Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תרמודינמיקה’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הרעש והצפיפות מסביבי בלתי נסבלים. אנחנו שש בחדר וכמות המבקרים כאן לא הייתה מביישת חתונה קטנה, צרחות, רינטונגים, טלפונים, שיחות בקולי קולות. בית החולים הדסה הר הצופים, ירושלים. ארבע ערביות ושתי יהודיות. איך שנכנסתי לחדר, התיישבתי עם הערביות. אחת מהן דיברה עברית רהוטה, השאר לא דיברו עברית. החלפנו חוויות. כמו בקורס ויפאסנה, גם כאן את מספרת את סיפור חייך בשתי הדקות הראשונות למפגש. היא הפילה את ההיריון הראשון כי היא לא רצתה ועכשיו היא בחודש השישי. אשפזו אותה כי היו לה אתמול כאבים קשים. מאוחר יותר במשך היום הסתבר שהכל בסדר ושיש לה בן והיא שמחה נורא. היא לא רצתה בת. בשום פנים ואופן היא לא רצתה בת. העברית הרהוטה היא בגלל בית הספר היהודי שבו היא למדה. " אני לודאית" היא אמרה לי ואני תהיתי אם זאת איזו כת של ערבים שמזדהה עם יהודים או ילדים להורים מעורבים ורק אחר כך הבנתי שהיא בעצם מלוד. השנייה, זאת ששכבה מימיני היא מענתות, לא מדברת עברית בכלל. הלודאית תרגמה. היא בחודש רביעי ולא ברור מה גורל ההריון. היא אוהבת את בעלה. מתוקה של ממש. מאוחר יותר הגיע הבעל האהוב והביא איתו את אמא שלה. חאג'. גם ממול למיטה של זאת מענתות שכבה חאג', בגללה לא פתחנו את החלון, כי צריך לכבד זקנים. כולן היו מכוסות ראש ולא זאת בלבד אלא שהחאג' נידנדה להן למה הן מסתובבות בטרניניג ולא מתכסות. זה תורגם עבורי.

לבחורה מענתות יש משפחה ענפה. השלושה בחדר תקשרו איתם במירס. השיחות התנהלו בקולי קולות כולל קולות הרקע והצפצופים. אחר כך הם הגיעו בשלשות. לחאג' היה רינטונג מסתלסל של "אללה הוא אכבר" שחזר על עצמו, זה כנראה להיט כי גם לזו ששכבה לידה היה רינטונג דומה. בלילה כשנהיה קשה במיוחד הזוגי כדי להצחיק שר לי את הרינטונג וחיקה את הזקנה: קיפ אינטי? חמדולאללה, וכל שאר הסלסולים. הוא הצליח להצחיק אותי.

ליהודיה הייתה דיקציה של מורה, כזו שישר מביאה לי את הסעיף וכל מי שישב מולה וישבו מולה לא מעט (גם בשלשות) דיברו ככה.  הייתה שם מישהי שטחנה במשך זמן שנראה נצח – איזה מהחולצות שלה היא מכבסת בטקסטיל שמפו ואיזה במכונת כביסה. "את השחורה אני לובשת המון, אני מכבסת, תולה ומיד לובשת…חולצה נהדרת. את הוורודה אני מכבסת במכונת כביסה"…רציתי לרצוח אותה. עכשיו.

והצפיפות? מה שהפריד ביני ובין ישבנה השמן של האמא של הבחורה מענתות ששכבה לידי היה בד וילון דק, שממש לא עזר למנוע את האפקט שבכל פעם שהאישה הזאת ניסתה לעבור במעבר הצר בין המיטה שלי למיטה של הבת שלה היא הזיזה לי את המיטה. בשלב מסוים נשברתי הסטתי את הוילון, בהסכמה של השכנה מענתות והפכנו לקומונה. אם כבר חוסר אינטימיות, אז שיהיה עד הסוף. האמא הציעה לי ולזוגי לאכול איתם מהאוכל שהיא הביאה.

וכל זה היה סרט הרקע לעובדה ששעתיים לפני כן, באופן שהזכיר לי פרוצדורות וטרינריות דחפו לי נרות שאמורות ליצור אפקט של זירוז לידה.  המטרה: לידת העובר המת שאני נושאת בתוכי. סאגה. טיפולים, הריון, שק, עובר. דופק, אין דופק. אולי יש דופק, ציפייה מורטת עצבים ועכשיו בית החולים. " זירוז לידה".

