בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.
בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.
בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.
לפעמים אני מרגישה שמתחת לכל השכבות המתוחכמות שרכשתי לעצמי – ממש עמוק, קבור אצלי איכר פולני, שלא מבין דקויות ולא מבין רגישות ולא מבין המתנה ולא מבין את החשיבות של לפעול באופן מדויק. מתחת לכל השכבות האלה שוכן לו איזה ואניה, סוג של בהמה, אלים, רחוק מתחכום כרחוק שמש הצהריים משמי הלילה, שמגיב בגסות על כל פיפס שמצטייר אצלו כאיום קיומי. אני מנסה להבין את ואניה ואני מבינה שמה שמניע אותו זאת חרדה שיש לה שורשים עמוקים – כל איום הכי קטן על האגו ועל ההרחבות שלו (טריטוריה, מה ששייך לו) מתורגם אצלו במיידי לאיום קיומי כולל. אפילו זוטות כמו – כשמרעישים לו מתחת לחלון בלילה. נהפוך הוא בדיוק זוטות כאלה – מין איומים כאלה על ההתנהלות הבסיסית (שינה/עייפות), זה הטריגר שמפעיל את ואניה.
וגם שמנעד יכולות התגובה שלו מאוד מצומצם. כוחני. או להיכנס פרונטאלית בכל הכוח או לברוח.
אני מנסה לא לתעב את ואניה. אבל בשלב הזה כל מה שאני יכולה להרגיש אליו – זה תיעוב. ואניה כל כך פרמיטיבי ולא מתוחכם שזה מגוחך. הוא מרגיש לי כל כך חלש וחשוף ומגושם ופועל באופן שלעולם אינו מביא תוצאות נכונות.
ואניה לא יכול להביא תוצאות נכונות גם אם הוא נורא ישתדל, הוא עיוור טוטאלית לסביבה וגם בנוי על אוטומט – פיוז קצר מאוד. ואניה טיפש – ואניה הוא כפתורים שנלחצים. אין אצלו מנגנוני השהייה.
הגיע הזמן לשחרר את ואניה מהמרתף, להרים איתו כוסית וודקה.
פשוט לא יאומן איך אין לי חשק לעשות את זה. לשבת מול הטיפוס הזה ולנהל איתו שיחה. אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון. אבל משום מה לא בא לי. בא לי להשאיר אותו לנצח בודד בערבות האדמה הקשה.
אולי אני עוד לא בשלה לעדן את ואניה. אולי אני עדיין חושבת שאני זקוקה לבריון הזה. לבריון האימבציל הזה. הנה, כשאני מדברת עליו ככה, אני מתחברת לאהבה שיש לי אליו. לרגע אני מבינה שיש הרבה אור במצב שבו ואניה מפסיק לפחד.
את הפוסט על ואניה החלטתי לשחרר, כי אני מתמודדת כרגע בעבודה עם הואניה של מישהי אחרת. אצלה הוואניה הרבה פחות מאולף מאשר אצלי וזה לא יאומן איזה נזקים ואניה כזה מסוגל לעולל. כשקראתי את הפוסט הזה חשבתי לרגע, שאולי נכון לתת לואניה שלה את מה שכתבתי כאן: "אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון".
אחר כך הבנתי שזה לא נכון. היא כמעט כולה ואניה ולתת לה אהבה ולהרגיש בטוח יתפרש בעיני הואניה שלה כניצחון, כחולשה, כאות לזה שאפשר להמשיך ולהשתולל. היא שתלטנית, פרנואידית, לא רואה אף אחד ממטר, עוג גס רוח אלים ותוקפני.מול הואניה שלה, אני צריכה להציב גבולות ברורים, להראות לו שלא מפחדים ממנו ולהמשיך בענייני. כך גם גורס הזוגי. אני מודה לאלוהים, שאני יכולה להתנהל בתוך כל הבלגן הזה, בתנאי VIP. שזה אומר, אני לא תלויה ללחם בקטע הזה ומבחינתי אני בכל רגע נתון יכולה לקום ולהגיד בי בי. זה יהיה חבל חיפשתי תקופה משהו מעניין ורווחי לעשות, חשבתי שמצאתי. הידיעה שאני יכולה בכל רגע לקום וללכת (כן יש לי חוזה, אבל אף אחד לא יוכל לצייץ – כי הזובורים שהיא מעבירה אותי כל כך בוטים וגסים שכולם בהלם מסביב) נותנת לי אוויר ואת היכולת לחזור למקום שאני קוראת לו בית ספר.
