Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שלג’

אם אשכחך הלסינקי

בחוץ יורד שלג ואני מתנהלת כאילו זאת השגרה. הליכה אל הסופר בתוך המעטה הלבן הזה שעוטף הכל, כשמתחת למגפיים נשמעים קולות פצפוץ כאלה. הלבן הרך הרך הזה. אתמול בלילה יצאנו לסיבוב בשכונה:


חצר המלון בטורקו      


צילום מהדרך שלנו מהלסניקי לטורקו. השמיים היו מדהימים והכל היה מואר באיזה מין אור תכלת כזה שבחיים שלי לא ראיתי כמוהו.

וזה צילום מהיום. נהר האאורה הקפוא

נעלי השלג שלי -הבי דיוטי

כשאני מגיעה לכאן, במיוחד אם נניח לא הייתי כאן מספר חודשים, תמיד עולה אצלי השאלה, איך זה יהיה, האם שוב יתרחש החיבור הזה. הפעם חשבתי שזהו פינלנד הפכה להיות שגרה וכמה נעים היה לגלות שוב את ההתרגשות הזאת בבטן. בעיקר הבתים, בנייני המגורים. הקווים הישרים, המינימליסטים, השקט הזה, החושך, האופן שבו הכניסות מוארות. בכל פעם זה מרגש אותי מחדש.
הטיסה הייתה נעימה. בקטע מפרנקפורט להלסינקי הדיילות שמו את ההקלטה בעברית עבורנו, היינו האנשים היחידים בביזנס ונראה לי שהתחשק להן להשתולל קצת. קלטתי שאני שומעת עברית כששמעתי "בטיסה זו אנחנו לא מגישים חזיר", הדיסוננס הקוגניטיבי העיר אותי.
כשהגענו לפינלד מזג האוויר קיבל את פנינו בברכה. שמש. מינוס מעלה אחת או שתיים. מזג אוויר מצוין במושגים פיניים, סימני אביב ראשוניים. כל הפינים יצאו מהבתים וקשה היה להשיג מקומות ישיבה בבתי הקפה הפופולאריים בהלסינקי.


מסעדת Kappeli (מסעדה-קפה) בשדרות Esplanadi, הרחוב האהוב עלי בהלסינקי.

עדיין קשה לי להתרגל למחזות שאני רואה פה מדי פעם, כמו זוג גברים, שיושב לו על ידי אחד השולחנות בחוץ, מעשן בנחת סיגר ומשוחח במינוס שתי מעלות. או לחילופין האופן שבו הפינים נוסעים על האופניים גם כשבחוץ יורד שלג והמעלות רואות את האפס מלמטה. 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

צהלה ושמחה, ככה התעוררתי הבוקר. כשבראש מנגן לי בעוצמה הסיום: באאאארוך מורדדדדכי היהודיייייייייי והפה שלי פתוח כאילו שרתי את השיר. עם ההתעוררות שטף אותי איזה מבט ביחס לשטיפת המוח שעברתי כאן, עם השירים האלה שחרטו לי אותם על הקורטקס בלי שביקשתי ושאף פעם לא הרגשתי באמת שייכת אליהם, או לא באמת התעכבתי על המילים, על המשמעות.

שושנת יעקב/ צהלה ושמחה/ בראותם יחד/ תכלת מרדכי.
תשועתם/היתה לנצח/ותקוותם/בכל דור ודור.
ברוך מרדכי היהודי.

יקום זה שלא חי בבני ברק שמצליח להבין מי נגד מי בשיר הזה. [כאן ילדים מסתתר פתרון כתב החידה].

מוזרות ההתעוררויות שלי לאחרונה, לא פחות מהשינה שלי ועוד פחות מפחות מהחלומות שלי.
עכשיו אתם יודעים איך זה בבוקר – יש איזה רגע כזה לפני שהמוח מתחיל לטחון וגם כשהוא מתחיל לטחון, זה משהו כזה לא מוגדר כזה, שזה לא כמו שום דבר מההתעוררויות האלה שיש לי בזמן האחרון – שזה להתעורר ישר לתוך פול ווליום של תובנות כאילו כזה.

ואם זה לא מספיק אז הנה תיאור קטן של חלום מהעת האחרונה שהייתה עת מופלאה קצרה (נגיד שבועיים- שלוש) עם תובנות ענק, שנגמרה בדיוק היום, עת חזר אלי הדבר הזה שאני קוראת לו "דיכאון" באין מילה טובה יותר לתאר את הגוש הזה שמתיישב לי בפתח הלב ומאיים למשוך אותי אל מרכז האדמה של כדור הארץ וזה בלי שום חיבור לשום דבר שקורה בחיים שלי, שהם תודה לאל, תודה לאל, טפי טפו טפי, השבח לאל.

