Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תזה’

המסע שלי מתקדם בצעדי ענק לקראת סופו. אתמול בלילה חלמתי שאני בסוג של בית ספר, דומה יותר לבית ספר שדה ושאני צופה בהערכות של המדריכים שלי. הם מציינים שאני מתקדמת. שאני מסוגלת יותר להתמיד. בחלום אני נכנסת לשערי בית הספר דוהרת על ג'יפ ענקי שחור. תחושה נוספת שעולה מהחלום היא שדואגים לי, שיש מי שרואה את הקשיים שלי ומנסה לעזור לי. חלום נוגד את חוסר שביעות הרצון העצמית התמידית שמלווה אותי.

אין ספק שלא היה לי פשוט באוקספורד. החל מהתנאים הפיזיים הקשים (לא היה לילה אחד שישנתי בו רצוף יותר משעתיים ואחר כך חיכה לי יום לימודים ארוך, כולל צעדת בוקר עם תרמיל 20 קילו על הגב – ספרים ומחשב- במעלה הגבעה עם רגל לא מתפקדת כשאף אחד מהבני זונות הגברים שיחד איתם חלקתי שירותים ומקלחת לא עוזר לי, רק הבחורה הבלגית עזרה לי לסחוב את התרמיל. ובאיזשהו שלב כשכבר לא יכולתי לזוז, הפרופסור התאילנדי שנראה כמו ערס היה מגיע עם הנזיר פוסאנו כל בוקר לקחת אותי. ובעצם הציל אותי כי הרגל יכלה לנוח ולהשתקם קצת. אלא שלצערי הרב הפרופסור התאילנדי נשבר די מהר ונשר ואני שוב מצאתי את עצמי מפרקסת בדרך לכיתה), דרך קבוצת האנשים על גבול הבלתי נסבלת שהייתי איתם (לא לגמרי ברור לי מה היה כל כך בלתי נסבל. ברור לי שהיה משהו קר, סגור, לא חם ולא עוזר בקבוצה הזאת. אני חושבת שהציפיות שלי כישראלית היו לא ריאליות. למשל יצאנו לבלות בלילה לפאב. הם רצו להמשיך לעוד פאב ואני רציתי לחזור. עוד בחור שלא גר איתנו רצה לחתוך. לא עלה בדעתו ללוות אותי למעונות שהיו ממוקמים באזור חשוך ומבודד ושהיו לא ממש רחוקים מהפאב שהיינו בו. השוני שלי קיבל ביטוי מתמיד: שכשהמרצה, למשל, היה תוקע עוד בדיחה מהבדיחות הענקיות שלו – חוש הומור בריטי כזה, הצחקה היסטרית שנאמרת באנדר סטייטמנט – לדוגמא: דיברנו על קרמה ואז הוא נתן כדוגמא כקרמה רעה גלגול שבו אתה לא מצליח להתקבל לאחד הקולג'ים באוקספורד- אני כמובן פרצתי בצחוק פרוע. אני והתאילנדים, האחרים חייכו חיוך כזה קטן) הבידוד החברתי שלי (שוב מפגש עם האופן שבו אנחנו הישראלים נתפסים – כיצורים מיליטריסטים, כוחניים, מהחלק המוזר ההוא של העולם, אנחנו עיראק ואפגניסטן – הכל פחות או יותר אותו הדבר) דרך השיעורים עצמם שהיו קשים לי מאוד.
הבנתי משהו חשוב ביחס לעיסוק שלי בכתבים הבודהיסטים. הבנתי שלא מעט אנשים ניגשים אליהם מתוך עניין "ספרותי", האהבה של הטקסט כטקסט איכותי ומדוע אני נמשכת לסוג מסוים של כתבים שהדגש בהם הוא על הרעיונות, על הניתוח. אני סאקר של הניסיון להבין. הריגוש מ"היפה" בטקסט הוא לחלוטין משני כאן בשבילי. שוב תזכורת מדוע אני לא עושה אמנות או כותבת, אלא חוקרת רעיונות, מנסה להבין את המציאות שמפעילה אותי.

