Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שכנים’

אני כבר כמה ימים רוצה להתפנות לרגע שבו אני אוכל להביט על הצילומים שצילמתי בבלגיה בדיוק לפני שנה.
בא לי להתחיל מהקל אל הכבד. אולי באיזה סדר כרונולוגי.

תחילת המסע בבית מלון, שתהרגו אותי לא זוכרת איך קוראים לו.

ארוחת הבוקר שאכלתי שם.

יש בהתחלה תמיד משהו מבטיח. פתיחה שמחכה לבאות. הכל טרי, מעורר, ממלא אנרגיה. יש ציפייה.

אחר כך עברנו להילטון.

את הילטון בריסל אני אוהבת. אולי בגלל שאנחנו חוזרים אליו. אני אוהבת את מה שאני מכירה, נראה לי. עיצוב שנתקע בשנות ה-50. ואולי זה מה שיפה.

מכאן אני מדלגת ישירות לברוז' שאליה נסענו למחרת, שהיא בעצם הסיבה שלכבודה התכנסו. כבר שבועות אני מסתובבת עם איזה זיכרון שרציתי לחזור ולגעת בו. נזכרתי באיזה יום ראשון שאני והזוגי טיילנו בברוז'. אני חושבת שאני זוכרת את ברוז' כי כשהיינו בדרך לאחת מהכיכרות המרכזיות, הנייד של הזוגי ניגן ועל הקו הייתה המתווכת שהודיעה לנו שאלו שבדירה שלהם התעניינו אז, הסכימו למחיר שנתנו ואני זוכר את תחושת האושר שהציפה אותנו לשמע הבשורה. משהו בתחושה הזאת כנראה יצר סוג אחר של נוכחות בשיטוט ההוא בברוז'. שיטוט שנחקק, למרות שבמובנים רבים, השיטוטים האלה כל כך חוזרים על עצמם. כל הערים האירופאיות האלו שהפכו אצלי לאיזו בלילה יצוקה. התחושות ההזויות האלה שאתה מטייל במקום שאף פעם לא היית בו, המקומיים נחים את יום הראשון ואתה הולך בתוך השקט הזה שלהם ומרגיש לא שייך, בן בלי בית. להם יש בית, שבו הם נחים כרגע, קוראים עיתון, עושים אהבה, כועסים על הילדה, מגרדים באף. ואתה צועד ברחובות הריקים.

אתה זר. להם יש יום ראשון. אתה תלוש. יש בשיטוטים האלה געגוע לבית – הבית שהשארת מאחור –ואולי גם געגוע לבית שאף לא היה לי. הגעגועים האלה לפעמים כל כך חזקים שזה כמעט כואב. ואולי זה בדיוק מה שנוגע בי בטיולים האלה. מה שמשתחזר. הלא להיות שייך. להיות ולא להיות. הכיכרות הריקות האלה, תחושת חוסר השייכות, סוג המדבר שהרגשתי שהקיף. כילדה הרגשתי שאני ניצבת באמצעיתו של ריק גדול. הייתי במרכזו של ריק גדול. ואקום. הייתי בו לבד ואולי במובנים מסוימים לא באמת הייתי. ואולי, אני אומרת לעצמי, כבר אז הבנתי משהו. אבל זה היה גדול עלי. אולי כבר אז הלכתי בתוך איזו אמת אבל היא הייתה גדולה עלי. הייתי באמצעיתו של מדבר דומם. זה היה עולם ריק ודומם. אין סוף של ריק.

הרגש הזה שניעור מחבר אותי עמוק יותר לגירויים הויזואליים מסביב. מפגשים עם אנשים. בתי קפה, אוכל.

***

בסוף כלום לא יצא מהדירה ההיא. גילינו שהיא יושבת על איזו צומת שכל הילדים מגיל 11 ועד גיל 25 נוהגים להיפגש בה בלילות וגם שהבניין היה מלא ליקויי בנייה, כמו למשל שלחדר השינה יש קיר משותף עם המעלית ושאלו שניסו למכור לנו את הדירה תבעו את הקבלן ומעשיות מפה ועד להודעה חדשה. זאת אגב, הייתה הדירה השלישית שכמעט קנינו במסע הארוך שלנו לרכישת הדירה.

