Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זין ענק’

היום נזכרתי בזה.

שיטת הקרטה שבה התאמנתי – שוטוקאן – כפי שהיא נלמדת כאן בארץ, כוללת עבור מתאמנים מתקדמים השתתפות במה שנקרא "אימונים מיוחדים". הקונספט יובא מיפן ורוכך עבור המתאמנים המערביים המפונקים. הסנסיי טסטומו אושימה[1] סיפר לנו, איך כילד בן 6 היו מביאים אותו עם סירה לאי מבודד, שבו התנהל אימון מיוחד במשך חודש.
ישנם אימוני חורף ואימוני קיץ. אימון הקיץ ארוך יותר ונמשך 5 ימים. יום טיפוסי באימון המיוחד מתחיל בריצת מספר קילומטרים, שרצים אותה יחפים (כמו האימון כולו שנערך ברגליים יחפות). ואחר כך פותחים את הבוקר בשרשרת של אימונים: אימון קאטות, אימון בעיטות, אימון אגרופים וכו'. כשבכל אימון כזה הספירה נעצרת באלף. אלף בעיטות, נחים, אלף אגרופים, נחים הפסקת צהריים ושוב אלף ככה ואלף ככה. יש אימון לילה, שזה כר שלם לחוויות בפני עצמו, יש קרבות (עומדים בשורות ארוכות זה מול זה ובשריקת המשרוקית, כל חצי דקה מחליפים יריב) ויש- שזה החלק הקשה ביותר של האימון – את עמידת הקיבאדצי. זה החלק שכולם משקשקים ממנו.

עמידת הקיבא-דאצי (רכיבת סוס)  כשלעצמה עמידת מוצא חביבה, יעילה מאוד כשאתה נלחם עם הגב לקיר,

 
זאת הקאטה שהכי אהבתי

אבל הפואנטה היא – שבאימון עומדים אותה שעה וחצי בלי לזוז. זאת אומרת שעה וחצי מבלי להתיישר. עומדים אותה (רצוי נמוך) ונפרדים לשלום מהעולם כפי שהכרנו אותו עד כאן.

תנסו לעמוד ככה לבד בבית ותראו שאתם לא מסוגלים לעמוד מבלי להתיישר חמש דקות (נסחפתי), בלי קשר לכושר החייתי שיש לכם. השרירים מתחילים מהר מאוד לרעוד. וזה בעצם האימון הגדול כאן – מפגש פנים מול פנים מול העובדה שהמיינד שולט. לעד אזכור את צמרת הברוש באופק שבה בחרתי להתמקד באימון הראשון.

לאימון הראשון הגעתי ממש לא מוכנה ולא ממש מבינה לאן אני מגיעה. הגעתי שתויה ואכולה מאיזו מסיבה של חברים שבישלו כבש ואת הכבש שטפנו בהרבה יין טוב וככה הגעתי מפוצצת לאימון. מזל שהיום הראשון, לפחות בעבר היה מתחיל במוצ"ש והוקדש בעיקר לרישומים והתארגנויות.

באימון השני, אני זוכרת את הפרחה שפגשתי בזמן ההרשמה. כזאת עם פלטפורמות ענקיות, לעיסת מסטיק היסטרית, משהו בעגילים, בלבוש, באיפור. נראתה לחלוטין לא שייכת. איזה לא שייכת, איזה נעליים. הפרחה הזו קרעה לכולם את הצורה והובילה מנטאלית בצורה חזקה מאוד. גם זה לימד אותי משהו על דימויים. על האופן שבו מנטאליות חזקה לא תמיד ניכרת במבט שטחי.

בקיבאדאצ'י הראשונים ליפול הם הגברים. מלחיץ ולא פשוט כשהז'לוב לידך צונח עם הפנים לתוך האדמה ואז מתחילים לנסות להעיר אותו בכל האמצעים המוכרים, כולל אגרופים לתוך כפות הרגליים. אחחח.

את עמידת הקיבאדאצ'י עומדים במעגל. ואת הכוח שיש למעגל הבנתי רק באימון השני. אז הבנתי דרך הבשר את הכוח שיש לקבוצה ואת הכוח שיש בלתת כוח. באימון השני באופן ספונטני התחילו לצאת ממני צרחות  שהמטרה שלהם הייתה להרים את כולם. אחרי האימון אנשים נגשו אלי ואמרו לי שנתתי להם כוח. כמו בכל כת של מאמינים גם כאן היו ויכוחים נוקבים ביחס לצעקות – יש כאלה שהם נגד, יש כאלה שהם בעד. אני חושבת שעכשיו אסרו על השמעת קולות. יכול להיות שאני טועה[2].

למה נזכרתי בזה? כי אני עומדת לפני עוד סיבוב והפעם בחדר ניתוח וזה יקרה מחר. במיידי החלטתי שאני לא נותנת לעובדה הזאת לפרק לי את האיזון. ואחר כך הבנתי שיש להחלטה הזו גם משמעות מבחינת הכוח שאני נותנת לסביבה שלי. זה החזיר אותי לאחריות הזאת שיש לנו תמיד ולאופן שבו כל בחירה שלנו משפיעה על הקרובים לנו.