זה פוסאנו הנזיר, שהמפגש איתו היה מאוד מעניין בשבילי. נפגשתי דרכו לראשונה מקרוב עם הבודהיזם כדת. דת במובן האמונה ששירה של המנונים יש לה כוח משפיע על היום יום. דת במובן של עשה ולא תעשה מהסוג שדומה למצוות. מין הקפדות כאלה שמזמן התרחקו מהמהות. כמו למשל העובדה שאסור לו לעשות לעצמו כוס תה. מישהו אחר צריך לעשות לו. אז כל פעם מישהו אחר מאיתנו הכין לו כוס תה.
כשחגגתי יום הולדת, הם היו נורא חביבים אלי החבורה. הכינו לי כרטיס ברכה שכולם חתמו עליו, הביאו עוגה והשיא היה שהנזיר בירך אותי במזמור ארוך. כולם סגרו עיניים ושילבו ידיים. זה היה רגע יפה.

היו לי שיחות מעניינות עם פוסאנו. למדתי להפתעתי שאני יושבת למדיטציה, מבחינת הזמן פר יממה, יותר ממנו. הוא אמר לי שני דברים שהולכים איתי מאז: האופן הפשוט שבו הוא תיאר את המאבק לשינוי הרגל: אתה מניח את ההרגל ולוקח אותו מניח ולוקח,בדרך המחשבה משחקת איתך משחקים (זה היום הולדת שלי היום, מותר לי) ואיך בשלב מסוים אם אתה מתעקש מספיק אתה מניח את ההרגל שאתה רוצה להפטר ממנו לתמיד.
וגם, איך במצבים שהם לא נוחים ולא רצויים, למדוט עליהם במובן של לא לאבד את האיזון והמודעות.

אנגליה הפתיעה לטובה. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. אהבתי את אוקספורד, את הארכיטקטורה,האווירה, האנשים. הבריטים חמודים. [הכי אני אוהבת זה את האופן שבו הם אומרים: oh dear…]


 בית הקפה הכי אהוב עלי באוקספורד, הוא ממוקם בחצר הכנסייה של האוניברסיטה, מה שהיה בעבר בית הקברות. קונספט מוזר עבור מי שמגיע מהתרבות היהודית. פיסות האבן שמבצבצות מתוך הדשא הם מצבות. הנוף מסביב מדהים.

 


הסמל של אוניברסיטת אוקספורד שנבנתה על ידי הכנסיה הקתולית במאה ה-12. הכיתוב הוא בלטינית: "אלי, אורך קורן עלי".

במלון הקטן שבו ביליתי יומיים של השתקמות וגיוס כוחות מחודש. בלילה לפני הנסיעה לבלגיה, כתבתי לעצמי:

יכולתי לנסוע לנצח בין חדרי מלון זרים. להחליף חדרים ערוצים, אנשים. לבהות בסוף היום מהמיטה בתשדירי פרסומת בשפה זרה. לוסי אין דה סקיי. מחר שוב רכבת, הפעם בריסל. עכשיו זאת להקה בריטית שמנגנת לי לילה טוב. פאנק כבד וטוב כמו שרק הבריטים יודעים לעשות. אני אוהבת את הבדידות הזאת של המסע. רק אני והמזוודה והנוף המתחלף.