***

ועוד איזה עניין קטן. לפני למעלה מחודש דה-מרקר הקדיש חמישה עמודים על האופן שבו העולם הווירטואלי מאיים על פרטיות הגולשים– חמישה עמודים שעשו לי הרבה נחת.  לא נכנסתי בזמנו לפייס בוק וגם לא אכנס, כי הבנתי כבר אז בתחילת הדרך שהגדרות הפרטיות שלהם בעיתיות. מי שנתן חיזוק להבנות שלי היה אפי פוקס התותח.

ואתמול קיבלתי המחשה בגוף הסרט לעידן הווירטואלי המוטרף שאנחנו חיים בו, דוגמית קטנה. אתמול הכלב של השכנים נבח כל היום בהיסטריה. זה התחיל בבוקר בבוקר כשהתעוררתי מהנביחות שלו – הבעלים קשרו את הכלב בגינה, הכלב רצה להיכנס הביתה וכל היום התחרפן. בעשר וחצי בלילה כבר לא יכולתי. ניגשתי אליהם צלצלתי בדלת, לא חשוב ענו מה שענו, הרגיעו את הכלב. אני רשמתי לעצמי את שם המשפחה כי זה מה שדורשים ממך בשירות הווטרינרי כשאתה פונה אליהם עם בעיה.

אז היו לי שם וכתובת – והלכתי לגלגל – כי רציתי למצוא את הטלפון – להתקשר במקום להתחיל לסחוב את עצמי אליו, כשהכלב מתחיל שסן של יללות. למות. כמובן שהגעתי אל כל הבלוגים שלו, זה המקצועי וזה האישי – ובחמש דקות נפרס לפני כל עולמו הפנימי. זה פשוט לא יאומן. מעבר לזה שאני יודעת שהוא לא התגבר על האקסית שלו למרות שהוא נשוי+2, אני גם יודעת למשל שהוא מתוסכל מבחינה מקצועית. עכשיו תהרגו אותי מה גורם לבן אדם לכתוב בשמו המלא + תמונה על כל הדחיות והסירובים שהוא מקבל בראיונות עבודה. כאילו דה? אם אני בגלגול של שנייה וחצי עולה על זה – הוא לא חושב שמעבידים עתידיים יכנסו לקרוא ויחליטו שאם אחרים לא רצו, אולי גם להם לא כדאי? ושאולי יש קשר בין הבלוג הזה לזה שהוא לא מצליח למצוא עבודה בתחום שהוא רוצה? ואיך הוא מעודד את עצמו?- אני טיפלה מסלפת כי אני לא רוצה שחיפוש יחבר בין הפוסט הזה לפוסט שלו, וזה ממש צורב לי שאני לא יכולה להעתיק כאן את הניסוחים המדויקים –  בגדול זה משהו בנוסח: מי כוכב, מי תותח, מי שלא רוצה אותי מפסיד וטקסטים מהסוג הזה. היום בבוקר כשראיתי אותו השפלתי עיניים מהמבוכה.
ובמחשבה שנייה, אולי זה בדיוק הסיפור של העידן הזה שלנו. הרי גם אותי יש מי שמזהה וגם אני חושפת כאן לא מעט. אולי זה העניין – מות הבושה והפרטיות. אתה לא יכול לחשוב שום דבר שמישהו אחר כבר לא חשב עליו. הבלוף של הפסאדה חשוף.

Read Full Post »

מתה השכנה שלי

לא , לא זאת. זאת הצליחה להרחיק אותו מהבית ובדיעבד הסתבר לי שהגבר המבוגר שגר בקומה הראשונה הוא בעלה הראשון. עכשיו היא ובעלה הראשון חזרו לגור יחד כ"שותפים". יש לחיים כזאת דינמיות, שאם מישהו ינסה להמציא אותה הוא לא יצליח.
ודווקא על הרקע הזה, המוות תמיד כל כך מוזר. כל כך מוזר ובלתי נתפס ולא נגיש לעזאזל. הנה האישה החביבה הזאת שהייתי מחליפה איתה דיבורים, שהסדינים הארוכים שהייתי תולה בחוץ הקפיצו לה את הסעיף, שהייתה בה עוקצנות כזאת ומצד שני חוכמה, הנה היא אי-נ-נה.

פופס. אין בן אדם.