אם אני אתחיל לילל, ולהתחרפן ולבעוט ברצפה (שהאמת היו רגעים שנורא התחשק לי) אני מחלישה גם אותו וגם אחרים שאוהבים אותי.

_________________________________

כתבתי את כל זה יפה מאוד ואז באמצע הלילה הערתי אותו. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן גם מפלס החרדות היה גבוה באופן שאני לא מכירה אצל עצמי וגם לא יכולתי לחרדות. ראיתי תמונות זוועה מול העיניים. שהכירורג מפספס עם הסכין וקורע לי את הרחם, שאני מתעוררת באמצע הניתוח ומתחילה לצרוח. כאלה. הזוגי נתן לי הסבר שנראה לי הגיוני. הוא דיבר על סף סבל ועל זה שפיזית אני כבר סובלת חודשים, אם כוללים בחשבון את כל הטיפולים לפני, את הזריקות, את ההורמונים, בדיקות דם, אולטרא-סאונדים. מכניסים לך, מוציאים לך. הגעת כנראה לאיזו תחתית, סף הסבל הפך להיות נמוך, הוא אמר לי אתמול בלילה.

אה וחלק מהג'יפה זה שעוד לפני שהלכתי לישון, התחלתי לחפש אמצעי מילוט. ומה מצאתי? את הפרקים המלאים של האח הגדול. סוף כל סוף אמרתי לעצמי, אני אדע על מה כולם מדברים. אני מנסה להתגבש עם דעה על העניין ולא מצליחה. ניתן לזה זמן. 


[1] בתמונה הזאת הוא בן 60.

[2] כמו שיש סיכוי שאני לא מדייקת בפרטים אחרים. אם יש קוראים מתאמני שוטוקאן אני מראש מבקשת סליחה ואשמח לקבל תיקונים. יכול להיות שסופרים פחות קאטות, ושהדברים השתנו, שהאימון קוצר. עברו להן כמה שנים מאז האימון המיוחד האחרון שלי.  כשחיפשתי חומרים באתר של שוטוקאן כדי לרענן את הזכרון, הבנתי שישנם אנשים שהתאמנתי איתם שהם לא בחיים.

הכי כואב זה מאיר יהל. המורה שלי שכבר למעלה משנה לא בחיים ואני עדיין מתקשה להאמין בעובדה הזו. הייתה לי איתו מערכת יחסים קשה. הוא היה איש קשה. מצד אחד. מצד שני, רק מורה כזה יכול היה להחזיק אותי כל כך הרבה שנים בעניין בתוך הסיפור הזה.

איזו עוצמה הייתה למבט הזה. בתמונה מלמטה הוא עומד מול אלי כהן, גודאן, סיפור מדהים בפני עצמו. אני זוכרת קרב אחד שראיתי ביניהם. מאיר, כבר היה עם קרסוליים דפוקים ורגליים כבדות תנועה – עומד מול האיש הצעיר, הגמיש, עילוי הקרטה שהוא אלי כהן. אלי כהן תוקף ומאיר כמו דוב זקן מזיז את כפות הידיים, בלי כוח, בלי מאמץ, אבל כפות ידיים הכי כבדות והכי מדויקות בעולם. בתזמון מדהים.

תמיד אוהב אותך מורה יקר שלי, אהבה עמוקה.

"נשענתי אחורה על כסא הסיפון ועצמתי את עיני
וגורלי הופיע בנשמתי כמו תהום.
חיי שעברו התערבבו בחיי העתידיים
ובאמצע בקע רעש מאולם העישון,
שם, לאוזני, הסתיים משחק השחמט." (פסואה)

נוח בשלום על משכבך, איש יקר.

הפוסט הזה מוקדש לזכרו. שיהאן מאיר יהל ז"ל.

 

Read Full Post »

המסע שלי מתקדם בצעדי ענק לקראת סופו. אתמול בלילה חלמתי שאני בסוג של בית ספר, דומה יותר לבית ספר שדה ושאני צופה בהערכות של המדריכים שלי. הם מציינים שאני מתקדמת. שאני מסוגלת יותר להתמיד. בחלום אני נכנסת לשערי בית הספר דוהרת על ג'יפ ענקי שחור. תחושה נוספת שעולה מהחלום היא שדואגים לי, שיש מי שרואה את הקשיים שלי ומנסה לעזור לי. חלום נוגד את חוסר שביעות הרצון העצמית התמידית שמלווה אותי.

