Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תחושת הערך העצמי’

את הקומיקס המשובח הזה העתקתי מכאן תגובה שלה  

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הייתי בטוחה שאני אכנס לקישורים של הפרויקט ואמצא אין ספור גרסאות של מרק עוף. ולא היא. קפצתי מיד לספק את ה-מתכון שאני כבר שנים מבצעת.

רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולכתוב שזאת ממש הוצאת דיבה, הסיפור הזה של מרק העוף הפולני המכובס. כל מרקי העוף שגמעתי אי-פעם אצל פולנים ובני עדות הפולנים ובני נכדים של פולנים היו מצוינים בלי יוצא מהכלל ובכלל רציתי לומר שכל הסיפור עם הבישול הפולני הטפל וחסר הטעם אין לו בסיס וקשר למציאות. בדיוק כמו העניין הזה שהפולניות הן פריג'ידיות.

רציתי לכתוב שכמו כולם, גם אני האמנתי לבלוף הזה, בעיקר על רקע העובדה שכבר התייחסתי אליה כאן, שהייתי החיוורת היחידה ברדיוס של קילומטרים בשכונה. אחת התוצאות של העניין הייתה, שמתוך הזדהות עם הקבוצה פיתחתי יחס של דחייה ל"אוכל של הווזווזים", שבישלו אצלנו בבית. לא הצלחתי להבין, מה לא בסדר איתנו, למה אמא שלי לא יכולה להיות כמו כולם ולהכין לי "פילפלה צ'ומה". העולה הישנה מוורשה, לא הבינה למה זה מגיע לה.

נדרשו ממני שנים כדי לגלות מחדש את המטבח הפולני. ההארה הראשונית התרחשה במסעדת "ב'בלה", אז בימי תהילתה בבן-יהודה. האסימון נפל כשנוכחתי לראות שאני לא היחידה שמתענגת על קרפלעך במרק עוף. אחר כך הגיעו הנסיעות לפולין, שעם יד על הלב אני אומרת שלא ספגנו שם ולו נפילה אחת בכל המסעדות שבהן ביקרנו. שם נסגר המעגל.

תרדו מזה, האוכל הפולני – מ-צו-י-ן.

מתכון למרק עוף (גילוי נאות מחייב שאספר שאת המתכון הזה גיליתי אצל נירה רוסו וקצת שיניתי).
כשאני מבשלת אני לא ממש נכנסת לקטע של כמויות מדויקות.
אלתרו אנשים יקרים.

עוף – אני אוהבת להשתמש בירכי-עוף (כרעיים בעממית) ולנקות מהם את העור גם פחות שמן צף במרק). וכדאי לשטוף אותם גם היטב. על סיר של נניח 6 ליטר, מספיקים שלוש(ה?) כרעיים.
בצל, שום (2 שיניים)
כרישה -2-3 – לחתוך גס את כל הכרישה כולל העלים הירוקים.
2-3 קלחי גזר קלופים, 2-3 קישוא מקולף וחתוך, 1 פלפל ירוק בהיר, מגולען וחתוך, 1 קלח תירס פרוס ( מכירים את זה? – מעמידים את התירס ופשוט עם הסכין מקלפים בחיתוך ישר את השיניים) , 2 חופני פטרוזיליה קצוצה, חצי אגד שומר קצוץ, 3-6 ( לפי הטעם) גבעולי סלרי עם העלים אפשר חתוכים, אפשר גם לא.
והכי חשוב – 2 כפות שורש זנגביל מגורר.

תבלינים: מלח, פלפל שחור, אני מוסיפה קארי, לא חייבים.
אני מוסיפה גם רוטב סויה וגם אבקת מרק. אני משתמשת ברוטב סויה אורגני – bio shoyu של MANNA, זה לא חייב להיות הרוטב הזה , אבל
אבל חשוב שזה יהיה רוטב איכותי, שנעשה באמת בתהליך תסיסה ולא הג'אנק המלוח והבלתי אפשרי שמוכרים בסופר.
וגם אבקת המרק היא אורגנית של VETARA – כאן זה פחות קריטי, אבל עדיין הטעם הוא אחר. אפשר להסתפק בהחלט רק באבקת מרק עוף רגילה בלי הרוטב סויה – לפי הטעם כמובן.

אם כבר התחלנו להתייחס לנושא האורגני אז גם העוף, אני מעדיפה אחד כזה שראה חיים יפים ולא עוף אומלל שגדל בתעשיית הבשר המזוויעה עם כל החולרות שדוחסים להם.

