Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שיפוצים’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

שיחה עם שיפוצ'ניק

המקומות שהיום נפלתי בהם:

* הסכמתי לבקשה שלו לא לעשות קרוס על הצ'ק.
* כשהורדתי מהחוזה את הסכום של העבודה שבסוף הוא החליט שהוא לא רוצה לעשות – לא עשיתי את זה בתשומת לב ויצא שקפצתי על סעיף, שעלותו היא 800 ₪
* איבדתי את האיזון – שזה הכי חמור. כשהבנתי שהוא, אחרי שסוכמו הדברים ואחרי שהוא קרא את הטיוטה של החוזה ואמר שהיא מקובלת עליו, שבועיים אחרי, כשהגענו למעמד החתימה הוא מתחיל לקרוא מחדש את הטיוטה ולהעיר כל מיני ולהתחיל איתי משא ומתן מחדש – זה העלה לי את הסעיף. במיוחד כשאני קצרה בזמן ורוצה לסיים את הכל ולנסוע בראש שקט, בעוד עשרה ימים.

מדובר בין היתר גם בזפת. במקום לעשות זפת מחדש סוכם שהוא יסתום סדקים ויסייד ושהוא ייתן שנתיים אחריות על העבודה.
הנה פרשנות יצירתית של שיפוצ'ניק, כשהוא ראה שאני מחתימה אותו על האחריות: 'אני נותן לך אחריות אבל רק על הסדקים שאני סתמתי. אם יפתחו חדשים – אני לא אחראי עליהם'. אתם מבינים? אנחנו נסמן איזה סדקים הוא סתם ונעשה מעקב סדקים. באמצע הגשם אני אעלה למעלה לגג לברר האם זה סדק שהוא כיסה או שמא סדק חדש – ואז אני אתקשר אליו.

איי לוסט איט. שזה אומר התעצבנתי. שזה אומר טעות.
הוא היה אמור לחזור אלי עם הסכם חתום בפחות 800 שקל ממה שחתמנו, הוא לא חזר. איך אומרת סבתא מוסקונה בארץ נהדרת? "זה לא נעים לי". האיש שלי נוטה להיות רגוע ונוקט בגרסה של 'פשוט נשלם לו פחות'. אני נוטה לבטל מחר על הבוקר את צ'ק המקדמה שנתתי להיום במזומן ולחפש בזריז איזו קונפיגורציה שתעשה לי את העבודה. אני שונאת לעבוד עם אנשים שאני לא יכולה לסמוך עליהם.

כל הקטע הזה מבאס ופוגע לי בדימוי העצמי שלי כפנתר ביצועי. אני מזהה אצלי סוג של עשיית חשבון, הד עדין לעניין הזה של "להיות נחמדה", ברירת המחדל של הנקבה המצויה.
לפעמים הייתי רוצה קצת מהאיכויות של הרב-אומן הזה, משה אינסטלציה (סעיף 3) שיצאתי איתו בצבא, שכבר מרחם אימו ידע איך לתמרן את אלו שמולו. בחיים, בחיים אני לא אשכח את הטכנאי שבא לתקן לנו מכונת כביסה ורצה איזה סכום אגדי על התיקון ובסוף קיבל משהו כמו 10 שקל על הגומייה שהוא החליף ועוד אמר יפה תודה – וכאלה היו לא מעט לאורך דרכנו המשותפת. אני הייתי מביטה בו עובד ומתמלאת פליאה. היכולת הזו להשתלט על המוח של הזולת ולרגע לא לדאוג לטובת זה שמולך – אלא להיפך לשים רק את המטרה שלך לנגד עינייך, ולנסות למצוץ, עד שאין כבר מה. משה היה המפגש הראשון שלי עם הזן המיוחד הזה שנקרא – סוחר. מה שמחזיר אותי לשאלה הנצחית: האם סוחר טוב שהוא אדם רגיש כלפי הזולת – זה אוקסימורון?
אני יודעת שאני מחפשת את המקום הזה שהוא באמצע – בין החיה חסרת החוליות ['להיות נחמד'] לבין הנחש או השועל.

במחשבה שנייה – כולנו דומים, זה אותו מוח מבוהל. באמצע הויכוח אמר לי השיפוצ'ניק: 'אני רוצה שתאהבי אותי ותמליצי עלי לאחרים'. בסוף, מסתבר, עסקים ולא עסקים, משא ומתן או טיול בפארק – הכל מתנקז לאנרגיה הזאת שנקראת אהבה. כולנו רוצים שיאהבו אותנו ולאהוב את הזולת. גם השועל והנחש, רק שהם עדיין לא יודעים את זה. לצערי מסתבר שגם אני עדיין לא יודעת את זה, כי התחושה האחרונה שיש לי כרגע כלפי השיפוצ'ניק זאת אהבה. לבטל או לא לבטל – זאת השאלה.

_______________________________

עידכון: משה אינסטלציה התגלגל בדמותו של השיפוצ'ניק. מניפולציות כאלה כבר מזמן לא עברתי. היום החלטתי להתמסר. הצלחתי להוריד אותו במחיר וזה הישג. שיפוצ'ניק קמצן – זה עוד לא היה לי.

Read Full Post »