אין ספק שלא היה לי פשוט באוקספורד. החל מהתנאים הפיזיים הקשים (לא היה לילה אחד שישנתי בו רצוף יותר משעתיים ואחר כך חיכה לי יום לימודים ארוך, כולל צעדת בוקר עם תרמיל 20 קילו על הגב – ספרים ומחשב- במעלה הגבעה עם רגל לא מתפקדת כשאף אחד מהבני זונות הגברים שיחד איתם חלקתי שירותים ומקלחת לא עוזר לי, רק הבחורה הבלגית עזרה לי לסחוב את התרמיל. ובאיזשהו שלב כשכבר לא יכולתי לזוז, הפרופסור התאילנדי שנראה כמו ערס היה מגיע עם הנזיר פוסאנו כל בוקר לקחת אותי. ובעצם הציל אותי כי הרגל יכלה לנוח ולהשתקם קצת. אלא שלצערי הרב הפרופסור התאילנדי נשבר די מהר ונשר ואני שוב מצאתי את עצמי מפרקסת בדרך לכיתה), דרך קבוצת האנשים על גבול הבלתי נסבלת שהייתי איתם (לא לגמרי ברור לי מה היה כל כך בלתי נסבל. ברור לי שהיה משהו קר, סגור, לא חם ולא עוזר בקבוצה הזאת. אני חושבת שהציפיות שלי כישראלית היו לא ריאליות. למשל יצאנו לבלות בלילה לפאב. הם רצו להמשיך לעוד פאב ואני רציתי לחזור. עוד בחור שלא גר איתנו רצה לחתוך. לא עלה בדעתו ללוות אותי למעונות שהיו ממוקמים באזור חשוך ומבודד ושהיו לא ממש רחוקים מהפאב שהיינו בו. השוני שלי קיבל ביטוי מתמיד: שכשהמרצה, למשל, היה תוקע עוד בדיחה מהבדיחות הענקיות שלו – חוש הומור בריטי כזה, הצחקה היסטרית שנאמרת באנדר סטייטמנט – לדוגמא: דיברנו על קרמה ואז הוא נתן כדוגמא כקרמה רעה גלגול שבו אתה לא מצליח להתקבל לאחד הקולג'ים באוקספורד- אני כמובן פרצתי בצחוק פרוע. אני והתאילנדים, האחרים חייכו חיוך כזה קטן) הבידוד החברתי שלי (שוב מפגש עם האופן שבו אנחנו הישראלים נתפסים – כיצורים מיליטריסטים, כוחניים, מהחלק המוזר ההוא של העולם, אנחנו עיראק ואפגניסטן – הכל פחות או יותר אותו הדבר) דרך השיעורים עצמם שהיו קשים לי מאוד.
הבנתי משהו חשוב ביחס לעיסוק שלי בכתבים הבודהיסטים. הבנתי שלא מעט אנשים ניגשים אליהם מתוך עניין "ספרותי", האהבה של הטקסט כטקסט איכותי ומדוע אני נמשכת לסוג מסוים של כתבים שהדגש בהם הוא על הרעיונות, על הניתוח. אני סאקר של הניסיון להבין. הריגוש מ"היפה" בטקסט הוא לחלוטין משני כאן בשבילי. שוב תזכורת מדוע אני לא עושה אמנות או כותבת, אלא חוקרת רעיונות, מנסה להבין את המציאות שמפעילה אותי.

זה פוסאנו הנזיר, שהמפגש איתו היה מאוד מעניין בשבילי. נפגשתי דרכו לראשונה מקרוב עם הבודהיזם כדת. דת במובן האמונה ששירה של המנונים יש לה כוח משפיע על היום יום. דת במובן של עשה ולא תעשה מהסוג שדומה למצוות. מין הקפדות כאלה שמזמן התרחקו מהמהות. כמו למשל העובדה שאסור לו לעשות לעצמו כוס תה. מישהו אחר צריך לעשות לו. אז כל פעם מישהו אחר מאיתנו הכין לו כוס תה.
כשחגגתי יום הולדת, הם היו נורא חביבים אלי החבורה. הכינו לי כרטיס ברכה שכולם חתמו עליו, הביאו עוגה והשיא היה שהנזיר בירך אותי במזמור ארוך. כולם סגרו עיניים ושילבו ידיים. זה היה רגע יפה.

היו לי שיחות מעניינות עם פוסאנו. למדתי להפתעתי שאני יושבת למדיטציה, מבחינת הזמן פר יממה, יותר ממנו. הוא אמר לי שני דברים שהולכים איתי מאז: האופן הפשוט שבו הוא תיאר את המאבק לשינוי הרגל: אתה מניח את ההרגל ולוקח אותו מניח ולוקח,בדרך המחשבה משחקת איתך משחקים (זה היום הולדת שלי היום, מותר לי) ואיך בשלב מסוים אם אתה מתעקש מספיק אתה מניח את ההרגל שאתה רוצה להפטר ממנו לתמיד.
וגם, איך במצבים שהם לא נוחים ולא רצויים, למדוט עליהם במובן של לא לאבד את האיזון והמודעות.