חשוב שזה יהיה הפלפל הירוק הבהיר, וגם התירס חשוב, כי הם מוסיפים מתיקות שמעדנת את המרק.

את כל הירקות שמים במים, מתבלים ומרתיחים. כשהמים רותחים, מחליקים פנימה את ירכי העוף. הנוזל הרותח ישמור על העסיסיות של הבשר ו"יאטום" אותו.
אני מבשלת את כל זה שעה ורבע, על אש קטנה.


זה ספר הבישול הפולני שקיבלתי במתנה בביקור האחרון שלי בפולין. באותו ביקור גם קיבלתי מתנה מרגשת במיוחד, מבחורה מדהימה שהכרתי, מישהי שהיא כנראה בדרך להיות שופטת ובין היתר מכורה לספורט אתגרי ובישול. את פסקי הדין שהיא כותבת עבור השופטים (ככה מתלמדים בפולין להיות שופט) היא כותבת במיטה, כמו פרוסט.
כמחווה, שרק פולני אמיתי יכול להבין את גודלה, היא נתנה לי, לא פחות ולא יותר, את המכשיר שעבר אצלם במשפחה לחיתוך הבצק ל"פירוגי", שזה השם הפולני לקרפעלך. למרות שחלפו שנתיים מאז קבלת המתנה, השארתי את הסרט כהומז'.
חייבת להזכיר גם שהפולנים פיתחו את העניין של מילוי ה"פירוגי" לאמנות-על. אני גדלתי על פירוגי ממולאים בדובדבנים טבולים בשמנת. כדאי שאפסיק כאן.

זאת עטיפת התנ"ך של הבישול הפולני.

_____________________________

אל יקל בעיניכם סיפור האוכל. הוא הוביל אותי ישירות לטקסט שאני מצטטת ממנו כאן בהמשך. טקסט שכתבתי במסגרת פרויקט שכדרכם של מרבית הפרויקטים, לא הצליח להיווולד. השמטתי כל מיני מילים ומשפטים שאין לי עניין שיופיעו כאן. [קוראי היעד של הטקסט המקורי לא היו ישראלים, אני מסבירה רק למקרה שתעלנה כאן תהיות]

נושאם של הדפים המונחים לפניכם, ראשיתו בכאב. אימי ואבי נולדו בפולין ו"היגרו" לישראל. אני מניחה את המילה היגרו בגרשיים, כי התהליך לא היה תהליך של בחירה. באופן מסובך ולא ברור גם להם, הם נשארו קשורים אל המקום, שבמובנים רבים "הקיא" אותם מתוכו. הם נשאו איתם עבר, שעליו לא יכלו לדבר ואותו לא יכלו לחיות. ..
אנחנו הילדים שנולדנו בישראל, קיבלנו מורשת מוזרה.

חיינו תרבות שבמובנים רבים הייתה עבורנו שקופה. שפת האם שלי הייתה פולנית. ידעתי לדבר פולנית עוד לפני שידעתי עברית, כי בבית דיברו פולנית…היו געגועים, היה נתק קשה, היו רגשי נחיתות, והייתה תחושת תלישות בלתי נסבלת.

… זה היה תוצר של אידיאולוגיה שהתרכזה בניסיון ליצור יהודי חדש – ישראלי. הישראלי, היה תוצר יש מאין. תרבות שנוצרה כאן ועכשיו, "קיבוץ גלויות" קראו לזה. הנתק המתנכר לעבר – זאת הייתה החוויה הקולקטיבית של בני דורי, ישראלים שהוריהם הגיעו מכל קצוות העולם והתבקשו להשאיר מאחור את "הגלותיות" שלהם. הניכור התבטא בבדיחות (הבדיחות על הפולניות בישראל הן ז'אנר שיכול למלא ספרים), בסוג של זלזול ובטריקת דלת – שבהקשר הפולני, התבטא בהסכמה גורפת על האנטישמיות של הפולנים שונאי היהודים…

התוצר של הנסיבות היה שלא ידעתי שהתרבות שאותה אני חיה היא גם התרבות הפולנית. גדלנו אל תוך התרבות הפולנית מבלי לתת לתרבות הזו שם…

"את אשר לך הורישו אבותייך, הרווח ביושר, כדי שיהיה שלך", כתב גתה בפאוסט את הרציונל שמאחורי מסע החיפוש שלנו…יצאנו להבין את העבר שעיצב אותנו, בידיעה ברורה, שאת העבר שאנחנו מנסים להבין ניתן לפגוש רק בהווה.
במפגש עם הפולנים, כמו עיוורים מגששים מצאנו זה את זה משני צידי המנהרה שחפרנו אל העבר: בצד השני של החפירה מצאנו פולנים שגם הם במובנים רבים נותקו מעברם. פולנים שבניסיון שלהם להבין את עצמם, את זהותם, בדרך פגשו את היהודי.

