Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תקיעות’

תפקדתי היום כמשקיפה וכתולת כרזות, הסתחבקתי עם הליכודניקים לגודל הזוועה של הפעילה שהייתה איתי (הדעות הקדומות של כולם על כולם הורגות אותי) – נושא הויכוח היה האם סילבן שלום הוא גאון או לא (הגענו לזה דרך הדיון בנבחרת של ביבי) פעילת השטח שממולי נשבעה שהוא גאון, אני טענתי שלא ובסוף חשבתי שניצחתי בטיעון המכריע – אם הוא כזה גאון איך הוא התחתן עם ג'ודי. על זה קיבלתי מהגברת פעילה תשובה שהותירה אותי ללא מילים: אני מאוד חכמה ואני התחתנתי עם בעלי, עד היום אני לא מבינה מה אני עושה איתו. דחפתי לאנשים פתקים – בתואנה שעכשיו מתחילה העבודה לבחירות שיתרחשו בעוד שנה (גג שנתיים) ובגדול התפרעתי.

התווכחנו עם השוטרים מהו המרחק שמותר לנו לעמוד ליד השער לפי החוק. עשיתי חנדלך לשוטר – שבסוף אישר לי לתלות את הכרזה במקום שרציתי – וחשבתי שעניין הכרזות כמשל [התמקדות בעניין שולי חסר חשיבות שלרגע נראה שכל העולם תלוי בו].

היה לילה של סיוטים. עוד לילה מהלילות שמאפיינים את חיי לאחרונה. הסיפור הזה שהתנדבתי בקטע של הבחירות – לא הייתי שלמה איתו כמו שלא הייתי שלמה עם ההצבעה, כמו שאני לא שלמה עם כל המעורבות הזאת שלי לאחרונה ומרגישה שהיא לא בריאה ולא נכונה עבורי. חלמתי שאני מודיעה שיש לי חום ואני לא יכולה לבוא. פינלנד וישראל התערבבו לי והייתה לנו מסיבה כזאת של פעילים והיו שם מלא פינים. וסיפרתי לפיני שמולי שבסוף לא הלכתי להתנדב – וכל מיני כאלה – כל הלילה ואריאציות שונות לאותו העניין. בחלום כל הזמן הודעתי לרכזי השטח דרך הנייד שאני לא מגיעה. היצירתיות של המיינד מדהימה – הבאתי את שיחת הטלפון הזאת בעשרות ורסיות, כמו איזה במאי שלא מצליח להחליט איזה  take לקחת – פעם הודעתי דרך הנייד במקום פתוח שיורד בו גשם ופעם כשאני מוקפת בפעילים אחרים וכו וכו'. ישנו חלק בי שממש אבל ממש לא רוצה להיות מעורב, חלק שמבין שכל הקטע הזה הוא עבורי בריחה. בריחה מההתמודדות שעומדת אצלי בשער.

אני קוראת עכשיו את הספר של קייטי ביירון: "אלף שמות לאושר", ספר ענק. כמו שאין שום מקרה, היום נחתתי על הקטע הבא:

"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם, אני מזמינה אתכם לרשום על הניר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן. עשו זאת למען אהבת האמת ולא כדי להציל את העולם. לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו (ה"להפוך", מתייחס לשיטה פשוטה שהיא מלמדת שקשורה לחקר המחשבה) כדי להציל את העולם שלכם. האין זאת הסיבה שבגלל אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה? כדי שתהיו מאושרים? ובכן דלגו על האמצע והתחילו להיות מאושרים מכאן! אתם העולם. אתם האחד. באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים, אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית. שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום. מלחמה לא יכולה ללמד שלום. רק שלום יכול ללמד שלום.

אני אף פעם לא מנסה לשנות את העולם. אף פעם. העולם משתנה בכוחות עצמו, ואני חלק מאותו שינוי. אני אוהבת באופן מוחלט ושלם את מה שיש. אנשים שואלים את השאלות ומתחילים לשים קץ לסבלם ובכך הם גם מתחילים לשים קץ לסבלו של העולם.