אנגליה הפתיעה לטובה. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. אהבתי את אוקספורד, את הארכיטקטורה,האווירה, האנשים. הבריטים חמודים. [הכי אני אוהבת זה את האופן שבו הם אומרים: oh dear…]


 בית הקפה הכי אהוב עלי באוקספורד, הוא ממוקם בחצר הכנסייה של האוניברסיטה, מה שהיה בעבר בית הקברות. קונספט מוזר עבור מי שמגיע מהתרבות היהודית. פיסות האבן שמבצבצות מתוך הדשא הם מצבות. הנוף מסביב מדהים.

 


הסמל של אוניברסיטת אוקספורד שנבנתה על ידי הכנסיה הקתולית במאה ה-12. הכיתוב הוא בלטינית: "אלי, אורך קורן עלי".

במלון הקטן שבו ביליתי יומיים של השתקמות וגיוס כוחות מחודש. בלילה לפני הנסיעה לבלגיה, כתבתי לעצמי:

יכולתי לנסוע לנצח בין חדרי מלון זרים. להחליף חדרים ערוצים, אנשים. לבהות בסוף היום מהמיטה בתשדירי פרסומת בשפה זרה. לוסי אין דה סקיי. מחר שוב רכבת, הפעם בריסל. עכשיו זאת להקה בריטית שמנגנת לי לילה טוב. פאנק כבד וטוב כמו שרק הבריטים יודעים לעשות. אני אוהבת את הבדידות הזאת של המסע. רק אני והמזוודה והנוף המתחלף.


זה הסרט החדש: בלגיה, בריסל, מדרגות בית המשפט המחוזי. אחד מהמבנים שבנה המלך הבלגי, ליאופולד השני, בתחילת המאה ה-20, בהשראת הסגנון הרומאי. אם הייתי מתרגמת את העוצמה הזאת שאני כל כך נמשכת אליה לאופן שבו היא יכולה להתבטא בתוך החיים שלי, מה זה היה?
עולות מילים בודדות: עבודה בינלאומית, עם הרבה גופים, אנשים, בתנופה, להשפיע.

Read Full Post »

את הקומיקס המשובח הזה העתקתי מכאן תגובה שלה  

Read Full Post »

אני עושה סדר בניירת הישנה. בתיק "הרפואי" הישן שלי.
מסתבר לי שסיפור הפציעה המוזרה האחרונה שלי הוא המשך מכובד לשרשרת שאיכשהו מעולם לא הבטתי בה כרצף.

מאיפה נתחיל?

* גרתי בקריית יובל בירושלים. בבית דו- משפחתי, דו קומתי (רביעייה כזו). גרתי אז בקומה השנייה עם השותף הדרוזי, שלמד פנטומימה. זה היה ערב והיה לי דייט. מהבית צריך היה לחצות איזה שביל כדי להגיע אל הכביש שבו חיכה לי הבחור במכונית. מעולם לא הגעתי אל הכביש, כי בדרך אל המכונית, מישהו חבט בי מאחורה ואיבדתי את ההכרה. זה היה שוד. לקחו לי את הארנק וקילפו ממני את העגילים.
התמונה הבאה שזכורה לי היא אותי רצה במדרגות המובילות אל הבית, עדיין לא בדיוק מאופסת.
משטרת ישראל הגיעה. משהו כמו ארבעה שוטרים. השוד הרבה פחות עניין אותם מאשר העובדה שיהודיה ודרוזי גרים בדירה אחת. התחילו כל מיני שאלות מעצבנות, שעיקרן היה הניסיון לברר אם אנחנו מזדיינים או לא.
נדרשו כמה ימים עד שהזיכרון חזר אלי באופן מלא. התחושה הייתה מוזרה.
הרופא אמר שהיה לי מזל, כי זה יכול היה להיגמר פחות טוב.
המורה לקרטה (אז רק התחלתי ללמוד) היה מאוכזב ממני.

* בביקור בקיבוץ שמגדל טווסים, התחשקה לי נוצת טווס. התחלתי לרדוף אחרי הטווס ובדרך ענף חד נכנס לי לתוך העין ושרט לי את הקרנית. מיון, כאבי תופת והחלמה לא קצרה.

* בחתונה, רקדתי עם נעלי עקב כאלה עבות ובאחת הרקיעות – הצלחתי לשבור לעצמי עצם בעקב.

* בפינלנד קניתי בשוק דג מומלח. אכלתי סנדוויץ עם הדג. בערב התחילה פריחה קטנה. ביום למחרת צמחו לי גולות ענק בראש, הפכתי להיות אדומה לגמרי ונפוחה בכל המפרקים. לא יכולתי להניע את הידיים ובקושי את הרגליים. התעקשתי לצאת לארוחת ערב שהוזמנו אליה. יכולתי לנעול רק את מגפי הגומי (כאלה של רפתנים שקניתי לי, אבל בצבע כחול עם כוכבי כסף). ככה הלכתי לארוחה. שלא לדבר על איך שהלכתי.
זה לא עבר. זה היה סיוט. התגרדתי בטירוף. כאב לי. ניסינו למרוח כל מיני משחות, כלום לא עזר. טסנו לארץ. בארץ התחילו להירדם לי הגפיים ( נמלים כאלה).
במרכז הרעלים ברמב"ם אמרו לי שהדגים בים הצפוני אוכלים מדי פעם אצה רעילה, או שיתכן וזאת הרעלת כספית – גם משהו מזוהם שהדג שאכלתי אכל. הפחידו אותי בכל מיני הפחדות ולא ממש יכלו לעזור לי.
שנתיים לא יכולתי להסתכל על דג סלמון.