***

בשלב יחסית מאוחר הבנתי שלא רק מהמזרחיים נגזל העבר.
הקריעה הזאת מהעבר, הנתק, יש להם לטעמי קשר לאטימות, ולחוסר הרגישות אל האחר, שמקשים עלי עד מאוד את החיים כאן.
כשאתה קורע מעצמך חלקים, אוטם את עצמך אליהם, חייב להיות לזה ביטוי.

***

מקווה שלא הרסתי לכם לנצח את החשק למרק עוף

 

 

 

Read Full Post »

איך בן-אדם נכנס אל שדה החיטה ומכוון אל עצמו רובה, היישר אל בית החזה ואחר כך גוסס יומיים, וכל זה קורה לו כשהוא בגיל שלושים ושבע. עשר שנים של יצירה, שבהן הוא יוצר את כל מה שהוא מוריש לנו. יצירה שבאותו הרגע אינה שווה עבורו, במובן של להמשיך לחיות. איך הוא נכנס אל שדה החיטה ומכוון רובה אל עצמו כי הוא בטוח שהוא כישלון, שאין לו עתיד ואין לו תקווה. שהוא לעולם לא יצליח למכור עבודות, שהוא מעמסה על תיאו ושהמצב רק ילך ויחמיר.
להיפגש איתו בנקודה הזו, כדי לזכור. לזכור את כוח ההרס של הדימוי העצמי, של הייאוש, של תחושת הדחייה והכישלון. מה זה עושה לך, גם כשיש לך יכולות וכישרונות אדירים.
אתה שר את השיר שלך, הכי יפה שאתה יודע לשיר וכל מה שאתה שומע זה קרקורים מקרטעים.
וגם – כשהוא כבר היה מוכן להכיר באיזו יכולת, זה היה כל כך מוקטן, כל כך מצומצם: "כל מה שיש לי לתרום זאת היכולת שלי לעבוד עם צבעים", הוא כתב לאחיו.

חמש שנים אחרי שהוא מחליט שהוא הופך להיות צייר ומסתער על הציור בדיוק באופן שבו הוא הסתער על עבודת האלוהים כשהוא חשב שהוא הולך להיות כומר, הוא מנסה לצייר יצירת מופת. הוא מצייר ראשים לומד לצייר פורטרטים. עכשיו חוקרים אותו חוקר באותה התקופה את העבודה עם הצבעים. [במוזיאון הציגו מחקר חדש שמתחקה אחר האופן שבו הוא חקר את הצבע ומצא דרכים חדשות לעבוד איתו].
הוא מצייר אותם אוכלים תפוחי אדמה. "אוכלי תפוחי האדמה" הוא קורא לחמשת הדמויות שיושבות ליד השולחן. עייפות מיום העבודה המפרך בשדה. "הידיים שחפרו להוציא את תפוחי האדמה הן אותן הידיים שאוכלות אותם עכשיו", הוא כותב לאחיו. זה מה שהיה חשוב לו להעביר בעניין הזה של האיכרים. את הפשטות, החיבור אל הטבע, האנשים שמרוויחים בזיעה, ביושר, את המזון שהם אוכלים.
שעשעה אותי המחשבה שכבר אז, אלו שחיו בסוף המאה ה-19, הרגישו צורך לחזור אל הטבע, לברוח מהעולם המתועש, מה"עולם העירוני המתורבת". האיכרים סימלו עבורו את העניין.
ממנו למדתי שהנושא גם הוא חשוב. שהנושא לעולם איננו מקרי. אתה לא סתם במקרה מציב איכר מול המכחול שלך, או חמניות, או שקד פורח. למשל השקד הפורח שהוא צייר בשנה שבה הוא ירה בעצמו. הכוח הזה שביקש לחיות, שרצה לחיות, שקיווה כל כך לפריחה. גם ציורים מלאי חיות בצבעים בוהקים, היו באוסף הציורים שהוא צייר בשנה האחרונה שלו כשהוא משתחרר מבית החולים לחולי הנפש. תשושי נפש קוראים להם היום.