אני דבקה באמת שלי, ולא מתיימרת לדעת מה טוב לכדור הארץ כולו. לדעת שהעולם מושלם לא אומר לפרוש או להפסיק לעשות את מה שאתם מוצאים לנכון. אם למשל, אתם מודאגים מאיכות הסביבה, ספקו לנו בבקשה את כל הפרטים. תחקרו את הנושא לעומק – תלמדו באוניברסיטה אם יש צורך – ותעזרו לנו. אם תדברו איתנו בצלילות, בלי אג'נדה ובלי עניין אישי בתוצאות, נוכל לשמוע אתכם, מכיוון שאתם מדברים ברמה שלנו. אתם לא מדברים אלינו מעמדה יודעת כל מתנשאת. אם אתם יודעים שכולנו שווים וכולנו עושים כמיטב יכולתנו, אתם יכולים להיות הפעילים הכי חזקים על פני כדור הארץ.

האהבה היא הכוח. אני מכירה רק דרך אחת להיות פעילים שבאמת משפיעים על המין האנושי – לספק את הפרטים, לדבר בכנות על ההתנסות שלכם ולאהוב ללא שום תנאי. אתם לא יכולים לשכנע את העולם בשום דבר, גם אם זה לטובתו, מכיוון שבסופו של דבר הצדקנות שלכם תבצבץ החוצה, ואתם תמצאו את עצמכם על הבמה כשאתם מתווכחים עם נציג של תאגיד מזהם, בעודכם מנופפים כנגדו באצבע בזעם. זה מה שאתם מסתירים כשאתם מאמינים במחשבה "אני יודע מה צריך כדור הארץ".

האם אתם חושבים שנציג התאגיד שמזהם את האוויר, יהיה פתוח לשמוע כך את דבריכם, גם אם המידע שבפיכם תקף? אתם מאיימים עליו בגישתכם, והעובדות עלולות ללכת לאיבוד, משום שאתם מדברים מעמדת פחד וזעם צדקני. כל מה שהוא ישמע זה שאתם חושבים שהוא טועה ושזה קורה באשמתו, והוא ייכנס להכחשה והתנגדות. אבל אם תדברו אליו ללא מתח, בביטחון מוחלט שהכול הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות באותו רגע, אתם תהיו מסוגלים להתבטא בנדיבות, ביעילות, ובלי חשש לעתיד.

אלימות מלמדת רק אלימות. מתח מלמד מתח. אם אתם תנקו את הסביבה הנפשית שלכם, אנחנו ננקה את הסביבה הפיזית במהירות רבה יותר. ככה זה פועל. ואם תעשו זאת בכנות, בלי אלימות בלב, בלי כעס, בלי להצביע על התאגידים כאויב, אנשים יתחילו לשים לב. אנחנו מתחילים להקשיב ולשים לב, שניתן לשנות בדרכי שלום. השינוי חייב להתחיל באיש אחד. אם אתה איננו האיש הזה, מיהו כן?

העולם יבחן אתכם בכל דרך, כדי שתוכלו להשלים את אותה חתיכה קטנה ואחרונה שעוד לא הושלמה בקרבכם. זהו התרגיל המושלם. שח, מט".

זהו. כל כך מדויק. זאת ההתנדבות התמידית שלי. תמיד הייתה ותמיד תהייה. שדה הפעילות האמיתי שלי.

Read Full Post »

כשהבטתי על המכונית, הדבר הראשון שמשך אותי לצלם היה האופן שבו החפצים השתלטו על החלל בחייו של הנהג. השאירו לו רק את המינימום ההכרחי, כזה שיאפשר לו לנהוג. הבטתי אל תוך החלל של האוטו והבנתי שזה מקרה נדיר שבו בקלות יחסית מתאפשר לי מבט ישיר אל תוך הבלגן המנטאלי: בלגן דחוס שנוצר מאגירת יתר. כל כך הרבה דברים מיותרים, חסרי ערך אנחנו דוחסים אל החלל של חיינו. בין היתר בשל הקושי לוותר על האחיזה.

לנהג קראו דוד. דוד הוא חשמלאי ושרברב. ואחרי שצילמתי את הרכב שלו הוא לקח אותי לראות את החנות.


הכניסה אל החנות.