שכבתי שם על המיטה כשמפלס הכאבים התחיל לטפס וחשבתי לעצמי – איך לעזאזל אמור בן אדם להתמודד עם ייסוריו בתוך סערת רעש כזו, בתוך חוסר הפרטיות המזוויע הזה? אמא של ענתות ישנה עכשיו על הכורסא לידי ונחרה בקולי קולות.

החומר בנוסף לזה שהוא מזרז לידה גם מזרז דברים אחרים. ביליתי בריצות מהמיטה לשירותים, ובירכתי את עצמי שהגעתי מתוקתקת – כאילו הכנתי את עצמי למסע הישרדות בקוטב הארקטי, כזה שתלוי בתכנון מדוקדק של הציוד שתביא איתך. על כל דבר קטן חשבתי, כולל קנייה של ניירות מגן לאסלה בסופר-פארם, הם הצילו אותי. 

תוך כדי קראתי את "מיליון רסיסים קטנים"  של ג'יימס פרי, סיפור אמיתי של אלכוהוליסט, שתיין ועבריין בן 23, שמתמקד בתקופה שהוא בילה במוסד גמילה. אהוד תגרי תרגם את זה נפלא.
זה מוטיב חוזר אצלי, ככל שהחוויה שאני מתמודדת איתה קשה יותר, אני מחפשת סיפור אמיתי, רצוי כתוב בגוף ראשון, שמספר על התמודדות קשה. אני קוראת את זה בריל טיימ ומקבלת כוח. אם הוא יכול היה לעבור טיפולי שורש בלי הרדמה, גם אני יכולה לכאבים שלי, מין סוג כזה של היגיון.

הכאב הולך ומתחזק ואני לא לוקחת משככי כאבים. יש כל מיני תיאוריות סביב הנושא של הכאב. אני מאמינה לרופא שלי שטוען שכאב הופך את הטיפול של הגוף ליעיל יותר ראינו את זה גם אצל הזוגי, כשהוא נותח (המעי העיוור) בפינלנד. היה קצת זיהום בחתך והזוגי הוריד במיידי את השימוש במשככי כאבים והפצע התחיל להתרפא בצורה הרבה יותר יעילה.

זה וגם הרצון להשתמש בחוויה כדי ללמוד לא לדחות מצבים לא נוחים ולא לפחד מהם. עיקר הסבל מתחיל להיווצר ממקום שמתנגד לסיטואציה, חסר סבלנות בעניין של "מתי זה ייגמר", שפוחד מהכאב.

בארבע אחה"צ אני מודיעה לצוות הרפואי שאני הולכת הביתה.  הגיהנום הזה של החדר – עם הצרחות והאנשים והרינטוגים – גדול עלי, אני לא מצליחה לאסוף את הכוחות המנטאליים שנדרשים ממני להתמודדות. בשלב הזה אין דימום, לא נראה לי שאני אדמם למוות ואני בעד "לידת בית". הם נותנים לי "חופשה", שזה לא "שחרור", ומתרים בי שאם מתחיל דימום כזה וכזה או כך וכך אני מבהילה את עצמי למחלקה. אנחנו נוסעים הביתה, כל חיבור בכביש, כל מהמורה, אני זוכה להכיר מקרוב.