ברור שתמיד הבנתי שהנושא הוא חשוב. אבל דרכו הבנתי עוד קצת איך הנושא הופך להיות שיח גם מול האחרים. את הפוליטיקה של הנושא. איך בתקופות שונות מותר לצייר את זה ואסור לצייר את זה. או שמותר לצייר את זה רק בצורה מסוימת או בזווית מסוימת, או בצבעים כאלה או באחרים. המוסכמות שלתוכן אנחנו נפלטים והן נכפות עלינו מבלי שנבחין. נקודת מוצא שהיא נקודה עיוורת.

הוא מצייר את יצירת המופת ובקושי זוכה לאיזה הד. מאוכזב מאוד הוא מפסיק לרצות ליצור יצירת מופת.
עמדתי שם מול הציור ושוב עלו לי המילים של איליה קאזן, המילים שאני ומרג' ליטפנו כאן. אני רוצה להביא כאן את הציטוט המלא יותר[1], שנראה לי כל כך רלבנטי לטרגדיה המיוסרת של וואן גוך:

"באדם יש גרעין חיוני שבו שוכן כבודו העצמי. כשגרעין זה נמחץ, קורה דבר נורא, אף שאדם לא יפגין זאת מחמת גאוותו, פחדו או בורותו: המגננות הטבעיות בגופו מאבדות את כוחן וחדלות לשמור על הגוף ולהתנגד למחלות. זו הדרך אל הקבר. הבשר והרוח תלויים זה בזה. כשאדם במודע או שלא במודע מתכחש לעצמו, מתרחש בו משהו מסתורי ונורא. הנפש מעבירה את המסר וכוחו המגונן של הגוף, המערכת החיסונית, קוראים לכך – מפקיר לאיטו את הגוף למחלות הממאירות, הממתינות לפרצה זו. האדם הוא מיקשה אחת, וגרעינו הוא מה שנהגו לפנים לקרוא הרוח, לעיתים רוח הקודש, משום שאכן היא מקודשת. רוח זו היא החייבת לשרוד, וכשאינה שורדת, איננו שורדים. כך הורג האדם את עצמו.

אף שבחיים יש שחיקה נוראית ובלתי נמנעת, ויש גם אויבים, הרי שמה שחשוב הוא לחזק ולאשש את תחושת הערך העצמי. החלטתי שאיש לא יפגע בי יותר, לא יכה בנקודות התורפה שלי; שאעמוד בכל ניסיון, בכל כאב, אתעלם מכל דחייה, ואעשה כמיטב יכולתי לחיות בהתאם לאמות המידה שלי – לא לתלות את חיי בהערכתם של אחרים…

למדתי להאמין שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידינו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל; המשיכו ואפשר שתגיעו – למרות הכל".

האם זה באמת אפשרי ליצור ולא לקרוס תחת תגובה עוינת? או אדישות? ברור שזה הופך להיות לבלתי אפשרי כשהתגובה העוינת או האדישה היא התגובה היחידה שאתה מכיר כילד ואז בכל פעם שאתה מגיש את היצירה שלך לעולם שנשאר אדיש אליה – זה בלתי נסבל. ברור לי שאצלו זה התחיל עם חוסר האמון של ההורים ביכולת שלו להצליח. כשהוא חותך לעצמו את האוזן, כותבת אמא וואן-גוך לאח: "הייתי מבקשת מאלוהים שייקח אותו, אבל אנחנו צריכים לקבל את מה שניתן לנו".

יחד עם זה גם ברור לי שלהפסיק ליצור זאת לעולם לא הברירה הנכונה, גם לא הייאוש.