בעלה נפטר לפני פחות משנה ואני חושבת ששם נעוצה הסיבה למוות שלה. אחרי שהוא נפטר היא הייתה מסתובבת ולוחשת: הוא היה הגיבור שלי, הוא היה אומר לי רחל, מה אני יכול לעשות עבורך, הוא נשא אותי על כפיים. איש טוב. הוא היה איש טוב. הוא היה הגיבור שלי ועיניה היו מתמלאות דמעות.  הסיבה הפרוזאית היא נפילה במדרגות. אתם קולטים? רחל הייתה אישה לא קטנה ומסורבלת והיא פשוט צנחה על השפיץ של המעקה מברזל וחבטה את הראש פעם במעקה ופעם במדרגה. לא מתה במקום. המון שטפי דם והסתבכויות.
הספקתי עוד לדבר איתה כשהיא חזרה מבית החולים ( רק כדי כעבור יומיים לחזור לשם שוב והפעם לתמיד) והתיישבה רועדת על שרפרף במדרגות. הבן שלה התרוצץ סביבה כל הזמן.
רחל שחררה מהר יאמר לזכותה.  אתמול ליד הדלת שלה לחשתי דברים, מי יודע אולי היא שומעת. אמרתי לה שהיא הייתה שכנה טובה.

היום הייתה ההלוויה, לא הלכתי. 

Read Full Post »

הטלפון צילצל ועל הקו קול של בחורה הודיע לי שהיא פונה אלי בשם חברת סקרים בלה בלה בלה. אני אף פעם לא עונה לשאלונים האלה. בעיקר בגלל העיקרון, אני מתעבת את החדירה הזאת לתוך המרחב הפרטי שלי. אבל הימים האלה אינם ימים כתיקונם (ואני ישר מזכירה לעצמי את זה) ואני לא כתיקוני ואפילו לא מחצית מתיקוני וכך מבלי שהספקתי להגיד, שאול מופז הלוואי שיתאייד, מצאתי את עצמי עונה. זה התחיל תמים: בת כמה אני, למי אני חושבת להצביע (תשובה: אין לי מושג) , למי אני חושבת שיש יותר סיכוי לליברמן או לביבי, האם אני שוקלת להצביע לישראל ביתנו. מהשאלות הבנתי שליברמן עושה סקר ושהסקר שלו קשור גם לאופן שבו הוא מזנב בביבי. התובנה הזאת נחתה עלי יחד עם השאלה הבאה: איך אני חושבת שהכי נכון לטפל בערביי ישראל? שאלתי את הבחורה אם היא מבינה מה היא שואלת אותי – היא לא הבינה על מה אני מדברת בכלל – אמרתי לה שאני לא עונה על השאלה ושאני דורשת שתרשום שזה בגלל שהשאלה היא שאלה פשיסטית. מיד אחרי זה הגיע גל השאלות העכור הבא:  מי אני חושבת יטפל טוב יותר בערביי ישראל, ליברמן או נתניהו? האם יש לדעתי לחייב את ערביי ישראל להישבע לנאמנות למדינה? האם כתנאי לקבלת זכויותיהם במדינה אני חושבת שיש לחייב את ערביי ישראל לשרת שירות לאומי? – זאת בעיני הייתה שאלה פחות בעייתית אם היא הייתה מתייחסת לערבים וחרדים גם יחד. לא עניתי על השאלות ובשלב של שבועת הנאמנות אמרתי לה שאני סיימתי לענות על השאלות – שהשאלון פשיסטי, שמזעזע אותי שעם שעבר שואה מסוגל להשתמש בטרמינולוגיה כזאת (נשמעתי כמו המחנכת שלי בכיתה ו'). היא ניסתה לשכנע אותי להמשיך – הנה כמעט גמרנו…
אחר כך הצטערתי שלא לקחתי פרטים. נראה לי שיש כאן עבירה ברורה של סעיף 144 בחוק הפלילי של הסתה לגזענות.