העניין שהקטע הזה מופיע בתקופה שהיא כל כך דחוסה אצלי ויש לי כל כך מעט רזרבות אנרגיותיות. אני מוצאת את עצמי במצב המגוחך של להתעורר לפנות בוקר, ולנסח בראש מכתבים אליה. הפיתוי לקום וללכת הוא כל כך חזק. אבל מצד שני, החיכוך איתה מוגבל בזמן – עד תחילת השנה הבאה (אפריל 2010). היא פשוט יו"ר מתנדב לפרויקט שאני מבצעת במסגרת תפקיד שכולל עוד דברים אחרים, אבל יש לה כוח גדול בארגון, כי היא יושבת בדירקטוריון והיא דירקטורית חזקה. מצד שלישי ברור לכולם שהם צריכים אותי. נראה.
____________________________
היום היא התקשרה אלי בערב בקטע של : "נו בואי נעבוד יחד" ועם איזו חצי התנצלות. אמרתי לה שיותר אני לא אסבול התפרצויות שלה – לא נראה לי שזה נרשם. אני קצת מרגישה כמו בחיזור גורלי. מצד אחד רווח לי כי חשבתי שנפטרתי מהסיפור הזה, מצד שני הייתי מבואסת כי לא התאים לי לאבד את העבודה הזו. מחול שדים מטורף. המטורללת השתלטנית הזאת – רוצה לנהל אותי. לא מוותרים לי על הבית ספר. אני מוטשת.
תפקדתי היום כמשקיפה וכתולת כרזות, הסתחבקתי עם הליכודניקים לגודל הזוועה של הפעילה שהייתה איתי (הדעות הקדומות של כולם על כולם הורגות אותי) – נושא הויכוח היה האם סילבן שלום הוא גאון או לא (הגענו לזה דרך הדיון בנבחרת של ביבי) פעילת השטח שממולי נשבעה שהוא גאון, אני טענתי שלא ובסוף חשבתי שניצחתי בטיעון המכריע – אם הוא כזה גאון איך הוא התחתן עם ג'ודי. על זה קיבלתי מהגברת פעילה תשובה שהותירה אותי ללא מילים: אני מאוד חכמה ואני התחתנתי עם בעלי, עד היום אני לא מבינה מה אני עושה איתו. דחפתי לאנשים פתקים – בתואנה שעכשיו מתחילה העבודה לבחירות שיתרחשו בעוד שנה (גג שנתיים) ובגדול התפרעתי.
התווכחנו עם השוטרים מהו המרחק שמותר לנו לעמוד ליד השער לפי החוק. עשיתי חנדלך לשוטר – שבסוף אישר לי לתלות את הכרזה במקום שרציתי – וחשבתי שעניין הכרזות כמשל [התמקדות בעניין שולי חסר חשיבות שלרגע נראה שכל העולם תלוי בו].
היה לילה של סיוטים. עוד לילה מהלילות שמאפיינים את חיי לאחרונה. הסיפור הזה שהתנדבתי בקטע של הבחירות – לא הייתי שלמה איתו כמו שלא הייתי שלמה עם ההצבעה, כמו שאני לא שלמה עם כל המעורבות הזאת שלי לאחרונה ומרגישה שהיא לא בריאה ולא נכונה עבורי. חלמתי שאני מודיעה שיש לי חום ואני לא יכולה לבוא. פינלנד וישראל התערבבו לי והייתה לנו מסיבה כזאת של פעילים והיו שם מלא פינים. וסיפרתי לפיני שמולי שבסוף לא הלכתי להתנדב – וכל מיני כאלה – כל הלילה ואריאציות שונות לאותו העניין. בחלום כל הזמן הודעתי לרכזי השטח דרך הנייד שאני לא מגיעה. היצירתיות של המיינד מדהימה – הבאתי את שיחת הטלפון הזאת בעשרות ורסיות, כמו איזה במאי שלא מצליח להחליט איזה take לקחת – פעם הודעתי דרך הנייד במקום פתוח שיורד בו גשם ופעם כשאני מוקפת בפעילים אחרים וכו וכו'. ישנו חלק בי שממש אבל ממש לא רוצה להיות מעורב, חלק שמבין שכל הקטע הזה הוא עבורי בריחה. בריחה מההתמודדות שעומדת אצלי בשער.