ובחלומי אני רואה גבעת שלג שמפסגתה הצחורה בקול צהלות אדירים מתגלגלים וגולשים להם צעצועים בכל מיני צבעים וצורות (אני בעיקר זוכרת קטר רכבת קטן אדום). חלום אנימציה. הם מתגלגלים תוך כדי שירה וצחוק ואז בהליכה אופקית על צלע הגבעה הם מגיעים למין פתח בתוך השלג של מערה-מנהרה שממנה בוקע האור הכי קסום שאתם יכולים לתאר לעצמכם והם כולם אחד אחד מזנקים אל תוך המנהרה/תעלה הזו ואז אני מבינה שהם בעצם בורחים. ובפריים הבא אני רואה ממי הם בורחים. זהו מחסל הצעצועים: דה טויס אקסטרמינייטר, מין מלבורו-מן כזה עם כובע בוקרים ומזוודה ביד. אני (בחלום אני מתפקדת כמי שמהעיניים שלו רואים את הכל, כמו בחיים) עוזרת לו לחפש על גב ההר המושלג את הצעצועים (שכמובן מתחבאים), עם פנסי זרחן כאלה, שאני מודאגת מהקטע שהם רעילים.

התעוררתי וחשבתי לעצמי שהלוואי עלי יצירתיות כזו ביום יום.
החלום, היה די ברור. הצעצועים – זאת היכולת לקחת את העניינים בקלילות וביצירתיות, להתייחס אל הדברים כמו אל משחק. לא לפחד מהתוצאות. המחסל הוא הצד שבי שמחסל את היכולת הזו שלי לשחק. מדהים היה ההבדל בין האורות: בין האור של המנהרה שאליה נעלמים הצעצועים לאור הרעיל של פנסי החיפוש בשירות המחסל – האור הזרחני-ירקרק.  וכל זה על הרקע מופלא של השלג הלבן שאיך לא, מסמל טוהר, ניקיון, אמת.

פורים שמח, יקרים.
האתון לא הולכת למסיבות היום, ולא מתחפשת. האתון, הפכה להיות קציצה. ולא שלא הציעו לי מסיבה – הציעו. לא בא לי. אני ישר חושבת על העשן האוכל האלכוהול הרעש העומס והזיעה ויוצא לי החשק. מה נהיה ממני? זה לא התרגיל, זה הגיל.

 ולסיום סיפור אמיתי, בחיי, טרי מהיום.
אנחנו שוב מחפשים דירה. עברנו עם זה תהפוכות , פעמיים היינו כפסע מחתימת חוזה ( פעם אחת חתימת החוזה הייתה אמורה להתבצע למחרת, לא פחות), לא נכנס לעניין. הסיפור הוא שאני מתקשרת בנוגע למודעה למכירת דירה ועונה לי אחד שנקרא לו אלי, שמציע למכירה שתי דירות. כבר בטלפון אלי נשמע מפחיד וקלטתי משהו אפל במיוחד. יעיד עלי דרז'יק שאני טובה בלזהות תכונות של אנשים מצילומים, אז גם בקטע של הקול זה עובד. עד כדי כך הוא נשמע לי לא טוב שביקשתי מהזוגי שיהיה בהיכון ליד הנייד, למקרה שמשו, מעולם לא ביקשתי לפני כן דבר כזה. אני נכנסת לדירתו של אלי וחוטפת צמרמורת. משהו כל כך לא נעים. אלי עצמו נראה, מה אגיד לכם? עבריין צמרת, מהכבדים ששומרים על פסון. איך שאני נכנסת הוא נועל את הדלת מאחורי. אני לא מגיבה כי הוא לא נראה אחד שאונס. סוג אחר של אפלה. אני עושה סיבוב עם אלי בדירה אחת והוא מראה לי את הדירה השנייה ותוך כדי אני מצליחה לגרום לו קצת להפשיר. בסוף אני כבר לא יכולה ואני שואלת: אלי, ככה אני סקרנית, ממה אתה מתפרנס? – מעבודה עונה לי אלי. עובדים. כן בסדר, אני לא מוותרת, מה העבודה? יש לנו, עונה לי אלי, מפעל למחזור פלסטיק.

Read Full Post »