זה הצטרף אצלי להכרה הנוראית שנחתה עלי היום במלוא עוצמתה של שטיפת המוח שאנחנו עוברים פה. האופן שבו העיתונאים הישראלים מכסים את הסכסוך. הוא כתב על זה. אני לא זוכרת מתי אבל לפני מיליוני שנים אחורה קראתי את "נמר של נייר" ספרו של משה נגבי ובו הוא מסביר על האופן שבו ה"מוסד" הזה  שנקרא "ועדת העורכים" השפיע על האופן שבו התקשורת בישראל מסקרת אירועים.  בקיצור רב, מראשית ימי המדינה התקיימו מפגשים קבועים עם עורכי העיתונים הגדולים ונציגי השלטון, מפגשים שבהם היו העיתונאים מקבלים תדריך ומידע מקיף ובהם היה מוסכם מה מתוך מה שעלה מותר להם לפרסם ואיך. הרעיון היה להגן על ביטחון המדינה ושורשיו עוד בתקופה של טרום המדינה. הגוף הזה עדיין נפגש אבל כבר לא מתפקד כקודם אלא שההשפעה של כל התפיסה הזו לדעתי, שמסכימה עם דעתו של הנגבי היא שיצרה את התקשורת שיש לנו היום.
אפשר להבין את התהליך גם ללא קשר לועדת העורכים, אני רואה איך האלימות הזאת גוררת אותי למקומות של הזדהות. כשהעם שלך נלחם אתה רוצה להזדהות. הצורך הפסיכולוגי מבקש הזדהות. מבקש לתמוך במהלך שגובה ממך מחירים [במיוחד נכון במצב כמו במלחמה הנוכחית שעל פניו ישנה הצדקה בסיסית ליציאה אליה] וגם המרחב הקטן הזה שבתוכו כולנו חיים משפיע. כולם חברים של כולם, הפוליטיקאים שיושבים עם העיתונאים במזנון הכנסת, המח"ט ששירת עם רכז המערכת. אין מרחק, קשה מאוד לבחון מתוך התרחקות את הדברים, קשה כי אין מנטאלית לאן להתרחק. להיפך יש התכנסות לאיזו הסכמה שהיא אוסף של קלישאות שחייבת להודות שגם אני מרחתי את עצמי בהן. וגם אנשים נהרגים ונפצעים בחזית – והחזית קרובה מאוד, לא רק גיאוגרפית. זה החברים של הילדים שלך והחברים של החברים שלך, המשפחה שלך (במקרה של הזוגי) וחבריך לבלוגוספירה והכל צפוף וצר להחריד. אה, ותוסיפו לזה את הצהבהבות וההשטחה ווואלה –הנה קיבלנו את הלוקש ששמים לנו על השולחן מדי יום. הלוקש שהסכנה הגדולה שלו היא ראיית המציאות בשחור-לבן: הלנו אתה אם לצרינו.

וכדי לסיים את היום באופן הולם ראינו את פרספוליס. סרט אנימציה מהסרטים הטובים ביותר שראיתי, ישבנו מול המסך מהופנטים. הסרט (Persepolis) מבוסס על סדרת ספרי קומיקס אוטוביוגרפיים, פרי עטה של מרג'אן סטראפי, העוקבים אחר ילדותה ונעוריה של מרג'אן בצל המהפכה האיראנית על רקע מלחמת איראן-עיראק. למרות שמרג'אן טוענת שלא מדובר בביוגרפיה, ברור שזה סיפור עם אלמנטים ביוגראפיים חזקים. גיבורת הסרט נקראת מרג'י ותחילתו של הסרט כשמרג'י בת העשר, מתגוררת בטהראן עם הוריה החילונים בעלי השקפות עולם סוציאליסטיות השייכים לשכבת משכילים בני המעמד הבינוני. הוריה התנגדו למשטרו של השאח ויוצאים להפגין ברחובות בתקווה לכינון משטר דמוקרטי באיראן. איך זה נגמר כולם יודעים. מרג'י שלומדת בבית ספר דו-לשוני [בית הספר הצרפתי בטהרן. ההשפעה הצרפתית בסרט חזקה מאוד, עוד נקודה לזכותו. אנחנו צפינו בדיבוב לצרפתית. הסרט דובב במקור לצרפתית ומאוחר יותר לאנגלית. בין המדובבות בצרפתית קתרין דנב והבת שלה קיארה מסטרויאני שנולדה מנישואיה של דנב למרצ'לו. בין המדובבים לאנגלית – איגי פופ], מרג'י שלומדת בבית ספר דו-לשוני עוברת ללבוש את הרעלה שהיא מתעבת וללמוד בכיתה חד מינית וזוהי רק ה- התחלה. הסרט מתאר השתלשלות של חיים שאליהם חודר הפוליטי. האנימציה היא יצירת מופת והסיפור מסופר בכישרון אדיר. מהפיכה- מלחמה- גלות ובתוך כל זה האנושיות המשותפת לכולנו והסבל שצומח ממשטרים שמתרחשים כאשר הליברמן שבתוכנו תופס עמדה ועובר לטפל בשכן. ותזכורת קטנה – מיליון איש נהרגו במלחמת אירן-עיראק.  

Read Full Post »