אני קוראת עכשיו את הספר של קייטי ביירון: "אלף שמות לאושר", ספר ענק. כמו שאין שום מקרה, היום נחתתי על הקטע הבא:
"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם, אני מזמינה אתכם לרשום על הניר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן. עשו זאת למען אהבת האמת ולא כדי להציל את העולם. לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו (ה"להפוך", מתייחס לשיטה פשוטה שהיא מלמדת שקשורה לחקר המחשבה) כדי להציל את העולם שלכם. האין זאת הסיבה שבגלל אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה? כדי שתהיו מאושרים? ובכן דלגו על האמצע והתחילו להיות מאושרים מכאן! אתם העולם. אתם האחד. באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים, אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית. שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום. מלחמה לא יכולה ללמד שלום. רק שלום יכול ללמד שלום.
אני אף פעם לא מנסה לשנות את העולם. אף פעם. העולם משתנה בכוחות עצמו, ואני חלק מאותו שינוי. אני אוהבת באופן מוחלט ושלם את מה שיש. אנשים שואלים את השאלות ומתחילים לשים קץ לסבלם ובכך הם גם מתחילים לשים קץ לסבלו של העולם.
אני דבקה באמת שלי, ולא מתיימרת לדעת מה טוב לכדור הארץ כולו. לדעת שהעולם מושלם לא אומר לפרוש או להפסיק לעשות את מה שאתם מוצאים לנכון. אם למשל, אתם מודאגים מאיכות הסביבה, ספקו לנו בבקשה את כל הפרטים. תחקרו את הנושא לעומק – תלמדו באוניברסיטה אם יש צורך – ותעזרו לנו. אם תדברו איתנו בצלילות, בלי אג'נדה ובלי עניין אישי בתוצאות, נוכל לשמוע אתכם, מכיוון שאתם מדברים ברמה שלנו. אתם לא מדברים אלינו מעמדה יודעת כל מתנשאת. אם אתם יודעים שכולנו שווים וכולנו עושים כמיטב יכולתנו, אתם יכולים להיות הפעילים הכי חזקים על פני כדור הארץ.
האהבה היא הכוח. אני מכירה רק דרך אחת להיות פעילים שבאמת משפיעים על המין האנושי – לספק את הפרטים, לדבר בכנות על ההתנסות שלכם ולאהוב ללא שום תנאי. אתם לא יכולים לשכנע את העולם בשום דבר, גם אם זה לטובתו, מכיוון שבסופו של דבר הצדקנות שלכם תבצבץ החוצה, ואתם תמצאו את עצמכם על הבמה כשאתם מתווכחים עם נציג של תאגיד מזהם, בעודכם מנופפים כנגדו באצבע בזעם. זה מה שאתם מסתירים כשאתם מאמינים במחשבה "אני יודע מה צריך כדור הארץ".
האם אתם חושבים שנציג התאגיד שמזהם את האוויר, יהיה פתוח לשמוע כך את דבריכם, גם אם המידע שבפיכם תקף? אתם מאיימים עליו בגישתכם, והעובדות עלולות ללכת לאיבוד, משום שאתם מדברים מעמדת פחד וזעם צדקני. כל מה שהוא ישמע זה שאתם חושבים שהוא טועה ושזה קורה באשמתו, והוא ייכנס להכחשה והתנגדות. אבל אם תדברו אליו ללא מתח, בביטחון מוחלט שהכול הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות באותו רגע, אתם תהיו מסוגלים להתבטא בנדיבות, ביעילות, ובלי חשש לעתיד.