זה הסרט החדש: בלגיה, בריסל, מדרגות בית המשפט המחוזי. אחד מהמבנים שבנה המלך הבלגי, ליאופולד השני, בתחילת המאה ה-20, בהשראת הסגנון הרומאי. אם הייתי מתרגמת את העוצמה הזאת שאני כל כך נמשכת אליה לאופן שבו היא יכולה להתבטא בתוך החיים שלי, מה זה היה?
עולות מילים בודדות: עבודה בינלאומית, עם הרבה גופים, אנשים, בתנופה, להשפיע.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אוקספורד מדהימה. באמת. ניחוח שהצליח להשתמר. בקלות אפשר לדמיין קולות של כרכרות. משהו בנכבדות שבלימוד, בניסיון ההרואי האנושי לחקור את הקיום באמצעות המחשבה. אני אטעין כאן קצת תמונות אם אני אצליח.
מרגישה שהייתי כאן פעם.
ביני לביני יש משהו אבוד. לא ברור לי אם היותי כאן [כאן במובן של הפרוייקט שהצטרפתי אליו] הוא לא עוד מאמץ נוסף מיותר בדרך לשום מקום.
התנאים שבהם אני מתגוררת איומים. אני גרה עם שישה אנשים שמעולם לא פגשתי באיזה מסדרון מחריד שמזכיר חפירות מימי מלחמת העולם השנייה. אני מחכה בכל רגע שהגרמנים יתחילו להפגיז. כולנו חולקים שירותים אחד, אמבטיה אחת ומטבח אחד. ארבעה בנים ושתי בנות. זה מין פרוזדור צר שאליו נפתחות הדלתות של החדרים. לשירותים אין חלון וגם במסדרון אין חלון. אם מישהו מחרבן – הניחוח מתפשט.
מרוב שהסיפור הזה דחה אותי, הפסקתי בימים הראשונים לאכול ולחרבן.
ואז מצאתי פתרון. התגנבתי לביתן הסמוך. אין שם אנשים ואני משתמשת בשירותים ובמקלחת. אני קמה במיוחד מוקדם בבוקר ומתגנבת כדי שאף אחד לא יעלה על העניין.
אף אחד מהגויים כאן לא הגה את הרעיון. איכשהו ברור לי למה אנחנו היהודים שרדנו.
גם לישון אני לא בדיוק ישנה. מזרון קפיצים שעבר מספר לא מבוטל של גופות שישנו עליו.
בלילה האחרון חלמתי שרופא שיניים שהלכתי אליו מנסה לסחוט ממני כסף. ברור לי שהעניין הוא הסחיטה. האנרגיות שלי נסחטות כאן.
העיסוק פה מאוד אינטנסיבי.
בסך הכל קבוצה קטנה של אנשים. שבעה לאומים. אוסף די ביזארי. אחת ישראלית, אחת בלגית, אחד נורבגי, אחד אמריקאי מורמוני, אחד אנגלי קוויקר, נזיר בודהיסטי תאילנדי, פרופ' להנדסה תאילנדי, יפני ועוד כמה בריטים.
עם אחת מהבריטיות התחברתי, רק כדי לזכות ביום השני בערך לשהותי כאן לוידוי מלווה בדמעות שלה. סיפור על איך אישפזו אותה הפינים בכפייה.
היא כנראה בי פולרית. וכשהיא הייתה בהלסינקי היא התחרפנה. טוב, בסדר, לא לכולם השהות בפינלנד מתאימה.
נשארו לי שלושה ימים ואחר כך אני עוברת כאן למלון קטן.
נראה לי שאני פשוט אשן יומיים עד לנסיעה לבריסל. אני שחוטה לגמרי.
ה-SIR – אדם מדהים. צנוע, חביב, חם, מלא ידע, מורה משכמו ומעלה. אסכולה ישנה. הוא אחד ה"דונים" כאן באוקספורד. ככה הם נקראים, אלה שיש להם כאן עמדות כוח. כשהוא שמע בעקיפין שאני קופאת מקור [עבור האנגלים זה קיץ, וזה אומר שבטמפרטורות של 14-19 פועלים כאן מזגנים לקירור זעוף ] הוא הביא לי במו ידיו במו מכוניתו תנור חימום שמציל אותי.
מה שמנחם אותי בבקרים [אני משכימה כאן בחמש לפנות בוקר] זאת ציפור שמצייצת לי ציוץ שמח במיוחד. היא מזכירה לי שבזמן אחר, בעולם אחר, יש לי חיים.
מהמלון הקטן באוקספורד אני נוסעת להילטון בריסל. נראה לי שהמעבר יהיה חד מדי. את הלילה הראשון אני אבלה בשינה על הרצפה במסדרון כדי שההלם לא יהיה גדול מדי.


אלקטרז

Read Full Post »