הכאבים חזקים ממש ואין שום סימן לכלום, שזה לא סימן טוב, כי זה אומר שהשלב הבא הוא שלב הסכין. הקריאה בספר מקבלת כמו תמיד מימד נוסף. כשפריי כותב "פשוט תחזיק מעמד. פשוט תחזיק מעמד" – המילים האלה חזקות עבורי מתמיד. קשה להאמין איך הדברים מתרחשים לפעמים. איך בתוך הקושי הפיזי הזה, אני פוגשת את התשובות לשאלות ששאלתי בתקופה האחרונה והתשובות הן מאוד פשוטות. מאוד מאוד פשוטות. דוגמא מתוך הספר של פריי: "החיים שלי הם פשוט מה שהם, ובמושגים האלה אני מסוגל להתמודד עם החיים שלי. הם לא מסובכים אלא אם כן אני הופך אותם לכאלה. הם לא בעייתיים אלא אם כן אני עושה אותם כאלה. שנייה איננה אלא שנייה, דקה היא לא יותר מדקה, יום הוא יום ותו לא. הם חולפים. כל הדברים והזמן כולו, חולפים…
אין טוב ואין רע, אין חוטאים ואין מלאכים. פשוט יש מה שיש וזהו. אפשר להשתמש בזה כדי להיות ודי בכך. אין לדבר על כך ואין להטיל בכך ספק. פשוט תן לדברים להיות וזהו.
מה שעתיד לקרות הוא שיקרה. אלה בפשטות הם החיים והאירועים שמתרחשים במהלך תקופת החיים. בדיוק כפי שאני מקבל את זה שעכשיו אני על המיטה ברגע זה לא זז ודומם עיני עצומות וגופי שקט, כך אקבל את האירועים של חיי כאשר יקרו. אני אתמודד איתם. טוב ורע יקרו שניהם. אני אקבל אותם באופן שאני מקבל את עצמי עכשיו. שיקרו".

"אם יש דבר שאני שואף לו, זה הדבר. שלווה. מבחינתי אם יש אלוהים או משהו נעלה יותר זה הדבר. השלווה. אם יש משהו שיחזיק בי כשאני צריך להחזיק בו זה הדבר, השלווה. אין כעס, אין חימה, אין זעם. אין חסכים אין צרכים אין תשובה. אין שנאה אין בושה אין חרטה. אין יגון אין עצב אין דיכאון. אין שום פחד. לגמרי אין פחד. כשאדם חי בלי פחד, אי אפשר לשבור אותו. כשאדם חי בפחד הוא נשבר עוד לפני שהוא מתחיל לחיות. השלווה שאני מרגיש עכשיו מהי?"

וגם: "אני יודע שכשהמצב קשה וכשאני מרגיש שאני לא מסוגל לשרוד אפילו עוד דקה, אז אני פשוט מחזיק מעמד, פשוט מחזיק מעמד בכל הכוח, אז מתישהו הכול עובר ונעשה קל יותר".

בשלוש לפנות בוקר זה מתחיל. בבוקר, כבר אין כאבים. ולא רק. זה תמיד ככה. התבונה מפציעה מתוך הסבל. מתוך הסבל ומתוך חוסר הנכונות להמשיך ולסבול. 

Read Full Post »

לפעמים אני מרגישה שמתחת לכל השכבות המתוחכמות שרכשתי לעצמי – ממש עמוק, קבור אצלי איכר פולני, שלא מבין דקויות ולא מבין רגישות ולא מבין המתנה ולא מבין את החשיבות של לפעול באופן מדויק. מתחת לכל השכבות האלה שוכן לו איזה ואניה, סוג של בהמה, אלים, רחוק מתחכום כרחוק שמש הצהריים משמי הלילה, שמגיב בגסות על כל פיפס שמצטייר אצלו כאיום קיומי. אני מנסה להבין את ואניה ואני מבינה שמה שמניע אותו זאת חרדה שיש לה שורשים עמוקים – כל איום הכי קטן על האגו ועל ההרחבות שלו (טריטוריה, מה ששייך לו) מתורגם אצלו במיידי לאיום קיומי כולל. אפילו זוטות כמו – כשמרעישים לו מתחת לחלון בלילה. נהפוך הוא בדיוק זוטות כאלה – מין איומים כאלה על ההתנהלות הבסיסית (שינה/עייפות), זה הטריגר שמפעיל את ואניה.
וגם שמנעד יכולות התגובה שלו מאוד מצומצם. כוחני. או להיכנס פרונטאלית בכל הכוח או לברוח.
אני מנסה לא לתעב את ואניה. אבל בשלב הזה כל מה שאני יכולה להרגיש אליו – זה תיעוב. ואניה כל כך פרמיטיבי ולא מתוחכם שזה מגוחך. הוא מרגיש לי כל כך חלש וחשוף ומגושם ופועל באופן שלעולם אינו מביא תוצאות נכונות.
ואניה לא יכול להביא תוצאות נכונות גם אם הוא נורא ישתדל, הוא עיוור טוטאלית לסביבה וגם בנוי על אוטומט – פיוז קצר מאוד. ואניה טיפש – ואניה הוא כפתורים שנלחצים. אין אצלו מנגנוני השהייה.