* בקפיטריה באוניברסיטה קניתי לי פיתה עם חביתה. התיישבתי לי עם החברה ליד אחד השולחנות בחוץ נגסתי ביס בפיתה ואז כולם ראו אותי נעמדת ומתחילה לצעוק. בפיתה הייתה דבורה. הדבורה עקצה אותי מתחת ללשון. לא די בכך שזה מה שעשתה מסתבר שהיא גם העבירה לי וירוס. קדחתי מחום שבוע ונדרשו עוד שבועיים כדי לחזור למצב מתפקד.

וכמובן הפציעה האחרונה.

איי רסט מי קייס. שימשיך רק ככה, אני אומרת. בקטנות.

* תוספת מאוחרת: לא הוספתי את זה בפוסט, כי במקרה הזה לא נפגעתי פיזית. אבל במחשבה שנייה – זה כל כך יוצא דופן: הלכתי להוציא כסף מהבנקומט והשלט של הבנק נפל לי על הראש. קרסתי מתחת לשלט, אבל לא קרה לי כלום. בטיפשותי אפילו לא תבעתי את הבנק. 

Read Full Post »

אולי זה לא סיפור מהתחת, אבל עכשיו בשבילי כל דבר הוא סיפור מהתחת. לא יודעת, כל הדירות האלה, שבהם חולפים להם ימי חייהם של דיירי הבית, מדכאות אותי. ברור לי שזאת ההשלכה שלי על חייהם, אבל זה מה יש.
הקופסאות האלה. דירת ארבעה חדרים בשיכון טוב. שכונת התקומה, התרועה, התקיעה. סביוני הזרג. גבעת החרציצית.
בלטות. מגרות. קישוטים. ארונות. קיפולים. משכנתא. בעיקר משכנתא.
חיילים בשדה המערכה של החומר. כחומר ביד היוצר.
מה הכיוונים?
איך הוועד כאן?
הו איז אפרייד אוף דה ביג בד וולף, דה ביג באד וולף. מעטים מעיזים להודות.
חיוכים. נורא נחמדים. אתם נורא נחמדים.
כן, שתי מכוניות. איך אתם יוצאים מפה בבוקר?
איך אתם קמים מהמיטה?
מה המחשבה הראשונה שעוברת לכם בראש?
במוסף של עיתון "הארץ", מתפרסמת כתבה על הסרט שעשתה תמר ירום על חיילות ששירתו בשטחים. במרחק של כמה דקות מכאן. החיילות הטובות, אלו שרוצות לתרום, דווקא אלו אוכלות אותה. ילדות טובות.
קוראת, המעיים מתהפכות ואני מודה לעצמי. כל כך מודה לעצמי שכבר אז, ראיתי את הבלוף הגדול. כבר אז לא יכלו למכור לי כלום וכשכולן יצאו מעורן להגיע לקורס קצינות, אני עשיתי בדיוק הפוך.
בתמונה ההיא, שצילמו אותנו הולכות בפעם הראשונה הביתה מהטירונות. זה כל כך ברור, כולן שם מאושרות עד הגג, מנפנפות עם היד – ורק אני ורק אני חיוך סרקסטי מרוח לי על חצי פרצוף. אולי, בין היתר, כי לא היה לי בית ללכת אליו. לפחות לא משהו שאני זיהיתי כבית.
וגם איך הצלחתי אז לארגן את כולן לצעוד אל חדר האוכל, בשירה אדירה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". אני חושבת שזאת הייתה היצירה הכי מוצלחת שלי. מיצג חי. איך הטירוניות האלה, כל בוקר בדרך מהחדרים (צריפין) לחדר האוכל שרו: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". זה הצליח כי היו שם עוד כמה בחורות שהבינו עניין.
אני חושבת שהבועה התפקעה לי עם המוות שלו. כשאחותי הגיעה לבית הספר, הוציאו אותי מהשיעור והיא אמרה לי: "אתון, אבא מת". אבל עוד לפני זה, הפרכוסים שלו בבית החולים. משהו בזרם האשלייתי הזה של החיים, נבקע לעד.
עכשיו שוב המבט הציני הזה על רכישת המטר המרובע.
כמו שני זרמים, הם זורמים אצלי. האחד, הרצון להיות כמו כולם. אבל בדיוק כמו כולם.
תמיד קינאתי באלה שעבדו שמונה ארבע. כמעט התחתנתי עם אחד כזה. סמנכ"ל רכש, השם ישמור. ואני זוכרת איך הייתי מביטה בו בערגה, בוחש את הקפה השחור של הבוקר לפני היציאה למשרד. הכל מסודר כל כך, ברור כל כך. לפחות על פני השטח.
והזרם השני, הציני, שמסרב לשתף פעולה. שמביט בכל זה כמו בהצגה גרועה ומסרב לקוד קידות.
עכשיו אני רוצה ווילה או דירת גג. עם שתי חניות ומחסן. מאוד חשוב מחסן. חשוב שפינת השירות תהיה גדולה, שיהיה מקום למטאטא, שיטאטא את הזמן שעובר.

