זה בא והולך את יודעת

שלא תגידו שכל הזמן רק מתפלספים פה ומקטרים על הרגל שכואבת.
קצת ניחוחות בלגיים לעידוד המורל (הבטחתי לוטרינרית להעלות כאן).
כן אנשים יקרים, יש הזמנות?

Read Full Post »

כף להיות חולה בפינלנד

כשנחתנו באמצע הלילה בהלסינקי, בחוץ, בדרך אל המלון, רוח קרה הסיעה אלינו שלוש ארבע מעלות ולמרות שעטפתי את עצמי במעיל הצמר הפיני שלי –כנראה שהמעבר החד מההסתובבות בגופיות בארץ הקודש לסתיו הפיני הייתה גדולה על יכולת הסיבולת שלי וחטפתי את התקררות חיי. הרגל השמאלית (זאת שלא נפגעה אבל סבלה את כל העומס של השנה האחרונה בכלל ואוקספורד בפרט) קרסה. קרסה כמו בהתכווצות של כל השרירים כולל התחת ועד כף הרגל וגם חטפתי מייז'ור הצטננות – התוצאה: נסעתי לחו"ל כדי לבלות במיטה במלון, קודחת מחום ומכאבים.
זה לא תקף מיד.
ביום הראשון עוד הספקתי לצאת לאיזה סיבוב קטן בהלסינקי עם ה. אבל כבר בדרך למוזיאון הרגשתי כאבים והתקשיתי לטפס את המדרגות בכניסה. הלכנו לאתנאום. ה. הייתה קצרה מבחינת הסבלנות ואני לא יכולתי להתפנות בנחת לספוג בהנאה מהאומנות הבאמת שווה שמוצגת שם. בעיקר אמנים פיניים – מאות 19-20 וגם אוספים: ואן גוך, גוגן, רודן. הייתה גם תערוכת צילומים מצוינת של צלמים יפניים ידועים – קלאסיקה של צילומים החל מתחילת המאה ה-20, כולל צילומים מזוויעים של תוצאות פצצת האטום.

שוב באופן מאכזב נפגשתי עם אחת התכונות שאני הכי פחות מסוגלת להיות טולראנטית אליהן – קנאה. אני מבחינה בין שני סוגי קנאה – יש קנאה, כזו שגם אני יודעת לקנא, שאתה רואה משהו אצל האחר ואתה רוצה גם. לטעמי זאת קנאה בריאה – כי היא מצביעה על משהו שאתה רוצה, שמתאים שיהיה לך, שאתה יכול להשיג. זאת קנאה שיש בה פרגון ואתה גם מסוגל לשמוח בשמחתו של האחר, כי אתה לא פוסל את האפשרות שאכן תשיג את הדבר שאתה מקנא ביחס אליו ואתה רחב לב עבור ההישגים של הזולת. וישנה קנאה – שהיא הקנאה שאומרת: 'לי אין את מה שיש לך ואני לא רוצה שגם לך יהיה'. זאת לא קנאה מפרגנת. זאת קנאה שאין בה שמחה עבור האחר. הקנאה הזאת קשורה בדרך כלל לאמונה של זה שמקנא שהוא לעולם לא יוכל להשיג את הדבר שבו הוא מקנא. לקנאה הזאת יש טעם חמוץ.

כשאני מזהה את הקנאה הלא מפרגנת אני חותכת את הקשר במיידי. למדתי להיזהר מנוכחות של אנשים כאלה סביבי. סיפרתי לה. בתמימות גדולה כל מיני תוכניות והתפתחויות במסגרת עדכונים – כי לא דיברנו כמעט חודש ושמחתי לראות אותה ותוך כדי שאני מספרת אני מבינה שאני עושה טעות כי אני חושפת תוכניות במקום לא מתאים. אני מאמינה גדולה באמרה התלמודית: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". כאן חרגתי ומיד הרגשתי את הטעות. זה הלך ונהיה גרוע מרגע לרגע ככל שה. קלטה עוד פרטים. אני שמחה שעצרתי בשלב מסוים.
זאת תחושה נוראית של אכזבה. אני מחבבת את ה. וזה הקשר הכי משמעותי שיצרתי בפינלנד. ויש לי בעיה, קשה לי עם קשרים שטחיים. או שאני בפנים או שאני בחוץ. אני לא מסוג הטיפוסים ששומרים קשרים למטרות מגוונות – כאלה ששותים איתם קפה וכאלה שהולכים איתם לים ואלה שנוסעים איתם לחו"ל. לא יודעת, היו תקופות שחשבתי שכדאי לי ללמוד את האומנות הזאת. היו לי חברים ועדיין יש לי כאלה שיש להם גדודים סביבם ובין היתר זה מתאפשר ככה נראה לי בגלל השטחיות של הקשר ואולי אני טועה. אני יכולה לזהות את השמחה הגדולה בתנועה התמידית הזאת של האנשים סביבך, לפעמים מתחשק לי גם. אני חושבת שיש בי גם את זה, אבל לפחות כרגע נראה לי שאני יותר בן אדם של קבוצות קאמריות קטנות. פחות גדודים.
בעניין הזה של הקנאה – אני אומרת לעצמי אל תהיי שיפוטית כל כך בעניין. אל תסחפי לתוך השליליות של זה שמולך. האם את עדיין יכולה לפרגן, עדיין לאהוב את הבן אדם? לראות את החיובי שבו? לגלות הבנה, אהדה לקשיים, לדימוי העצמי הנמוך, לאמונות השליליות, המגבילות? אני יכולה, אבל ברור לי שקרוב אלי הוא לא יכול להיות. זה לא נכון ולא בריא. בקשרים קרובים חייבת להיות הדדיות.