אחרי שוינסנט יורה בעצמו, אחיו נפטר ממחלה חצי שנה אחריו. פרט מרתק נוסף בסיפור העמוס הזה שלדעתי מצביע על קירבה מאוד גדולה בין השניים.
לאחר מותו של בעלה גיסתו של וינסנט, Jo Van Gogh , הופכת ליחצנית, אשת יחסי הציבור של האמן המת. היא דואגת לזה שוואן גוך, שמעולם לא זכה בתערוכה ראויה בחייו יהיה מוצג בפריז, מוכרת ציורים שלו לגלריות ואספנים וגם מפרסמת ב-1914, את חליפת המכתבים בין וינסנט לתיאו. עוד נקודה להתעכב עליה – העולם לא במקרה מגלה את וינסנט ואן-גוך.
ואז נשאלת השאלה, איפה היא הייתה כשהוא חי? מדוע היא והאח לא פעלו באופן נמרץ יותר?
קניתי את הספר בהוצאת פינגווין. אני אקרא את המכתבים בניסיון למצוא תשובות.
אם תיאו ווינסטנט היו כל כך קרובים – איך זה שוינסנט הרגיש בודד כל כך? וגם- מה הניע אותו? מה הוא הבין על העולם, על האמנות? מה היה מערך האמונות שלו? התהליכים שהוא עבר.
כל זה על פני השטח. מה אני באמת מנסה להבין, לא ממש ברור לי. מה כל כך מושך אותי באיש שחי שנים על קפה ולחם? בפריז הוא הוסיף לקוקטייל הנזירי הזה גם כמויות לא מבוטלות של אלכוהול – תפריט שיצר אצלו בעיות שיניים וקיבה.
אחר כך הגיעה האפילפסיה ובשלב הבא הקולות וההזיות.

סיפור הנפילה מושך אותי. איך אדם שאומר דברים נפלאים כמו: "אני מרגיש שאין דבר באמת אמנותי יותר מאשר לאהוב אנשים" או "הדרך הטובה לדעת את אלוהים היא לאהוב הרבה דברים" או "אני חולם את הציור שלי ואז מצייר את החלום" – איך הוא קורס מדמם אל תוך השדה הצהוב.
"הלוואי שהם היו מקבלים אותי כמו שאני" הוא כותב לאחיו תיאו – שם אני חושבת נעוץ המפתח של האסון. הייתי רוצה לצרוח לו: 'עזוב אותך וינסנט, הם לעולם לא יקבלו אותך כמו שאתה, זאת המשימה שלך, לא שלהם'.
הנה מצאנו את מוקד המשיכה – הלקח העצום של הסיפור הזה.


[1] חיי, עמ' 671.

Read Full Post »

זוכרים את זה? אתמול ראיתי שהוא חזר לגור בבית. כולנו חייכנו יפה אחד לשני. אני, שהזמנתי את המשטרה כדי למנוע ממנו לרצוח את אשתו, קיבלתי ממנו חיוך יפה רחב ואמיתי. חייכנו, דיברנו על הבעיות של החשמל וכל אחד נכנס לדלתו הוא.
תבינו, למדתי פסיכולוגיה, קראתי את כל המאמרים ואני יודעת לדקלם מדוע נשים מוכות חוזרות אל הבעלים המכים שלהם. יש לי חברות מזוכיסטיות, גם אני חטאתי ביחסים לא בדיוק בריאים ועדיין – להבין שהיא חזרה והכניסה אליה הביתה את מי שכמעט רצח אותה – אני מודה ומתוודה זה גדול עלי.
המוח פשוט מסרב לקלוט.
אחרי שסגרתי את הדלת חוויתי רגע של חרדה עבורה והיה לי קשה להבין – איך היא לא מפחדת? האיש הזה הניח באופן שאינו משתמע לשתי פנים אלא לפנים שלה, סכין על צווארה, חתך אותה, דפק לה את הראש על כל המשטחים בבית, בנס שחררנו אותה מציפורניו – והיא חוזרת לחיות איתו???????????..
לא הייתי מטרידה אתכם כאן בעניין אלמלא הרלבנטיות של הסיפור הזה לאקטואליה.
אחרי שגמרתי להתכווץ מהדמות הזאת שלו במכנסיים קצרים וגופיה, מחייך אלי מאוזן לאוזן. חשבתי על האופן שבו כולם מסביב מתקשים לעכל את ההתנהגות של הנשים שנאנסנו ועברו השפלות והטרדות מקצב.
איך הבוס שלך אומר לך להגיע בלי תחתונים לעבודה ואחרי שהמשפט הזה נאמר, את עדיין מגיעה לעבודה. או איך הוא מנפנף מולך עם הזין שלו ואת נשארת לענות לטלפונים. עזבו עונה לטלפונים. איך עם הנפנוף הראשון את לא תופסת את השדכן ומשדכת לו את האיבר אל תיק החנינות שמונח על השולחן, או משפדת לו את העין עם הדבר הזה שמשפדים עליו ניירת. או במקרה הכי פחות קיצוני תופסת את הפריט הקישוטי הראשון [נניח את הפסלון שהוא קיבל ממלך אוגנדה] שנופל לך ביד ומצמידה אותו לבלורית המטופחת שלו עם ברכה חמה, משהו בנוסח: 'טפי עלייך, יא חתיכת סוטה'. משהו, איזה אקט מתבקש של הגנה עצמית.
למה היא נשארה לעבוד שם? למה היא לא הלכה? היא קנתה לו מתנה ליום ההולדת?
לא בא לי להיכנס כאן לכל הז'רגון הפסיכולוגי.
רק לקבל את זה, שישנם מצבים שההיגיון באמת מתקשה להכיל. שמה שנראה על פניו, הוא באמת בלתי נקלט. קשה לקלוט שישנם אנשים עם דימוי עצמי כל כך נמוך, עם הכנה נפשית כל כך כואבת, עם ילדות כזו מזוויעה, שמכות, השפלות, אונס, איומים לרצח – זה משהו שהם יכולים להכיל ולהדחיק ולהמשיך לנסות לנהל סדר יום רגיל "כמו מזכירה".