הגיע הזמן לשחרר את ואניה מהמרתף, להרים איתו כוסית וודקה.
פשוט לא יאומן איך אין לי חשק לעשות את זה. לשבת מול הטיפוס הזה ולנהל איתו שיחה. אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון. אבל משום מה לא בא לי. בא לי להשאיר אותו לנצח בודד בערבות האדמה הקשה.

אולי אני עוד לא בשלה לעדן את ואניה. אולי אני עדיין חושבת שאני זקוקה לבריון הזה. לבריון האימבציל הזה. הנה, כשאני מדברת עליו ככה, אני מתחברת לאהבה שיש לי אליו. לרגע אני מבינה שיש הרבה אור במצב שבו ואניה מפסיק לפחד.


 ___________________________________________________

את הפוסט על ואניה החלטתי לשחרר, כי אני מתמודדת כרגע בעבודה עם הואניה של מישהי אחרת. אצלה הוואניה הרבה פחות מאולף מאשר אצלי וזה לא יאומן איזה נזקים ואניה כזה מסוגל לעולל. כשקראתי את הפוסט הזה חשבתי לרגע, שאולי נכון לתת לואניה שלה את מה שכתבתי כאן: "אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון".

אחר כך הבנתי שזה לא נכון. היא כמעט כולה ואניה ולתת לה אהבה ולהרגיש בטוח יתפרש בעיני הואניה שלה כניצחון, כחולשה, כאות לזה שאפשר להמשיך ולהשתולל. היא שתלטנית, פרנואידית, לא רואה אף אחד ממטר, עוג גס רוח אלים ותוקפני.  מול הואניה שלה, אני צריכה להציב גבולות ברורים, להראות לו שלא מפחדים ממנו ולהמשיך בענייני. כך גם גורס הזוגי. אני מודה לאלוהים, שאני יכולה להתנהל בתוך כל הבלגן הזה, בתנאי VIP. שזה אומר, אני לא תלויה ללחם בקטע הזה ומבחינתי אני בכל רגע נתון יכולה לקום ולהגיד בי בי. זה יהיה חבל חיפשתי תקופה משהו מעניין ורווחי לעשות, חשבתי שמצאתי. הידיעה שאני יכולה בכל רגע לקום וללכת (כן יש לי חוזה, אבל אף אחד לא יוכל לצייץ – כי הזובורים שהיא מעבירה אותי כל כך בוטים וגסים שכולם בהלם מסביב) נותנת לי אוויר ואת היכולת לחזור למקום שאני קוראת לו בית ספר.

העניין שהקטע הזה מופיע בתקופה שהיא כל כך דחוסה אצלי ויש לי כל כך מעט רזרבות אנרגיותיות. אני מוצאת את עצמי במצב המגוחך של להתעורר לפנות בוקר, ולנסח בראש מכתבים אליה. הפיתוי לקום וללכת הוא כל כך חזק. אבל מצד שני, החיכוך איתה מוגבל בזמן – עד תחילת השנה הבאה (אפריל 2010). היא פשוט יו"ר מתנדב לפרויקט שאני מבצעת במסגרת תפקיד שכולל עוד דברים אחרים, אבל יש לה כוח גדול בארגון, כי היא יושבת בדירקטוריון והיא דירקטורית חזקה. מצד שלישי ברור לכולם שהם צריכים אותי. נראה.

____________________________

היום היא התקשרה אלי בערב בקטע של : "נו בואי נעבוד יחד" ועם איזו חצי התנצלות. אמרתי לה שיותר אני לא אסבול התפרצויות שלה – לא נראה לי שזה נרשם. אני קצת מרגישה כמו בחיזור גורלי. מצד אחד רווח לי כי חשבתי שנפטרתי מהסיפור הזה, מצד שני הייתי מבואסת כי לא התאים לי לאבד את העבודה הזו. מחול שדים מטורף. המטורללת השתלטנית הזאת – רוצה לנהל אותי. לא מוותרים לי על הבית ספר. אני מוטשת.