אחר כך אכלנו ברביעייה ואנחנו המשכנו לטורקו.
במלון בטורקו כבר בקושי הגעתי אל החדר וכשהגעתי לא יצאתי ממנו אלא לצורך הטיסה חזרה הביתה.
זה היה קטע מטורף לחלוטין. ביומיים הראשונים לא מצאתי לעצמי זווית שבה לא כאב לי. את הלילות ביליתי על הספה ולא על המיטה. בבוקר הייתי נשענת לו על הגב ובהליכת פינגווין איכשהו מגיעה לארוחת הבוקר, שהייתה פחות או יותר הארוחה היחידה שאכלתי במשך היום.
אחרי יומיים קשים השרירים ברגל נרגעו ואני גלשתי לאיזה סוג של טריפ. היה לי חום גבוה, שיעול נזלת. הזעתי כמו סוס וביליתי את היום בלישון, לקחת תרופה, לאכול משהו קטן ולחזור לישון ובין לבין לראות טלוויזיה, לקרוא עיתון, מאמר, ספר ולישון.
אחרי שהסבל הנוראי של היומיים הראשונים הסתיים, הטריפ הזה שנכנסתי אליו, הרגיש דווקא נעים. בועה כזו, מנותקת לגמרי מכל העולם. אני והחלון הגדול של המלון, שפונה אל החצר האחורית של המלון. שמיים אפורים. להקות ציפורים שחורות, עננים. בלילה המוזיאון על הגבעה מואר למרחקים. ושקט. שקט טוטאלי. שקט כזה כמו שיש רק בפינלנד. שקט. דממה. גשם. מנוחה טוטאלית.
ומשום מה אין לי מושג למה – אבל ממש טסתי. טיסות טובות. כאילו לקחתי פטריה של סם שעושה לך טוב. הרגשתי ריחוף, אושר. בתוך הסצנה הזאת הייתי מאושרת ולא רציתי שזה יגמר.
באחד הלילות היה גם את הקטע שכל הלילה הדבר הזה התנגן לי בראש. חזק.
אף פעם לא הקשבתי למילים. עכשיו חיפשתי אותן, מעניין. השיר מתחבר לי לתחושה שמחה כזו, אופטימית, תחושה של שבת בבוקר.
כאילו מישהו הקרין לי לתוך המוח את כל הדברים שעושים לי טוב, תחושות טובות מהילדות, מהתיכון, כאלה ששכחתי כבר איך הן מרגישות.
לא רציתי לצאת מהחדר, לא רציתי לחזור.
ברור לי שזה קשור לפינלנד. למקום הזה יש השפעה מיוחדת עלי. החלומות שלי בפינלנד תמיד חזקים יותר וברורים יותר, אני חוזרת עם תובנות. בסאלו פגשתי אינדיאני (אצטקי) מפרו, שאמר לי שלטבע הנקי של פינלנד יש השפעה כזו, קראתי גם משהו על המגנטיות השונה של המקום שיש לה השפעה על אנשים. לא יודעת, רק יודעת שאני ופינלנד זה סיפור אהבה היסטרי שרק הולך ומעמיק.
בעקבות החוויה אני והזוגי, באחד הלילות האחרונים, נסחפנו לניסוח קמפיין תיירותי לפינלנד: "למה לך לשכב חולה בבית? בו אלינו לפינלנד", או "כף להיות חולה בפינלנד", או "אין כמו לשכב במלון עם חום בפינלנד" וכהנה סלוגנים לא ממש מוצלחים.

נסעתי לפינלנד ומבלי לצאת מהפתח של החדר במלון ביליתי נסיעה מוצלחת. במכונית בדרך משדה התעופה הביתה, תהיתי: ההיה או חלמתי חלום?- האם בכלל נסעתי? הייתי בחו"ל?