דוד: "זה תלוי כאן כדי שאנשים ידעו מה אני מתקן"


פרסומת

 

"אני עוד זוכר את הימים שיכולתי לשבת בפנים", נזכר דוד בערגה, "את חושבת שזה טוב לי ככה? כשאני מסתכל על זה אני מתמלא ייאוש. החנות התמלאה לאט לאט עד שזה הגיע אל הדלת.
ניסיתי להעביר את זה הביתה ואז השכנים הזמינו משטרה.
אני מתבייש בזה, אין לי מושג מאיפה להתחיל לסדר. כולם חושבים שאני קוקו".
תתחיל בקטן, אני אומרת, כל יום תזרוק משהו. גם תרגיש יותר טוב עם עצמך וגם בסוף אתה תראה שיתפנה לך מקום.
דוד מסתכל עלי במבט חמוץ: "אני פוחד לזרוק. אולי אני אצטרך את זה, אולי בדיוק החנויות תהינה סגורות. אני מת לבוא למשרד נקי, ושיהיה לי אוטו נקי, אני מת להיפטר מכל הזבל הזה ולא יכול".

 

 

Read Full Post »

לא כל פוסט חייב להיות קומוניקטיבי. בעיקר לא כל פוסט.

איך שאני מתחילה לטוס.
שבוע במלון. בעיר זרה ומושלגת. אני והוא.
לא רוצה לנחות. גם לא להדק חגורה.
עכשיו עם הרגל השבורה, הכי רחוק שאני יכולה להגיע זה לשירותים.
המלכה ויקטוריה נחה על משכבה בשלום.
הלוואי ויכולתי להגיד כמה מילים.
משהו על האופן שבו הוא רוכב.
גבר ושליטה הן לא מילים נרדפות.
זאת אגדה עירונית.
להתמסר מבלי ללכת לאיבוד
זה כשהוא במיטבו.

אני מתעקשת לעשות את כל מה שהוא לא נכון.
כמו סוג של נקר שנדפקה לו התוכנה
והוא דופק את הראש שלו שוב ושוב
על אותה נקודה בדיוק.

אולי הגיע הזמן
להבין
שזאת התוכנה.
ולא לקחת את זה כל כך אישי.

משהו, איזו נקודת אחיזה,
שתאפשר לי לשנות זווית.

אין לי מושג למה, אבל נזכרתי בקטע ההוא שיצאתי בלילה לטייל במדבר על עקבים ואז רציתי לעשות קיצור דרך וקפצתי ישר אל תוך התהום. הבנתי שזאת תהום כי הרגלים התחילו לרצוץ מהר מדי תחתי ומכיוון שהייתי אז בכושר יישרתי את הרגליים, נשענתי על ההר, תקעתי את העקבים לתוך האדמה ונסעתי עליהם עד שנעצרתי. באו לחלץ אותי והאיש שחילץ אותי רעד. עדיין לא ממש הבנתי את הסצינה שאני שותפה בה. הוא היה חכם מספיק לא לעדכן אותי. הוא עזר לי לטפס למעלה חזרה. בבוקר הוא הראה לי את הצלע והיכן נתקעתי.

הוא לא חייב להיות קומוניקטיבי, אבל אז נשאלת השאלה למה הוא חייב להיות פוסט


 

Read Full Post »

(מעתה אמור דחיין ולא מת מפחד לזוז)

בהמשך לפוסט היפה של לוטה ובהמשך ליללות שאני מייללת כאן על הקושי שלי לזוז, נתקלתי בסופ"ש בכתבה בגלובס. אם עד עכשיו טעיתי בערפל כבד באשר למניעי הפסיכולוגיים הפתלתלים, באה הכתבת, קרן ארגמן, והאירה את עולמי בציטוטיה ממחקר שערך לאחרונה קנדי בשם סטיל על ה"דחיינות" (איזה שם דוחה יש לדחיינות הזאת, אה?) שזכה לפרסום בכתב עת של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (!) ובפרשניות מצד "אנשי מקצוע" ישראלים.