Read Full Post »

הייתי הומלס. חיוך עולה אצלי כשאני כותבת שהייתי הומלס, אבל, כן הייתי הומלס.
האם החוויות הקיצוניות שעברתי בחיים, אפשרו לי לגעת בהם אחרת? סביר להניח שכן.
הייתי הומלס. ברמה התיאורטית הייתי הומלס עד שהתחתנתי. ברמה מעשית הייתי הומלס מהשביעית ועד שהתגייסתי, השיא של זה התרחש בין הבגרות לגיוס.
אחר כך הייתה תקופת הומלסיות קצרה כשחזרתי מארצות הברית וישנתי על הרצפה במעונות אצל האחות של החברה שלי שאחר כך הזדיינה עם מי שחשבתי שהיה אהבת חיי, שאחר כך הסתבר שהאהבה הייתה מאיתנו והלאה.
בתקופת ההומלסיות הראשונה ישנתי ברחובות.
החבר שלי דאז היה מטורף. לא מטורף כדימוי, אלא מטורף כמו חולה נפש. כמו אחד שאחר כך אושפז. שהגיע אל אמא שלי, גלוח ראש עם סרט ובתוכו תקועה נוצה. ככה הוא ברח מאברבנל. הוא כתב לי מכתב אהבה על נייר טואלט והשיא היה שאמא שלי תהתה אם לא כדאי שאני אחזור אליו. היא ריחמה עליו.
זאת הייתה תקופת האין-בורגנות. ליבינג לה וידה לוקה.
אבא שלי מת וזה שבר אותנו. אני ואמא שלי ישנו במיטה אחת והמת רדף אותנו. המבוגר האחראי התפרק. המבוגר האחראי שכבר היה מפורק התפרק עוד קצת. מתוך השיברון הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולגור איתה בבית אחד. הייתי בת 17.
הוא היה ילד של אנשים עשירים. עברתי לגור אצלו בחדר בקומה השנייה בוילה המפוארת, ככה זה התחיל.
איך פתאום כל הפרטים הופכים להיות תפלים. תפלים. איך זה התגלגל. איך מהוילה עברנו בהתחלה לגור במלונות חמישה כוכבים, איך הוא לקח את כל החסכונות שלו ופיצצנו אותם בלי חשבון. מחמישה כוכבים ירדנו לארבעה ואחר כך לשלושה ואחר כך ישנו בחצרות של בתים. בחדרי מדרגות.
הפרק הכי הזוי נרשם כששכרנו דירה. עכשיו במבט אחורה אני מבינה שכל ההתרחשויות היו משהו כזה שהתפתח במקביל למחלה שלו. בחדר אחד גרנו אני, הוא, כלב דוברמן וחתול סיאמי. החתול לא יצא מהארון. ובפעם היחידה שהוא יצא זה היה כדי לברוח דרך המרפסת. השפוי היחיד ברח.
ירד לי האסימון שהוא מטורף כשהוא לקח רובה אוויר והתחיל לירות מהחלון בפנסי הרחוב מבלי להתחשב בעובדה שבינו לבין פנסי הרחוב הפרידו עוברים ושבים. למזלו אחד מהם היה ערס שהכדור זמזם לו ליד האוזן. הוא התפרץ לדירה שלנו. הדוברמן ברח מתחת לספה. והטרללה התחיל להתנצל במין סצינה הזויה שאני לא אשכח כל חיי: "אבל אדוני, אני לא התכוונתי, באמת שאני לא התכוונתי לפגוע בך". נראה לי ש"האדוני" הציל את המצב.
לכתוב את כל זה מבלי להיכנס לכאב המטורף שחצה את התקופה הזו זה חסר משמעות. הכאב הנוראי של הבדידות, הקריעה שנקרעתי מהעולם.
אלו היו הנסיבות ואני הרגשתי שאין לי לאן לברוח מהן. המועקה הייתה נוראית.
אלו היו החומרים שאף אחד לא היה יכול היה לקחת ממני. משא שהיה כבד מאוד על הכתפיים הצעירות שלי. העולם כולו היה מונח לי על הכתפיים ולי לא היה לאן לברוח ממנו.