אני נוסעת אנשים יקרים, שוב. שלושה שבועות שלמים. תקראו לי פלצנית, תקראו לי כפוית טובה, תקראו לי לשבת בבית עם הבעל ולא לנסוע לשום מקום במשך שנה ואני אשמח. שלושה שבועות -בריטניה ובריסל.
כבר ביקרתי בבריסל ואהבתי. אחד הדברים המיוחדים בה זה הריח הזה של השוקולד שמערסל לך את האף. זה אמיתי. עיר שאפופה בריח מתוק כזה. בכל פינה מוכרים שם את הופל הבלגי וכמו שבגבעתיים כל חנות שנייה היא מספרה, אז להבדיל בבריסל כל חנות שנייה היא חנות של שוקולטייר – האלה שמתמחים בייצור אנין של שוקולד – בעיקר פרלינים. גודייבה, לאונידס שייכים למחלקה הזו.
בריטניה, זו עבודה קשה. בבלגיה הוא ועוד חבר טוב שאני אוהבת הולכים לקחת סדנא. כשהם ילמדו אני אטייל. בלילה נצא בשלישיה.
בבלגיה גם גרה חברה שלי מהיסודי. כף לפגוש אנשים שהזמן עושה להם טוב. בריג'יט, שכשמה כן היא. פריזאית לשעבר שנחתה אצלנו ביסודי חטפה הלם ואיך שסיימה תיכון ברחה חזרה, פגשה בפריז בלגי ועברה לבריסל. ביסודי היינו שלישיה: אני, פזית ובריג'יט. זאת אומרת הייתי שייכת לכל מיני מעגלים חברתיים. השלישייה הזאת הייתה רק אחד מהם. הייתה גם ג', שהיום היא חוקרת במשטרה [עד היום יש בינינו פתיחות. היא מספרת לי שהמדים שלה עושים את זה לגברים]. זאת הייתה הפאזה הטרום-אינטלקטואלית שלי: ספורט ובנים – וחוץ מזה כלום.
מכיתה ה' עד ח', או משהו כזה, בקירוב, לי ולפזית היה קראש היסטרי על אותו אחד, נקרא לו ה', שהיה לו חבר א'. החבר היה ברירת המחדל. מין רביעייה כזאת. מערכות יחסים כאלה שעוד אפשריות כשקיימת תמימות. כשאתה עוד לא המבוגר הזה שדפקו לו את הצורה סופית עם המקובל והלא מקובל, מה נכון ולא נכון – דרך העינית הצרה של האגו. למרות שעכשיו אני נזכרת שכשא' ניסה לנשק אותי צרפתית, אחרי שאמרתי לו 'לא' – נשכתי לו את הלשון. חוץ מזה שהוא דחף את הלשון למרות שאמרתי לו לא (פתאום פרשת רמון נראית לי באור שונה לחלוטין, למרות שבמקרה של רמון הוא תפס אותה בהפתעה) זה נעשה בעיקר בהשראת העניין הזה של "הנותנת" ו"הלא נותנת". 'אני לא מאלו שנותנות, הרי לך ביס'. תודה לאל שזכיתי ובשלב מוקדם יחסית ירד לי האסימון בעניין המי נותן למי ומתי.
ה' הפך להיות פקיד במע"צ והחבר שלו התגלגל למעצב אופנה.
את פזית פגשתי לפני שנתיים. סיפרתי לה שעברתי לכתוב תזה. 'אויש, תעזבי אותך מהשטויות האלה' – הייתה התגובה. אין ספק שכבר ביסודי ידעתי למי להתחבר.
בפעם הקודמת בבריסל, ישבנו אני ובריג'יט באיזה קפה, בשדרה שאת שמה לא אזכור ודיברנו על חיי הנישואים. נחמד לגלות עוד אחת שהבינה את נקודת המפתח לזוגיות מאושרת – אל תנסה לשנות את הצד השני. קבל אותו כמו שהוא, כבד אותו.
אז זהו מחרתיים אני אתפוס את ה"קואצ'" עם ה-800 מזוודות שלי. אם תשמעו על מטוס של בריטיש ארוויס שהתרסק על הכל-בו שלום, זה לא טרוריסטים אנשים יקרים, זאת אני, שמבלה את חיי הרוח שלה בללמוד אי-האחזות ואוחזת במינימום ההכרחי שלוש מזוודות, וזה עוד נקרא אצלי – טרוולניג לייט ובמילים אחרות טרוולינג טוריסט קלאס.
אני הולכת לחגוג יום הולדת באוקספורד. אני וסיר האמפרי. לא בדיוק האמפרי, אבל בהחלט סיר. תחזיקו לי אצבעות שזאת באמת תהיה חגיגה.

______________________

עדכון מאוחר: אלו המעונות שאני הולכת לבלות בהם שבועיים. שמיים בקשו רחמים עלי.

Read Full Post »

את הקומיקס המשובח הזה העתקתי מכאן תגובה שלה  

Read Full Post »

היום זאת נקודת שפל. חודשיים שאני יושבת וכותבת – רק כדי להבין שלא עשיתי כלום. כותבת, מוחקת, כותבת, מוחקת. לא מוכנה להישבר. בעוד שבועיים אני אמורה להרצות על העבודה שלי. עדיין אין לי עמוד אחד כתוב. אני מקווה שבסוף באיזה רגע זה יתפרץ. אני יודעת שאני מסוגלת לכתוב הכל ביום אחד.