מה אומר לכם?
נמצאה הנוסחא איך לחשב את הסיכוי שלך לדחות משימה ספציפית, אבל אני אחזיק אתכם במתח. מידובר בשאלון אינטרנט אינטליגנטי מאין כמוהו.
אחרי שמיצינו את הפרומו לטמטום הזה – הניסיון הבלתי פוסק של בני האדם להכניס את עצמם למשוואות מתמטיות – ניסיון שלא מפסיק להפתיע אותי, אפשר לגשת לתגליות המדהימות הנוספות של המחקר:
אנחנו לא לבד, אנחנו ושכמותנו, הדחיינים עלובי הנפש, שייכים לעדר גדל והולך – שיעור הדחיינות בעולם, אליבא דסטיל עלה מ 5% ב-1978 ל-26% השתא. רווח לי, התחושה המלווה אותי משחר ילדותי על היותי עוף מוזר, הוסרה באחת. יש כמוני מילונים. ליתר דיוק כל אדם רביעי הוא "דחיין". עד כאן הבשורות הטובות ומכאן מתחילות הרעות:
סטיל, שבוודאות בזבז אלפי דולרים יקרים על סקרים, עוזרי מחקר וכל שאר ירקות, מצא שדחיינים הם: "פחות שמחים, פחות בריאים ופחות אמידים" והוא גם סיפק סיבה: "התרבות המודרנית מציבה מול האדם אין סוף פיתויים והסחות דעת".

אלא מה? המומחים הישראלים המתוחכמים לא אוכלים את הלוקש הזה של "התרבות המודרנית". הטענה שלהם היא: הסחות הדעת הן תירוץ. הדחיין בוחר בהסחות האלה כדי להימנע מלעסוק במשימה. הוא יכול להיות מאוד פרודוקטיבי כשהוא דוחה את הטיפול בעניין מסוים ולעבור למשימה אחרת, שאותה דווקא יבצע ביעילות ובזריזות. הם צודקים. הנה דוגמא חיה, אמיתית המתרחשת בעודי כותבת שורות אלו: אני חייבת לעבוד על משהו, ששילמו לי טובין ושקלים לכתבו – ומה אני כותבת במקום בשצף?

ועוד סיבות ותובנות, מפרטים המומחים הישראלים. אתם תסלחו לי אבל אני אייבא אותן כאן בנקודות:
* תרבות של צריך במקום של רוצה.
* הסיבות משתנות מאדם לאדם, הסיבות קשורות באופי המשימה – אם היא לא אהובה עלינו, אם היא מאוד גדולה ואין לנו מושג מתי תסתיים. אם מטרת המשימה לא ברורה לנו.
* נטיות אישיות: אנשים שפוחדים מכישלון; אנשים שנהנים לעבוד תחת לחץ; או כאלה שנמענים לסרב – ולוקחים על עצמם יותר ממה שהן מסוגלים לבצע.
* ילדים שמגיל צעיר אמרו להם שהם לא מנצלים את הפוטנציאל להם ושהם עצלנים ולא נתנו להם כלים להתמודד עם הקשיים שלהם.
* ישנם חסרי הכוחות וישנם בעלי הנטיות הדיכאוניות. אדם שאין לו אנרגיות להתמודד עם מטלות, דוחה אותן וחווה הקלה זמנית אבל לאורך זמן המטלות מצטברות ודחייתן לא מסייעת לו אלא דווקא מרעה את המצב.
וישנו הפרפקציוניסט – אותו אדם המעוניין לבצע מטלה מסוימת באופן הטוב ביותר שבגלל הדרישות הגבוהות שלו מעצמו ידחה את ביצוע המטלה מתוך חשש שהתוצר לא יעמוד בדרישותיו (הנה אני! הנה אני!)

עצות:
* חלוקת משימה גדולה למשימות קטנות.
* הגדרת יעדים במונחים של תשומה ולא של תפוקה.

ו- הנה ה-נוסחא – בחיי אני לא ממציאה:

Utility=E x V/(Gamma) x D

E- הערכת האדם את סיכוייו להצליח במשימה
V – הערך שניתן להשלמת המשימה
Gamma – המיידיות בה צריך לבצע את המשימה והזמינות לביצוע
D – רגישות האדם לדחייה ואיחור
Utility – הרצון לדחות את המשימה.