 

Read Full Post »

לא כל פוסט חייב להיות קומוניקטיבי. בעיקר לא כל פוסט.

איך שאני מתחילה לטוס.
שבוע במלון. בעיר זרה ומושלגת. אני והוא.
לא רוצה לנחות. גם לא להדק חגורה.
עכשיו עם הרגל השבורה, הכי רחוק שאני יכולה להגיע זה לשירותים.
המלכה ויקטוריה נחה על משכבה בשלום.
הלוואי ויכולתי להגיד כמה מילים.
משהו על האופן שבו הוא רוכב.
גבר ושליטה הן לא מילים נרדפות.
זאת אגדה עירונית.
להתמסר מבלי ללכת לאיבוד
זה כשהוא במיטבו.

אני מתעקשת לעשות את כל מה שהוא לא נכון.
כמו סוג של נקר שנדפקה לו התוכנה
והוא דופק את הראש שלו שוב ושוב
על אותה נקודה בדיוק.

אולי הגיע הזמן
להבין
שזאת התוכנה.
ולא לקחת את זה כל כך אישי.

משהו, איזו נקודת אחיזה,
שתאפשר לי לשנות זווית.

אין לי מושג למה, אבל נזכרתי בקטע ההוא שיצאתי בלילה לטייל במדבר על עקבים ואז רציתי לעשות קיצור דרך וקפצתי ישר אל תוך התהום. הבנתי שזאת תהום כי הרגלים התחילו לרצוץ מהר מדי תחתי ומכיוון שהייתי אז בכושר יישרתי את הרגליים, נשענתי על ההר, תקעתי את העקבים לתוך האדמה ונסעתי עליהם עד שנעצרתי. באו לחלץ אותי והאיש שחילץ אותי רעד. עדיין לא ממש הבנתי את הסצינה שאני שותפה בה. הוא היה חכם מספיק לא לעדכן אותי. הוא עזר לי לטפס למעלה חזרה. בבוקר הוא הראה לי את הצלע והיכן נתקעתי.

הוא לא חייב להיות קומוניקטיבי, אבל אז נשאלת השאלה למה הוא חייב להיות פוסט


 

Read Full Post »

עוד יומיים, אני לוחשת לעצמי, רק עוד יומיים ואת נשלפת מתוך הגהנום המזיע הזה. יומיים ואת מוצאת את עצמך על חוף סקנדינבי מוקפת נורבגים תמירים, משלמת 70 שקל לכוס בירה, באיזה קפה מקומי על איזה אי מקומי, אחד מאיי הפיורד של אוסלו.
אני לא יודעת מה קרה הקיץ, אבל זה הקיץ ה-הכי איום שזכור לי מאז הקיץ ההוא שעברתי מירושלים לתל-אביב והתקלחתי שבע פעמים ביום: כל פעם שחזרתי הביתה מהמפגש עם הבחוץ. מה ששבר לי אז את הקריז, הייתה הנסיעה לאנטליה [טקירובה ליתר דיוק]. כשירדנו מהמטוס, נכנסתי לפאניקה, לראשונה בחיי בשל מזג האוויר, ואם לדייק בשל חוסר האוויר. זה היה 47 מעלות בצל [מספר שיא לעונה של קשישים שמסרו את נפשם לבורא באזור הים התיכון] ואני שרצתי על חוף הים שלושה ימים מלאים וכשחזרתי לתל-אביב, תל-אביב הפכה באורח פלא למקום קריר לחיות בו.

עכשיו אני מסתובבת אפופה ברחובות ולא ממש מצליחה להועיל במשהו למישהו = להיות פרודוקטיבית. היום מצאתי את עצמי למשל משוטטת עם האוטו בשולי שוק שכונת התקווה. השעה הייתה שלוש וחצי ואני שלא הכנסתי גרגר של אוכל לפה במשך כל היום ( מי רוצה לאכול בחום הזה?) גוועתי ברעב. נהגתי וכל מה שהצלחתי לראות מולי היו פרגיות בפורמט של שיפודים. כן, כן, אני הרוחנ'ה שמוקפת צמחונים אורגניים, לא בנויה פיזית להיפרד מהבשר. החום היה בלתי נסבל, הפח של האוטו בער, אני נסעתי במהירות של 30, מפנטזת על מסעדה מזרחית, כשעיני קלטה, את "מסעדת שמש".