Read Full Post »

נהג המונית הטורקי הביא אותנו אל המלון. 170 פאקן יורו ללילה לחור עלוב למדי, שגם אותו היינו מאושרים להשיג. זה מה שקורה כשמחליטים בהתראה קצרה מדי לנסוע.

אחרי התבאסות והתארגנות קצרה יצאנו החוצה. הרחובות היו שוממים. הגענו במוצאי יום אוסטריה או משהו כזה. זרזיפי גשם ומלנכוליה מבאסת קידמו אותנו. חיפשנו בית קפה ומצאנו את קפה ריטר. בינתיים הצטרפו אלינו מ. וא. שהצילו אותנו מהעגמומיות הנוראה שוינה השרתה עלינו. ישבנו בקפה הזה שנבנה ב-1800 ומשהו. הוא הסתכל עלי ולחש לי באוזן: 'אני רוצה הביתה'. גם אני רציתי הביתה.
קפה ריטר, שידע ימים מפוארים יותר, שימר את העיצוב: תקרות גבוהות, מנורות קריסטל, קירות עץ, חלל ענק. 'את חושבת שהיטלר ישב כאן?' הוא המשיך ללחוש לי באוזן.

אחר כך היה לנו מופע יחיד של מלצר – מפגש הבתולים שלנו עם האנטיפטיות הוינאית. אין ספק מכל המקומות שבהם היינו עד עכשיו – האוסטרים לוקחים ראשונים במצעד הגועל. הם מובילים בפער ניכר לפני הצרפתים, תארו לעצמכם.

ישבנו עם מ.וא. צוחקים וטובי לבב כשהמלצר ניגש אלינו, הצביע על בקבוק המים שהבאתי איתי ובטעות העמדתי על השולחן והתחיל לצרוח עלי בגרמנית שככה לא עושים וזה לא מקובל כאן. ממש נביחות היסטריות עם פרצוף אדום מכעס. צרח והלך.

נותרנו המומים, אבל לא חייבים. הוא הלך ואני קמתי אחריו ונתתי בו – עלי אף חרא לא יצרח בגרמנית. זה התפתח לריב. תארו לעצמכם 2 – אני עומדת ומרימה את קולי הענוג אל מרחבי האנליות המכווצת הזו של התקרות הגבוהות והקריסטלים. 'אפשר היה להעיר לנו בעדינות', התחלתי את סדרת החינוך בטונים יחסית נמוכים. הוא צועק ענה לי בגרמנית (החרא הבין אנגלית ובכל זאת דיבר אלי גרמנית, חוויה שחזרה על עצמה. כולל תערוכה על הרמן הסה, במוזיאון ליאופולד – שהייתה רק בגרמנית) שהוא 'דיבר אלי נורמל'. אמר והתרחק. או אז הרמתי קולי אל הגב שבינתיים התרחק מאוד : 'אם זה נורמל אז הנורמל שלך איז וורי בד' וכהנה. כל יושבי בית הקפה על מרחביו העצומים שמעו אותי.

אחר כך גירשו אותנו מהקפה.
אני הייתי מאוד קרובה למצב של להכניס לו אגרוף. מ. א. והאיש עבדו חזק בלהרגיע אותי ולהוביל אותי החוצה.

ככה זה כשדור שני מגיע לביקור.

 

Read Full Post »