בינתיים רוצה לחלוק אתכם את זה. בן רייך. אני אוהבת את מה שהוא יוצר. חסיד בעלז, הומו.

אפרופו, בעלז. המזכיר האישי של האדמו"ר יצר איתי לאחרונה קשר. אני נצר ישיר של האדמו"ר הראשון מבעלז – שלום זצ"ל. האדמו"ר אוסף מידע על הצאצאים. בקרוב צפויה להגיע הזמנה לכנס משפחתי.
כנצר לאצולה החסידית, מפת הייחוס שלי כוללת דמויות ענקיות כמו: החוזה מלובלין, אלימלך מליזענסק, ר' מאיר מאפטה. יש לי משפחה ענפה במאה שערים.

saftaaba2.jpg

האישה הזאת אחראית באופן ישיר להיותי אדם לא דתי. סבתא שלי . אשה עם ביצים, שחצתה חצי עולם, שרדה את סיביר והפכה, בשנות ה-40, למנהלת בית ספר לבנות [רק אני יצאתי כותבת תזות]. היא ביקשה שעל המצבה שלה יחקקו: מורה בישראל. היו ימים. כשהסבא לי נפטר, היא עוד המשיכה כלפי חוץ לשמור על פאסון דתי, אבל למעשה התחילה תהליך של התפקרות. יש איזו אגדה שמספרת שבשלב מסוים, אחרי שהיא עלתה ארצה, היא שרפה את הפאה שלה בחצר. פמיניזם בגרסא יהודית.

saba.jpg

בעצם לא רק היא. גם הוא. הסבא שנולד בירושלים ונקבר בקרקוב. הוא היה רב שהפך לאיש עסקים. הייתה לו חברת נדל"ן משגשגת בוינה. לא ממש נראה רב. הלכתי לחפש את הקבר שלו בקראקוב. הגעתי לבית הקברות, לא מצאתי את הקבר.
הוא מת בן 32 מדלקת ראות. אני חושבת איך כל החיים יכלו להראות אחרת אם אבי לא היה מתייתם בגיל כל כך צעיר. מסוג המחשבות חסרות התכלית וסרות הטעם שהמוח שלנו מלא בהן.

****

ונסיים באנקדוטה שעלתה כאסוציאציה בהקשר של בית הקברות בקראקוב. הכל בפוסט הזה אסוציאטיבי כמו שאתם שמים לב. אז מה, מותר לי, זה פוסט געגועים.

כשסיימתי את הסיור בבית הקברות בקרקוב חזרתי למלון, עשיתי צ'ק אאוט והתחלתי לגרור מזוודה בגודל בית, בשלג בגובה של חצי מטר. קבעתי עם החברה הפולניה שלי במקום העבודה שלה. תוך כדי שאני מקללת את הרגע שבו החלטתי לחפש את עצמי בקראקוב אני שומעת עברית. לפני צועדים שני גברים חסונים שמדברים ביניהם בשפת הקודש. ישר קפצתי על המציאה. מפה לשם, התגלגלה שיחה. אחד מהם, חמוד להפליא התנדב לעזור לי עם המזוודה. זאת הייתה הצלה. בדרך הוא סיפר לי שהוא דוגמן שחי באיטליה. אני כמובן ישר חושבת שידוכים וחשבתי על הפולניה הבתולה שלי (קתולית בת 25), שהגיע הזמן שתראה עולם. נתתי להם טלפון והבטחות לבילוי משותף. הם סיפרו לי שהם מתייבשים בקרקוב ואני בתמורה סיפרתי להם על החברות הפולניות המדהימות שלי (מה שנכון נכון), שבא לי שהם יכירו.

בערב, לא בא לה לצאת. לא בא לה, לא בא לה. לא נפגשנו איתם.

אני חוזרת ארצה ואין לי מושג באיזה הקשר אני מספרת את הסיפור לספר שלי. זה היה רז דגן? הוא שואל. לי אין מושג על מי הוא מדבר. חיפוש זריז באינטרנט במספרה – ואכן רז דגן. במספרה לא יכולים להירגע. הספריות מסביב צורחות. אחת מתעלפת מהתרגשות. אני נקרעת מצחוק ומסמסת לפולניה שתראה מה הפסידה. היא מסמסת חזרה שטף של דמעות חרטה.
את, אומר לי הספר, אין עלייך. אם זה לא דוגמן על, אין לו סיכוי לסחוב לך את המזוודה, אה?