באחת ראיתי את היתרונות והחסרונות של מחוז החפץ הקולינארי – מרחק מינימאלי מהחנייה אל הכניסה, בצד של היתרונות. ו – נראה היה שאני עומדת להיות הלקוח הראשון היום/ השבוע/ החודש – בצד של החסרונות. מן חור שכוח אל שאפילו המוסכניקים ממול לא נכנסים אליו. "אם זה יהיה ממש ג'יפה", אמרתי לעצמי בסוג של היפנוט משכנע, "אני פשוט אצא". כן, כן, בטח.

נכנסתי. מה אומר? זה לא התחיל טוב. קידם את פני גבר כבן ארבעים ומשהו, נראה מבוגר מגילו, מחוסר שיניים, לא מגולח, לבוש בסטיילינג של הומלס. הוא כמובן מיד זינק אלי. כן, את רוצה לאכול? לאכול רציתי, אבל קול דקיק צווח לי מאחורי האוזן: זה לא המקום לאכול בו. ואז שמעתי את עצמי שואלת את השאלה ה-הכי מפגרת שיש: "הבשר שלכם טרי?" או יה, מיד יפצח נער הפלא שמולי בוידוי: "תשמעי, הבשר הזה שוכב פה כבר שבועיים ובדיוק אתמול המקרר התקלקל לנו". "בטח שטרי". שיניתי מיד אסטרטגיה: "מה הבשר הכי טרי שיש לכם"? "פרגיות" – הוא אמר את מילת הקסם. הזמנתי שני שיפודים והתחלתי לגרור את עצמי לישיבה. בסריקה זריזה גיליתי שלושה אנשים: משגיח הכשרות שנראה לא פחות מזוויע מהאיש שקידם את פני; מי שאחר כך אלמד להכיר כמאהר המלצר – שישב בזמן שנכנסתי ליד בחורה אתיופית (האדם השלישי) שהייתה חמושה במחשוף משכנע. מאהר קם כיאות להוביל אותי אל השולחן – בחירה לא קלה מבין מדרג מעניין של שולחנות מטונפים, אבל פנויים. אני בוחרת להתיישב ליד מאהר והאישה שאיתו.

אני מתיישבת ומאהר הולך לסדר לי סלטים. בזווית העין אני רואה איך ההומלס מדליק את הגריל לכבודי (זאת הנקודה שבה אני מבינה שהחושים שלי לא מטעים אותי ואני באמת הלקוח הראשון היום) – עשן שחור מיתמר מהגריל ועל העשן הזה הוא מניח את שיפודי הפרגיות שלי. עכשיו כבר אין לי ספק, ברור לי שאני לא במקום הנכון. מה שלא ברור לי, זה למה אני ממשיכה לשבת שם.
בינתיים מאהר מחליק בדרך לסלטים. הרצפה רטובה. הוא מביא מגב וסוחב מים שבתוכם שוחה לכלוך שלא היה מבייש את החדר שלנו בצבא, כשהיינו שוטפות אותו אחת לחצי שנה, כולל השאריות שהחולדות השאירו.

גוש מתחיל לטפס לי במעלה הגרון. מתחילה אצלי תנועה לא רצונית ברגליים בדיוק כשמאהר חוזר עם חומוס, סלט עם היסטוריה של שבוע לפחות ומקלות צהובים מיובשים מחופשים לצ'יפס. הפיתות נראו בסדר. אני נשארת, ומעבירה ויש עם הפיתה בחומוס ואומרת לעצמי שאני אתמקד בחומוס – הוא הכי פחות מזיק. במחשבה הבאה אני נזכרת בההוא שחטף שיתוק בחצי גוף מקוליפורמים בחומוס שהוא אכל ביפו. זה לא שובר אותי.

מאהר כנראה מתאושש מאהבה נכזבת – הוא והאתיופית טוחנים את סיפור המעשה. מאהר מתרגש ומדליק סיגריה בסיגריה. בחלל הכוך הקטן שבו מתרחשת העלילה, עשן הסיגריות של מאהר מתערבב היטב עם העשן של הגריל. המזגן, לא ממש משפיע.

בעוד גושי החומוס והפיתה יורדים אצלי לא בלי קושי במורד הגרון, נפתחת דלת המטבח וממנה בחולצה שהייתה פעם ורודה יוצא אחיו תאומו של איגור, עוזרו האישי של ד"ר ג'ייקל שהוא גם מיסטר הייד. מבנה גוף זהה, כולל הצליעה, רק בלי הגיבנת. איגור מגיח מהמטבח לחדש את הסלטים. נוכחותי, כך נראה, מפיחה רוח של התחדשות באסטבלישמנט של שמש.
בין לבין אני נזכרת איך הטיול ההוא בטורקיה כמעט הסתיים באישפוז בגלל הקלמארי שאכלנו שם במסעדה, בדרך חזרה לשדה התעופה.