Read Full Post »

רקונסטרוקציה

כל הערים הגדולות האלה, משטחי אורות, קטנים, מנצנצים, פרוסים בחשכה. הערים האלה שאליהן נוחת המטוס באמצע הלילה.
הנזק, לעולם אני לא אוכל להעריך את הנזק. איך אפשר.
לגדול בלי יד. איך אפשר לדעת איך זה היה מרגיש אם הייתה לך יד.
לפעמים זה מנצנץ אלי, ממרחקים.
כשזה ניכר אצל אחרים.
אני יכולה לראות את המקום והזמן שבו זה מתרחש.
האם יש טעם לנבור בזה.
איך זה היה אם.
האם זה יכול היה להיות משהו אחר.
ואם זה לא היה יכול להיות משהו אחר,
אז למה הניצנוץ הזה. הכמיהה הזאת. הידיעה הזאת – ששם, שם, שם, בדיוק, זה, המקום המעניין. והשאר זה מוות. אולי לא מוות, אבל בית לוויות לגוויות מהלכות.
כשזה בא מתוך עצמו, זה לעולם אחרת.
ולי נשאר לשחזר את זה בדרך הקשה.
אולי הפחות מעניינת ואולי המעניינת מכולן.
מסביב אני מוקפת ילדים שאצלם הדיכוי הצליח.
האם קיימת האפשרות להתמרד?
לבחור תפקיד אחר?
איך סידרתי את זה לעצמי בסטריליות כזו.
קווים ישרים.
חגיגות סוף שליש בחולצות לבנות.
האם היה לזה סיכוי.
האם אי פעם היה לזה סיכוי.
ואולי עשיתי את המעשה הכי פחדן.
שיתפתי פעולה
במובן העמוק ביותר.
לכל דבר יש מחיר.
לכל דבר.
הלוואי ואפשר היה לקבל רשימת קניות ורשימת מחירים ולבחור.
אולי זה בדיוק ככה.
ההתפרעות שלי תמיד הייתה חיצונית
במקומות הרכים
מסתבר שהייתי כבש צייתן
מבוהל
לא נתתי להם
להיכנס דרך הדלת
אבל הם חפרו דרך המרתף.
חשבתי שהצלחתי להימלט
מסתבר שזה היה אילוף מתוחכם.
גס, זה היה גס
כל כך גס
שלא היה לי סיכוי.
הנה מסע ההלוויה מתחיל.
אני מספידה. 

לעולם אל תספידי
לעולם.
הספדים זאת פורמאליות חסרת ערך.
זה הקושי להיפרד ממה שאיננו.
הנה זה כאן.
האם אני אצליח לחתוך
כל שארית מיותרת.
או שזה קיים
או שלא.
בכל רגע
תשאלי.
זה ישנו?

 

Read Full Post »

טוב הטעם שבטקס היום-יומי

פנינה שפגשתי בפליקר.

סט של צלמת שקוראת לעצמה, "בפשטות צילום" ((Simply Photo. השם הולם אותה מאוד כי התמונות שלה אכן חוגגות את הפשוט. הפשוט, במובן היום-יומי – לא ארכיטקטורה גרנדיוזית, נופים מהממים, מסעות אקזוטיים, עיצובים מורכבים. בסט הזה היא מצלמת את כוסות הקפה, היוגורט, הפירות, הביצים, לחם עם ממרח. היא מצלמת לפני (שזה נאכל או נלגם) ואחרי. היא מצלמת קצב נינוח, קשוב לפרטים, חוגג את מה שאנחנו בדרך כלל מדלגים מעליו, היא מצלמת את ארוחות הבוקר שלה. הצילומים הזכירו לי את האמירה, שהבוקר מכתיב את האיכות של המשך היום; אני מאמינה שעבורה זה כך, שהיא לוקחת איתה גם הלאה אל תוך היום את הקשב הזה לדקויות, את השקט שנוצר בין הצורות, את מרחב הנשימה לחוש בצבעים, במרקם, בשילוב. מסיבה מתוזמנת היטב לחוש הטעם, הריח, המישוש, הראייה. איפוק מדוד, מצומצם, אך עשיר. מתחבר לי לכתבה שקראתי הבוקר על האופן שבו הצרפתיות שותות את האספרסו שלהן – דרך קוביית הסוכר שהן טובלות בקפה ומניחות על הלשון ואז לוגמות. מרשם בדוק להתקף בחילה על הבוקר מגודש מרוכז של מתוק וקפאין ובכל זאת טוב הטעם שבטקס היום-יומי.

מומלץ להביט בסט בפורמט של מצגת שקופיות על מסך מלא.

Read Full Post »