נו, עם ייחוס כמו שלי…

***

ואחרון בהחלט, עם הצליעה שאני עדיין צולעת (ועל כן מסיבות, ריקודים וכושר זה עדיין מחוץ לתחום) ועם זה שקיבלתי צורה של כיסא, חסר לי מזה.

 

Read Full Post »

נסעתי לפגישת עבודה עם חום. לא יכולה יותר להפסיק את החיים בגלל כל הבקטריות שהחליטו להקים אצלי התנחלות. החלטתי פשוט לקחת איתי את החיידקים לסיבוב.
זה התחיל מאוד בסדר. הרבה ויצ'ים, סיפורים על בליינד דייטים, הGEO שממולי היה גבר. הסתחבקנו, הסתחררנו, התחרקנו. והגענו לשורת הישורת של ההצעות שלי מול ההצעות שלו. זאת חברה לא קטנה שעבדתי מולה פעם, והשארתי לי אותם על אש קטנה ועכשיו התחלף להם ההוא שעומד בראשם וזאת הזדמנות לנסות להציע משהו שדווקא בא לי עליו ויכול להיות פתח למשהו שיתקיים במקביל לנבירה בספרים.
הקיצור הוא הציע, אני הצעתי – ובפגישה הרגשתי תזמורת פילהרמונית בקונצרט מוצלח.
מכירים את זה?
אבל.
יצאתי מאצלו, ואתם מכירים גם את זה – הרגע הזה, שהוא כבר בורח עם העיניים ואתם יודעים שלא הצלחתם למכור?
פאק.
אני לא בטוחה.
אבל התחושת בטן שלי, אומרת שלא הצלחתי להעביר את כל מה שרציתי להעביר, כי התמקדתי במה שכבר שבמילא היה מוסכם. ולא שמתי לב, לכל מיני הנחות יסוד שלו, שעליהם היה צריך להאיר בפנס, כדי שאני אצליח לדחוף את העגלה שלי פנימה.
האם זה החום, שבאמצע הפגישה ממש עלה לי, שפגע בערנות, ביכולת שלי להגיב "בזמן ובמקום שיראה לנו"?
טוב. עד כאן חלק א'. אני אנסה בעוד כמה ימים, לעשות בקרת נזקים.
מה שיותר מעניין.
היא התחושה הזאת שעלתה אי שם ממפתח הלב. משהו כזה מצמית, שעשה לי רק לרצות לברוח.
היא עלתה כל כך מהר, שנראה היה שהיא באה בלי מילים, נטולת מחשבה. היום אני יודעת שחייבת להיות שם הערכה מחשבתית, הרף עין שמכריע את הכף לכאן או לכאן, כדי ליצור את התחושה.
החלטתי שאני לא בורחת ויהי מה.
אני נושמת ליד זה וממשיכה את היום כרגיל.
זאת הדרך ללמוד לקבל כל מה שמגיע. זאת גם הדרך ללמוד לא לפחד. מה שבא ברוך הבא.
החלטתי והתיישבתי לכתוב את התזה.
נפלתי. פליקר, בלוגים, אינטרנט.
ככה העברתי את הזמן שהיה אמור להיות מוקדש לכתיבה.
הדרכים הפתלתלות של המיינד, שיוצרות תחושה שהדברים גדולים מאיתנו.
ועכשיו ההתמודדות עם השלב הבא – לא להיכנס לפינה של האכזבה מעצמי. שום דבר. אני במסלול הנכון. להחזיר חזרה את המטרות מול העיניים. להרים להנחתה מהנקודה האחרונה שאיבדנו קשב. הכל בסדר.
כך יוצרים שינוי. כמה שיותר נחזור על ההרגל שרוצים לפתח, לשם נתפתח. את רומא אי אפשר לבנות ביום אחד.