מה אספר לכם? הפרגיות כמובן הגיעו עם כיסוי כזה שרוף ולא טעים. כמובן שאכלתי את גושי הפחם הקטנים עם החומוס, שילמתי ויצאתי. כבר ביציאה התחלתי להתפלל – אבינו שבשמיים רחם עלי, וותר לי רק הפעם על השטויות שאני עושה. רק לא קלקול קיבה מסיבי לפני הנסיעה.

זחלתי הביתה קשובה רוב קשב לתנועת המעיים. ביציאה מהאוטו, המחשבה מכה בי כברק. עשרת הימים בסקנדינביה יהיו נפלאים, אבל לחזור לכאן????? בשנייה שסיימתי לעכל את התובנה התחילו כאבי הבטן.

Read Full Post »

זוכרים את זה? אתמול ראיתי שהוא חזר לגור בבית. כולנו חייכנו יפה אחד לשני. אני, שהזמנתי את המשטרה כדי למנוע ממנו לרצוח את אשתו, קיבלתי ממנו חיוך יפה רחב ואמיתי. חייכנו, דיברנו על הבעיות של החשמל וכל אחד נכנס לדלתו הוא.
תבינו, למדתי פסיכולוגיה, קראתי את כל המאמרים ואני יודעת לדקלם מדוע נשים מוכות חוזרות אל הבעלים המכים שלהם. יש לי חברות מזוכיסטיות, גם אני חטאתי ביחסים לא בדיוק בריאים ועדיין – להבין שהיא חזרה והכניסה אליה הביתה את מי שכמעט רצח אותה – אני מודה ומתוודה זה גדול עלי.
המוח פשוט מסרב לקלוט.
אחרי שסגרתי את הדלת חוויתי רגע של חרדה עבורה והיה לי קשה להבין – איך היא לא מפחדת? האיש הזה הניח באופן שאינו משתמע לשתי פנים אלא לפנים שלה, סכין על צווארה, חתך אותה, דפק לה את הראש על כל המשטחים בבית, בנס שחררנו אותה מציפורניו – והיא חוזרת לחיות איתו???????????..
לא הייתי מטרידה אתכם כאן בעניין אלמלא הרלבנטיות של הסיפור הזה לאקטואליה.
אחרי שגמרתי להתכווץ מהדמות הזאת שלו במכנסיים קצרים וגופיה, מחייך אלי מאוזן לאוזן. חשבתי על האופן שבו כולם מסביב מתקשים לעכל את ההתנהגות של הנשים שנאנסנו ועברו השפלות והטרדות מקצב.
איך הבוס שלך אומר לך להגיע בלי תחתונים לעבודה ואחרי שהמשפט הזה נאמר, את עדיין מגיעה לעבודה. או איך הוא מנפנף מולך עם הזין שלו ואת נשארת לענות לטלפונים. עזבו עונה לטלפונים. איך עם הנפנוף הראשון את לא תופסת את השדכן ומשדכת לו את האיבר אל תיק החנינות שמונח על השולחן, או משפדת לו את העין עם הדבר הזה שמשפדים עליו ניירת. או במקרה הכי פחות קיצוני תופסת את הפריט הקישוטי הראשון [נניח את הפסלון שהוא קיבל ממלך אוגנדה] שנופל לך ביד ומצמידה אותו לבלורית המטופחת שלו עם ברכה חמה, משהו בנוסח: 'טפי עלייך, יא חתיכת סוטה'. משהו, איזה אקט מתבקש של הגנה עצמית.
למה היא נשארה לעבוד שם? למה היא לא הלכה? היא קנתה לו מתנה ליום ההולדת?
לא בא לי להיכנס כאן לכל הז'רגון הפסיכולוגי.
רק לקבל את זה, שישנם מצבים שההיגיון באמת מתקשה להכיל. שמה שנראה על פניו, הוא באמת בלתי נקלט. קשה לקלוט שישנם אנשים עם דימוי עצמי כל כך נמוך, עם הכנה נפשית כל כך כואבת, עם ילדות כזו מזוויעה, שמכות, השפלות, אונס, איומים לרצח – זה משהו שהם יכולים להכיל ולהדחיק ולהמשיך לנסות לנהל סדר יום רגיל "כמו מזכירה".


Read Full Post »

אין אצל יורם קופרמינץ מחוות מיותרות.
זאת תכונה שהייתי רוצה לאמץ.
אצלו זה נצרף
בכל מה שהוא מכניס תחת הכותרת – נפילות.
אני תוהה אם אפשרי ליצור מרכז מדויק כזה אצל עצמך
כשאתה עוסק בכירכורי ליקוקי התחת למציאת חן.

אני עובדת עכשיו על פרויקט הזין הענק
שבבוא היום אני מקווה לשים על כולם.
הפרצוף הקשה של קופרמניץ שלא מחייך.
שעסוק בלחתוך מתוך עצמו את החלקים הנגועים.

מיקוד, חיסכון בתנועה, מוגלה מבעבעת.

Read Full Post »