***

הקטע הזה שעלה כאן עלה בעקבות המדיטציות היומיומיות שלי שאני יושבת בהן. באחד מקורסי הויפאסנה שישבתי בהם זה התחיל. המסעות האלה בזמן, שבהם דברים שחשבתי ששכחתי לחלוטין עולים במלוא הבהירות. בהירות מדהימה. מה שהדהים אותי בקורס היה שהדברים שעלו, חלקם היו טריוויאליים לחלוטין. טיול במכונית שאני והזוגי עשינו בהלסינקי באחד מימי הראשון השתחזר לפרטי פרטים. שוב ראיתי את כל המראות שראיתי אז כשישבתי ליד החלון. רחוב אחרי רחוב. שום דבר מפואר או ראוי לציון. הכל היה שם. שמור. צמיד ליד שמאוד אהבתי שקיבלתי מתנה מהדוד שלי שחזר מאמסטרדם כשהייתי ילדה ממש קטנה, עלה. אז הבנתי ששום דבר לא נמחק. כלום. שהכל שוכן באיזה מאגרים שביום יום לא נגישים לנו.

ברור לי שהמסע הנוכחי שלי אל העבר הוא לא מקרי. אני מעבדת/מאבדת חומרים, שוב מבינה עוד משהו, שוב מתבהרת עוד זווית. אני קוראת לזה התמרת חומרים. כי זה מה שזה – חומרי גלם של העבר שאותם עיכלת בצורה מסוימת, עוברים מבט חדש, הבנה חדשה ומשנים תדר.

Read Full Post »

אני מקווה להצליח לכתוב יותר מאשר את הפוסט הזה בתקופה הזו שהזמן כה לחוץ אצלי. השאיפה היא לכתוב סדרה של פוסטים שתתמקד בניסיון להבין מה זאת אנרגיה – המושג כפי שהמדע המערבי מבין אותו והמושג כפי שתורות עתיקות מבינות אותו, או כפי שאנשים שעוסקים בריפוי ב"אנרגיה" מבינים אותו. את ההשראה לכתוב על הנושא קיבלתי מהפוסט שכתב תומר פרסיקו בבלוג שלו לולאת האל. בפוסט שלו תומר מספר שהוא מחפש הוכחות לקיומה של ה"אנרגיה" [הוא גם מתייחס לזילות השימוש במושג בעידן הניו-אייג'] בגופנפש האנושיים.

הפוסט שלו מאוד נגע בי. החל מהתיאור של החיבוק המעלף שהוא קיבל וכלה בסוגיית האנרגיה, שגם אותי מעסיקה, אם כי באופן שונה.

לי אין ספק שיש "אנרגיה" שמשמשת כמו תבנית לקיום הפיזי והמנטלי שלנו. אני אנסה כאן במרחב הציבורי הזה לעסוק בסוגיה הזו.
אולם לפני כן חשוב לי לעשות הבחנה לגבי מושג האנרגיה כפי שהוא מוכר מהפיסיקה; תחום שהידיעות שלי בו מוגבלות למדי – בעיקר בתפיסת העומק של הדברים. אני אנסה כאן לסכם את ההתגלגלות של המושג המערבי.

הגלגול של המושג מתחיל מלייבניץ – בטענה שלו שהתייחסה לנוסחאות המכאניקה של ניוטון – נוסחאות שתיארו תנועה. לייבניץ טען שישנם גדלים קבועים שלא משתנים בעת התנועה. בגדלים קבועים הכוונה היא לקבועים מתמטיים בנוסחאות שבאות לתאר תנועה של גופים. לייבניץ דיבר על שימור גודל שנקרא לו "כוח" [שימו לב שזה כוח אחר מהכוח שעליו דיבר ניוטון. הכוח של ניוטון זה הכוח שמופעל על גוף] שיש לו שתי צורות "כוח חי", שכיום מגדירים אותו כמחצית המכפלה של המסה בריבוע המהירות (אנרגיה קינטית), ו"כוח מת" שמוגדר היום, כמכפלת המסה, הגובה שבו היא נמצאת ותאוצת הנפילה החופשית (פוטנציאלית). שני המרכיבים, האלה טען לייבניץ נותנים את הכוח הכללי שכמותו נשארת קבועה תמיד (אנרגיה מכאנית). הסבר: תחשבו על מטוטלת. כשהמטולטלת נמצאת במקום הגבוה שלה והיא לא נעה – אין לה מהירות ולכן אין לה אנרגיה קינטית, אבל יש לה אנרגיה פוטנציאלית. כאשר המטולטלת מגיעה למקום הנמוך ביותר, היא איבדה את האנרגיה פוטנציאלית שלה משום שהיא איבדה את הגובה ההתחלתי שהיה לה, אבל יש לה אנרגיה קינטית הקשורה בתנועה שלה. כאשר המטוטלת מתנדנדת הלוך ושוב, גם האנרגיה המכאנית שלה הופכת מפוטנציאלית למכאנית וחזרה.