הנה משל נחמד על התודעה

משל הפרה

ההכרה שהייתה רגילה במשך זמן כה ארוך לצאת החוצה אינה מופנמת פנימה בנקל. קשה להגביל פרה המורגלת לרעות בגניבה באחוזות של אחרים, לסככה שלה, אפילו אם בעליה מפתה אותה עם דשא טעים ומספוא מעולה. היא מסרבת בפעם הראשונה. לאחר מכן היא אוכלת מעט, אולם הנטייה הטבועה בה לסטות מתגברת והיא כושלת. כאשר היא מפותה באופן חוזר ונשנה על ידי הבעלים, היא מרגילה את עצמה לרפת. לבסוף, אפילו אם משחררים אותה היא לא תנדוד. אותו הדבר עם ההכרה. אם פעם אחת היא תמצא את אושרה בפנים, היא לא תפנה החוצה.

מתוך : " נצחיות מודעת", אוסף של שאלות שהוצגו לראמאנה מהרישי בשנים 1935-39

_______________________

*הציטוט הזה שייך לחסידות צ'כנוב.

Read Full Post »

זה למעלה משנה שאני מחפשת שאלה. אל יקל העניין בעיניכם. פאקינג שנה עברה ועדיין לא מצאתי את שאלת המחקר.
לשבחי אומר שהייאוש לא הפך להיות יותר נוח.
הרי ברור לי, שאם אתמיד נמרצות לדפוק את ראשי על שער הידע, יתרצה השער לבסוף. הדלת תפתח, מהאפלה תגיח יד נעלמה תושיט אלי פתקית ותעלם. אלא שגורמים שונים ומשונים מונעים ממני לדפוק את הראש באופן שיטתי – או בניסוח אחר: מונעים ממני להתמיד באופן היוצר סיכוי קלוש להתקדמות.

אין זה נכון שאיני פועלת לקידום החקירה. מזה שנה אני אוספת ספרים: קטנים, גדולים, ישנים, חדשים, עבי כרך, רזי כרס, בעברית (מעט), באנגלית – בחדרי צמח לו הר מעשה ידי אדם. והיה אם נחפש קו הגנה אחרון במלחמות ישראל ברשעים, אין ספק שקו מז'ינו יעבור אצלי בחדר.

מערימה זו, אני נכלמת להודות, קראתי עד כה שני ספרים בלבד. אדייק, בימים אלו אני מסיימת את קריאתו של הספר השני; חוקר קנדי שכתב ספר שאורכו (השבח לאל על חסדיו הקטנים) יחסית צנוע, רק 200 עמוד. 200 עמוד של ייסורים, אותם חציתי בכבוד עם סימונים ומדבקות קטנות, כנדרש, ובסופם, ברגעים אלו ממש אני נשארת עם ריקנות גדולה בלב. נו, אז מה? מהדהדת בי השאלה, מה לעזאזל היה כל כך חשוב שהיית צריך לשפוך עליו 200 עמודים ולדפוק לי חודשיים מהחיים?
הספרים האלה כל כך משעממים, אלוהים. מה גורם לאנשי אקדמיה, להוציא ספרות כל כך מרדימה תחת ידיהם. היכן, אני שואלת תוך השתנקויות בכי, חוקקו את החוק הקובע יחס לינארי ישר ובלתי מתפשר: ככל שהנושא אזוטרי יותר, כך אתה החוקר האקדמי משעמם יותר. בעצם, אני חוזרת בי, לא מדובר בפונקציה ליניארית אלא בפונקציה שלא תלויה בגורם משתנה – זהו קו ישר של שעמום, מוות קליני, אם תרצו, של הכותב והקורא כאחד. הרי בואו נחשוב רגע: למה הם באקדמיה כל החוקרים האלה? ולא עושים קולנוע למשל? או מציירים? או כותבים מוזיקה? אצל רובם זאת בדיוק אותה היכולת החסרה להיות מעניינים, מרגשים. כמובן שקיימים חוקרים יצירתיים, מרתקים ובדרך כלל גם תמצאו אותם בין פורצי הדרך, בין המובילים בתחומם, אולם אלו נדירים כנחליאלי הלבן ומספרם מועט. כל ההליכה הזאת במדבר בארץ לא זרועה היא, בעצם, חיפוש קדחתני אחריהם.