אפילו את יחידות היוטיליטי הם לא כתבו. נראה לי שזה יחידות נפח של מגה-טמטום.
הללויה, אני מתדחיינת מדחי לדחי.

Read Full Post »

זה למעלה משנה שאני מחפשת שאלה. אל יקל העניין בעיניכם. פאקינג שנה עברה ועדיין לא מצאתי את שאלת המחקר.
לשבחי אומר שהייאוש לא הפך להיות יותר נוח.
הרי ברור לי, שאם אתמיד נמרצות לדפוק את ראשי על שער הידע, יתרצה השער לבסוף. הדלת תפתח, מהאפלה תגיח יד נעלמה תושיט אלי פתקית ותעלם. אלא שגורמים שונים ומשונים מונעים ממני לדפוק את הראש באופן שיטתי – או בניסוח אחר: מונעים ממני להתמיד באופן היוצר סיכוי קלוש להתקדמות.

אין זה נכון שאיני פועלת לקידום החקירה. מזה שנה אני אוספת ספרים: קטנים, גדולים, ישנים, חדשים, עבי כרך, רזי כרס, בעברית (מעט), באנגלית – בחדרי צמח לו הר מעשה ידי אדם. והיה אם נחפש קו הגנה אחרון במלחמות ישראל ברשעים, אין ספק שקו מז'ינו יעבור אצלי בחדר.

מערימה זו, אני נכלמת להודות, קראתי עד כה שני ספרים בלבד. אדייק, בימים אלו אני מסיימת את קריאתו של הספר השני; חוקר קנדי שכתב ספר שאורכו (השבח לאל על חסדיו הקטנים) יחסית צנוע, רק 200 עמוד. 200 עמוד של ייסורים, אותם חציתי בכבוד עם סימונים ומדבקות קטנות, כנדרש, ובסופם, ברגעים אלו ממש אני נשארת עם ריקנות גדולה בלב. נו, אז מה? מהדהדת בי השאלה, מה לעזאזל היה כל כך חשוב שהיית צריך לשפוך עליו 200 עמודים ולדפוק לי חודשיים מהחיים?
הספרים האלה כל כך משעממים, אלוהים. מה גורם לאנשי אקדמיה, להוציא ספרות כל כך מרדימה תחת ידיהם. היכן, אני שואלת תוך השתנקויות בכי, חוקקו את החוק הקובע יחס לינארי ישר ובלתי מתפשר: ככל שהנושא אזוטרי יותר, כך אתה החוקר האקדמי משעמם יותר. בעצם, אני חוזרת בי, לא מדובר בפונקציה ליניארית אלא בפונקציה שלא תלויה בגורם משתנה – זהו קו ישר של שעמום, מוות קליני, אם תרצו, של הכותב והקורא כאחד. הרי בואו נחשוב רגע: למה הם באקדמיה כל החוקרים האלה? ולא עושים קולנוע למשל? או מציירים? או כותבים מוזיקה? אצל רובם זאת בדיוק אותה היכולת החסרה להיות מעניינים, מרגשים. כמובן שקיימים חוקרים יצירתיים, מרתקים ובדרך כלל גם תמצאו אותם בין פורצי הדרך, בין המובילים בתחומם, אולם אלו נדירים כנחליאלי הלבן ומספרם מועט. כל ההליכה הזאת במדבר בארץ לא זרועה היא, בעצם, חיפוש קדחתני אחריהם.

התוצאה היא שכשעולה בי המחשבה (ההגיונית) שכדאי ואשלוף לי ספר מהר הספרים ואקרא בו, צצים אצלי מיידית מחושי גוף משונים: קיבתי מתכווצת, ראשי הופך סחרר, פי יבש ועיניי הופכות מזוגגות. הרעיון שמצפות לי שעות שיממון ארוכות הופך את רגלי לשני מטילי עופרת המסרבים לנוע אל הערימה שמאחוריה מסתתרים חיי. כל הפרויקטים החמודים האלה, שמחכים ליום שבו אסיים את התזה.
ואז אני בורחת. פתאום כל ערב יש לי לאן לצאת, והבלוג הרי חייבים לתחזק אותו. אלעד (המנהל שעוד בחייו הפך לאגדה) מקבל ממני אי- מיילים כאילו מדובר בשאלות הרות גורל – הפסקאות המתפרקות למשל, הופכות להיות כור מחצבתי, סלע קיומי, יו-ניימ איט. לא הכל לחלוטין מודע. והופס עשיתי זאת – עבר חודש מבלי שאקרא ולו פסקה.