[רק בהערה מוסגרת אני אגיד, שבכל פעם שאני מתחילה לחפור בנפלאות הפיסיקה, אני נזכרת במורה המשמים שלימד אותנו פיסיקה. ואני תוהה, איך בשם כל העולמות, אפשר להרוס דבר כל כך נפלא? את תיאור מסע החקירה המרתק הזה?

פיסיקה הייתה השיעור הראשון של היום, ואני באופן קבוע הייתי נרדמת בשעה הזאת. הוא היה כל כך משעמם עם הנוסחאות היבשות שהוא היה מניח על הלוח. נוסחאות שהוא חייב אותנו לשנן בלי שממש הבנו את החשיבות ואת ההקשרים העמוקים שיש למדע הזה לתפיסת העולם המערבית המשתנה. לזכותו יאמר שהוא היה כן: הוא היה מספר לנו שהוא ממש מחכה שייגמר השיעור כדי לרוץ ולאכול את ה"פישקדוס" (דגים) שמכינה אשתו – זאת פחות או יותר מה שנשאר לי מהפיסיקה שלמדתי בתיכון.

כל מה שכתבתי כאן על הפיסיקה נכון כמעט לגבי כל דבר שלימדו אותי בתיכון – למשל מתמטיקה. מתמטיקה לימדה אותנו עולה חדשה מרומניה שפספסה את יעודה כדומינו –מלכה סדיסטית- מוצלחת במיוחד. היא הייתה סופרת את מספר המשבצות שבהן העברנו את קו השוליים במחברת המשבצות שמלכתחילה אסור היה לקנות אותן עם קו שוליים מוכן… מוזיקה לימד אותנו אחיה המופרע וכימיה – זאת הייתה המורה שהעמידה אותי מול הכיתה ובגלל השיער והביגוד הפרוע שלי (מרד הנעורים) שאלה אותי מאיזו קומה נפלתי – לא הבנתי את חוש ההומור הדק שלה; איזה אוסף של פסיכופטים משועממים/אובססיביים/סדיסטים היו המורים שלי. היחידה שקרנה באפלה הזאת הייתה חנה נווה, היום פרופ' חנה נווה – המורה לספרות שפתחה בפני את הנפלאות של ביאליק וטשרניחובסקי. אלוהים, איזה בזבוז היה התיכון הזה – אלמלא – האנשים הנפלאים שאיתם למדתי שתרומתם להתפתחות שלי הייתה מכרעת ושעם חלקם אני בקשר קרוב עד היום].

נחזור לאנרגיה בפיסיקה המערבית:

לאנרגיה יש צורות ביטוי נוספות על זו המכאנית – היא, למשל, יכולה להפוך לחום באמצעות חיכוך. כאן אנחנו מגיעים לג'אול, שהקים את המעבדה שלו במבשלת השיכר שירש מאביו. ג'אול גילה שיש יחס ישר בין כמות האנרגיה הפוטנציאלית שמשתחררת לבין הטמפרטורה שמשתחררת. הוא עשה ניסוי (הוא עשה את זה בשנת 1843 – תמיד מדהים אותי עד כמה קצרה ההיסטוריה של המדע המודרני במובנים מסוימים). הוא הניח למשקולות ליפול מגובה מסוים , תוך שהן מניעות גלגל חתירה שהסתובב לאט בתוך גליל מלא נוזל צמיג. לאנרגיה הפוטנציאלית שהעבירה המשקולת לנושא אפשר לקרוא "עבודה מכאנית". שווה הערך המכאני של החום (קבוע ג'אול?) מתאר יחס קבוע בין כמויות של עבודה מכאנית לבין כמויות החום שהיא מייצרת. שווה הערך המכאני של החום הוא בעצם סוג של תרגום מיחידות של אנרגיה פוטנציאלית ליחידות של חום. זאת אומרת החום וה"כח החי" המכאני (אנרגיה פוטנציאלית) הם בעצם אותו גודל פיסקאלי והקבוע הוא רק היחס בין היחידות שבהן אנחנו מודדים את הגודל הזה.