התוצאה היא שכשעולה בי המחשבה (ההגיונית) שכדאי ואשלוף לי ספר מהר הספרים ואקרא בו, צצים אצלי מיידית מחושי גוף משונים: קיבתי מתכווצת, ראשי הופך סחרר, פי יבש ועיניי הופכות מזוגגות. הרעיון שמצפות לי שעות שיממון ארוכות הופך את רגלי לשני מטילי עופרת המסרבים לנוע אל הערימה שמאחוריה מסתתרים חיי. כל הפרויקטים החמודים האלה, שמחכים ליום שבו אסיים את התזה.
ואז אני בורחת. פתאום כל ערב יש לי לאן לצאת, והבלוג הרי חייבים לתחזק אותו. אלעד (המנהל שעוד בחייו הפך לאגדה) מקבל ממני אי- מיילים כאילו מדובר בשאלות הרות גורל – הפסקאות המתפרקות למשל, הופכות להיות כור מחצבתי, סלע קיומי, יו-ניימ איט. לא הכל לחלוטין מודע. והופס עשיתי זאת – עבר חודש מבלי שאקרא ולו פסקה.

בשל הזמן שחלף, הטראומה של ניסיון הקריאה האחרון עוברת מטמורפוזה. כדרכם של פצעים היא מחליפה צבעים, מיטשטשת ובאיזה אופן פלאי הופכת מעורפלת, עד כדי כך מעורפלת שבאומץ אני חופנת ספר מהערימה ומתיישבת לקרוא. ביצוע אקט זה של הבעת אמון ביקום גם מצליח להזכיר לי, באופן קלוש ביותר אמנם, מהו זה שעניין אותי מלכתחילה וגרם לי להסתבך בסאגה הזאת שסופה מי יישורנו.

אני קוראת. יום, יומיים, שלושה לכל היותר, עד שצונחת על ראשי כמו מכבש הידיעה שלעולם לא אצליח להגיע לאיזו שליטה בתחום הידע העצום והמורכב שלפני. עם ההכרה נחשול הלם ענק שוטף אותי. הכל סביבי נהיה גדול ואני הופכת קטנה. המלל שאני קוראת כמו באיזה קסם פורש בפני אוקיינוס של ידע – שבו האופק כל כך, כל כך, כל כך רחוק. ובדמיוני , אני הקטנה מיטלטלת בספינת אגוז רעועה על פני גלי הים, בודדה, רעבה, צמאה וצרובה משמש יוקדת, חותרת אל אופק, שאליו אני לעולם לא מגיעה.
תחושת חוסר אונים משתלטת על אברי.
וחוסר אונים, חברים, זאת תחושה קשה.
מיד אני מדחיקה את חיפוש השאלה. הפעם העבודה משתלטת על חיי. אני הופכת להיות העובדת החרוצה שמעולם לא הייתי. שעות אני מבלה בשיחות עם לקוחות שבימי חול אני לא רואה ממטר.

חולפים הימים, עובר חודש, עוברים חודשיים. עונת הקיץ התחלפה בעונת החורף. המזגן מפזר חום ולא קור.
מדי פעם אני מגניבה מבט אל ערימת הספרים, עד שיום אחד זה קורה. אני כבר לא יכולה להדחיק את הקול העולה ומתחזק בקרבי, קול דקיק וצווחני שצורח בטונים הולכים ועולים: בשביל מה אני צריכה את זה? בשביל מה? אם אני מחפשת ליצור, הרי זמינים לפני נתיבים הרבה יותר קוסמים מאשר תהליכי תסיסה שמתקיימים בחושך לבד עם ספרים עבשים. זה לא מתאים לך. את לא בנויה לחירגון האקדמי. לא ולא. את יצור חי ובועט, אוהב חיים. לחופש נולדת.

עוד זה עולה, ומולו נשמע ממעמקים קול ב': עשית, ניסית, יצרת, כתבת והכל הרגיש לך תמיד שטחי, ריק משהו, עסוק מדי בעצמו. חקירה ביקשת, לחפור ולגלות אמיתות, בשר, משהו שיש בו לטעמך תרומה של ממש.

ברקע כמובן מזמרת המקהלה (זאת קומדיה וטרגדיה גם יחד): מה לא עשינו, מה לא ניסינו, שום דבר לא ממש לעומק, שום דבר לא עד הסוף. חיינו הם קצרים, ערימת קש, עפר ברוח.

אני מקשיבה אל הקולות, רואה את המראות ומבינה שמצבי חמור בהרבה מזה שחשבתי.

המקהלה: אי ודאות, תמיד אי ודאות, הדרך היחידה לפרוץ היא עשייה, תלכי לקרוא ספרים, תלכי לקרוא ספרים, חייך הם קצרים, ערמת קש, עפר ברוח.

ברגליים כושלות אני צועדת אל ערימת הספרים…

Read Full Post »