בשל הזמן שחלף, הטראומה של ניסיון הקריאה האחרון עוברת מטמורפוזה. כדרכם של פצעים היא מחליפה צבעים, מיטשטשת ובאיזה אופן פלאי הופכת מעורפלת, עד כדי כך מעורפלת שבאומץ אני חופנת ספר מהערימה ומתיישבת לקרוא. ביצוע אקט זה של הבעת אמון ביקום גם מצליח להזכיר לי, באופן קלוש ביותר אמנם, מהו זה שעניין אותי מלכתחילה וגרם לי להסתבך בסאגה הזאת שסופה מי יישורנו.

אני קוראת. יום, יומיים, שלושה לכל היותר, עד שצונחת על ראשי כמו מכבש הידיעה שלעולם לא אצליח להגיע לאיזו שליטה בתחום הידע העצום והמורכב שלפני. עם ההכרה נחשול הלם ענק שוטף אותי. הכל סביבי נהיה גדול ואני הופכת קטנה. המלל שאני קוראת כמו באיזה קסם פורש בפני אוקיינוס של ידע – שבו האופק כל כך, כל כך, כל כך רחוק. ובדמיוני , אני הקטנה מיטלטלת בספינת אגוז רעועה על פני גלי הים, בודדה, רעבה, צמאה וצרובה משמש יוקדת, חותרת אל אופק, שאליו אני לעולם לא מגיעה.
תחושת חוסר אונים משתלטת על אברי.
וחוסר אונים, חברים, זאת תחושה קשה.
מיד אני מדחיקה את חיפוש השאלה. הפעם העבודה משתלטת על חיי. אני הופכת להיות העובדת החרוצה שמעולם לא הייתי. שעות אני מבלה בשיחות עם לקוחות שבימי חול אני לא רואה ממטר.

חולפים הימים, עובר חודש, עוברים חודשיים. עונת הקיץ התחלפה בעונת החורף. המזגן מפזר חום ולא קור.
מדי פעם אני מגניבה מבט אל ערימת הספרים, עד שיום אחד זה קורה. אני כבר לא יכולה להדחיק את הקול העולה ומתחזק בקרבי, קול דקיק וצווחני שצורח בטונים הולכים ועולים: בשביל מה אני צריכה את זה? בשביל מה? אם אני מחפשת ליצור, הרי זמינים לפני נתיבים הרבה יותר קוסמים מאשר תהליכי תסיסה שמתקיימים בחושך לבד עם ספרים עבשים. זה לא מתאים לך. את לא בנויה לחירגון האקדמי. לא ולא. את יצור חי ובועט, אוהב חיים. לחופש נולדת.

עוד זה עולה, ומולו נשמע ממעמקים קול ב': עשית, ניסית, יצרת, כתבת והכל הרגיש לך תמיד שטחי, ריק משהו, עסוק מדי בעצמו. חקירה ביקשת, לחפור ולגלות אמיתות, בשר, משהו שיש בו לטעמך תרומה של ממש.

ברקע כמובן מזמרת המקהלה (זאת קומדיה וטרגדיה גם יחד): מה לא עשינו, מה לא ניסינו, שום דבר לא ממש לעומק, שום דבר לא עד הסוף. חיינו הם קצרים, ערימת קש, עפר ברוח.

אני מקשיבה אל הקולות, רואה את המראות ומבינה שמצבי חמור בהרבה מזה שחשבתי.

המקהלה: אי ודאות, תמיד אי ודאות, הדרך היחידה לפרוץ היא עשייה, תלכי לקרוא ספרים, תלכי לקרוא ספרים, חייך הם קצרים, ערמת קש, עפר ברוח.

ברגליים כושלות אני צועדת אל ערימת הספרים…

Read Full Post »