נראה לי ש"האדוני" הציל את המצב.
לכתוב את כל זה מבלי להיכנס לכאב המטורף שחצה את התקופה הזו זה חסר משמעות. הכאב הנוראי של הבדידות, הקריעה שנקרעתי מהעולם.
אלו היו הנסיבות ואני הרגשתי שאין לי לאן לברוח מהן. המועקה הייתה נוראית.
אלו היו החומרים שאף אחד לא היה יכול היה לקחת ממני. משא שהיה כבד מאוד על הכתפיים הצעירות שלי. העולם כולו היה מונח לי על הכתפיים ולי לא היה לאן לברוח ממנו.

***

הקטע הזה שעלה כאן עלה בעקבות המדיטציות היומיומיות שלי שאני יושבת בהן. באחד מקורסי הויפאסנה שישבתי בהם זה התחיל. המסעות האלה בזמן, שבהם דברים שחשבתי ששכחתי לחלוטין עולים במלוא הבהירות. בהירות מדהימה. מה שהדהים אותי בקורס היה שהדברים שעלו, חלקם היו טריוויאליים לחלוטין. טיול במכונית שאני והזוגי עשינו בהלסינקי באחד מימי הראשון השתחזר לפרטי פרטים. שוב ראיתי את כל המראות שראיתי אז כשישבתי ליד החלון. רחוב אחרי רחוב. שום דבר מפואר או ראוי לציון. הכל היה שם. שמור. צמיד ליד שמאוד אהבתי שקיבלתי מתנה מהדוד שלי שחזר מאמסטרדם כשהייתי ילדה ממש קטנה, עלה. אז הבנתי ששום דבר לא נמחק. כלום. שהכל שוכן באיזה מאגרים שביום יום לא נגישים לנו.

ברור לי שהמסע הנוכחי שלי אל העבר הוא לא מקרי. אני מעבדת/מאבדת חומרים, שוב מבינה עוד משהו, שוב מתבהרת עוד זווית. אני קוראת לזה התמרת חומרים. כי זה מה שזה – חומרי גלם של העבר שאותם עיכלת בצורה מסוימת, עוברים מבט חדש, הבנה חדשה ומשנים תדר.

Read Full Post »

מזה שלושה חודשים (אולי יותר) אני נגררת ממצוקה אחת לשנייה. זה התחיל עם כתף קפואה שלא יכולתי להזיז, פלוס כאבי תופת, המשיך בשריר וגיד קרועים פלוס כאבי תופת ותנועה מוגבלת ואחר כך מוגבלת פחות, וממשיך כעת (בנוסף לסד שעדיין על הרגל) עם שתי דלקות חדשות (קשורות זו לזו בקשר עקיף), פלוס ברדק ואנטיביוטיקה והסתבכויות, בנוסף שלשום הגיעה שפעת כבדה למדי ואתמול סבלתי מסחרחורות ותחושת מיסטול כבדה (זה היה החלק הנעים) כתוצאת לוואי של אחת התרופות.
אני מזכירה לעצמי את האביר השחור של מונטי פייתון. זה שמאבד כל פעם חלק ומבקש עוד.

את השפעת העביר לי הזוגי. יצא שהשבוע בילינו הרבה יחד בצפייה משותפת ומזוכיסטית בסדרה המעודדת והכה מתאימה: "עמוק באדמה".
שלשום כששקלנו מיון כי התחלתי להשתין דם (פרדון דה פרנץ'), התחלתי לעשות דילים עם אלוהים. מוכנה למות, אבל בהכרה, בלי סבל מתמשך ונוראי ויחסית מהר והכי חשוב – שהוא יהיה נוכח.
היה לי רגע אחד של פוקוס (לא משימה קלה), שבו היה לי הבהוב של מה זה אומר להיות שקטה בלב הסערה. גם אם מסביב יהום הסער, אפשרי שהתודעה תישאר יציבה. יציבה במובן של חזקה, לא מתבכיינת, לא נבהלת, לא קורסת, לא מזדהה עם הסבל. יציבה במובן של יכולת ריכוז, של כוח מנטאלי.
תמונה אחת רצה לי בראש, בלופ אין סופי. אם המנזר בשאולין (החלק של הנזירות), שהיא כבר קשישה מאוד, שנשארה לה רק יכולת התנועה של כפות הידיים, מאמנת כל היום את הידיים. ראיתי סרט תעודה עליה. מופת של אדם.
לפעמים כאן בבלוג אני מדברת על שחרור. מצבי המיוחד עזר לי לתרגם את זה למונחים פשוטים: שחרור מהתלות בתנאים החיצוניים. לא חשוב מהו זה שקורה, "אתה", שזה התודעה שלך, לא מתבלגן יחד עם זה. כל שנבקש לו יהי.

כאן אתון עיוורת בתפקיד איוב*.

___________________________

* מחווה למרג'

 

Read Full Post »