שלוש שנים לפני כן, ב-1840, הראה ג'אול שקצב החום שנוצר במעגל חשמלי שווה לריבוע עוצמת הזרם כפול התנגדות המעגל (התנגדות המוליכים במעגל) – ושגם התופעות החשמליות הן ביטוי לאותו "כוח חי".

מג'אול אני עושה קפיצה לרוברט מאייר, רופא באוניית מסחר הולנדית שהפליגה לאיי האוקיינוס השקט, שבאותה שנה, הבחין שצבע הדם בורידים של המלחים האיר פאיים על הספינה אדום מהרגיל – אני לא אפתח כאן איך מההבחנה הפשוטה הזאת הוא פיתח את התובנות שלו , אלא אסתפק בסיכום: מאייר סבר שקיומם של שווי ערך מכאניים, כימיים וחשמליים לחום מעדי על מציאותה של ישות פיסיקלית, שבהשפעת של ליבניץ קרא לה "כוח" (Kraft ). על פי מאייר השימוש שעשה ניוטון במושג הזה אינו נכון, ומוטב להשתמש בו כדי לתאר את המהות הפיסיקלית היסודית של העולם, שמופיעה לנגד עינינו בצורות שונות: חום, תנועה, עבודה מכאנית, קשרים כימיים, חשמל, אור וכו'.

כיום מעדיפים לשמור על המינוח הניוטוני ולקרוא לכוח של מאייר בשם "אנרגיה". ביוונית המשמעות המקורית של המילה אנרגיה היא "פעולה". בהקשר הזה מעניינת אותי נקודת הממשק בין המערב לבודהיזם, לפיו הרצון האנושי, שהוא הפעולה של המיינד – הוא הכוח המניע את העולם. האם הרצון האנושי הוא "כוח חי", אנרגיה? אנרגיה כפי שאנחנו במערב מבינים מהי אנרגיה?

מי שטבע את המונח הזה במשמעות המודרנית היה הרמן פון הלמהולץ, שניסח במפורש את חוק שימור האנרגיה. על פי העיקרון הזה, אנרגיה אינה נוצרת או מתכלה, אלא רק מתגלגלת מהופעה אחת לאחרת. צורות ההופעה השונות של האנרגיה מקיפות את כל תחומי התופעות הפיסיקליות – אנרגיה של חום ושל אור, אנרגיה של מיקום בשדה כוח (מגנטי או חשמלי) ואנרגיה גרעינית (האנרגיה שמשתחררת מביקוע של גרעין של אטום). בכל מערכת פיסיקלית – מכל סוג שהוא ניתן לערוך מאזן של אנרגיה – כמות האנרגיה שנכנסת לתוך המערכת מבחוץ, פחות האנרגיה שיצאה ממנה.

ברור לי שהתיאור כאן הוא מאוד לקוני ולא ניכנס לפיקנטריה שעושה את זה עסיסי והופכת את הסיפור שלפנינו לסיפור אמיתי: כמו למשל, מה כל אחד מהם ניסה להבין ובאיזה הקשר.
מה שמעניין לטעמי שכאשר מנסים להיכנס לעובי המושג הזה, "המדעי", מגלים שהמושג הזה הוא מושג שמתאר תופעות בעולם ויחסים ביניהן. זהו תיאור של התבוננות בעולם,שנעשה באמצעים מתמטיים. המתמטיקה כביטוי לתפיסת האובייקטיביות במערב.
אבל אם תחשבו רגע, יש בתיאור הזה משהו מעגלי, שאותו ניתן לסכם בשורה שמאייר ניסח: אי אפשר ליצור אנרגיה או להשמידה.

הנה לכם שאלה – אם אי אפשר ליצור אנרגיה ואי אפשר להשמידה, איך היא קיימת???

Read Full Post »