אלימות מלמדת רק אלימות. מתח מלמד מתח. אם אתם תנקו את הסביבה הנפשית שלכם, אנחנו ננקה את הסביבה הפיזית במהירות רבה יותר. ככה זה פועל. ואם תעשו זאת בכנות, בלי אלימות בלב, בלי כעס, בלי להצביע על התאגידים כאויב, אנשים יתחילו לשים לב. אנחנו מתחילים להקשיב ולשים לב, שניתן לשנות בדרכי שלום. השינוי חייב להתחיל באיש אחד. אם אתה איננו האיש הזה, מיהו כן?
העולם יבחן אתכם בכל דרך, כדי שתוכלו להשלים את אותה חתיכה קטנה ואחרונה שעוד לא הושלמה בקרבכם. זהו התרגיל המושלם. שח, מט".
זהו. כל כך מדויק. זאת ההתנדבות התמידית שלי. תמיד הייתה ותמיד תהייה. שדה הפעילות האמיתי שלי.
לפעמים אני חולמת חלומות שהם סוג של קדימון. אני מקבלת תקציר של חוויה שעומדת להתרחש. חודשיים לפני שאמא שלי נפטרה חלמתי שהיא מתה ואיך זה מרגיש ועם מה קשה לי להתמודד. כשזה באמת קרה, החלום שלי השתחזר במדויק – מבחינת התחושות והאופן שבו אנשים סביבי התנהלו והקושי שלי מול כל זה.
קשה לי עם הקונספט הזה, כי אני לא מאמינה שניתן לצפות את העתיד. במובן הצר של העתיד, אולי כן. אני מתכוונת לכך שסיבות מובילות לתוצאות ובהינתן נסיבות מסוימות – התוצאות צפויות ואז ניתן לחזות אותן. מצד שני, כל מי שמתיימר לדעת את העתיד, הוא בעיני נוכל, כי ישנו חופש הבחירה. גם הסעיף הזה מתפצל לשאלה: האם באמת אנחנו בוחרים? – אני חושבת שהתשובה לזה תלויה בגובה זווית המבט. אין חדש תחת השמש ובכל זאת בגובה העיניים שלנו קיימת תנועה. זה מתיישב עם הכל צפוי והרשות נתונה.
מה היה לנו? אה, כן חלום. צפנו בסירה, היינו שישה, שותקים וצפים בסירה קטנה על מים אפורים –חומים. אבל לפני זה הייתה תמונה אחרת. אנשים נפלו מהשמיים. אנשים בוערים נפלו מהשמיים כמו פצצות חיות. הכל מסביב הפך להיות מין אפר ועפר, קורות עץ נפלו, אנשים רצו מבעד למסך עשן. ואחר כך הציפה הביזארית בסירה, סירת עץ פשוטה. שישה, צפים בדממה, מביטים זה בזה בשתיקה ואני יודעת שניצלנו.
קמתי והיה לי ברור שזה חלום לא מהסדרות הרגילות. לא יכולתי לקשר את זה לשום דבר פסיכולוגי רגשי שעובר עלי. מה שכן יכולתי לקשר אליו, זאת האמונה שלי, שמלחמת העולם השלישית – אכן תתרחש, ושהיא תתרחש בחיי, ושלישראל יהיה בה תפקיד מכריע. עוד רץ לי בראש מהרגע שהתעוררתי הביטוי :
Ship of foolsהמילים האלו בלבלו אותי: האם הסירה הייתה סירת ניצולים או ספינת שוטים?
יומיים אחרי זה אני נתקלת בכתבה הזאת – ראיון במוסף "שבע ימים" של "ידיעות אחרונות" עםד"ר דוד פסיג, מאוניברסיטת בר-אילן שהמומחיות שלו היא חיזוי העתיד.
והנה ד"ר פסיג טוען כי בסיכוי של 60-70%, בהתבסס על מחזורי המלחמות שהתקיימו באלפיים השנים האחרונות, צפויה בשנת 2020 מלחמה מכוננת שתעצב את המאה ה-21. מדינת ישראל תהיה צד במלחמה כלל עולמית זו ויש ביכולתה להביא למלחמת הכרעה נוספת על רקע הסכסוך המקומי.
______________________________
לאט לאט זה מסתנן אלי. התובנה שכל כך התאמצתי להיות מה שבסופו של דבר תמיד הייתי. רק הקצה של זה מבצבץ, אבל זאת הבטחה עצומה, השחרור הזה מהצורך ללכת לקראת. אני כמעט לא מאמינה שאני כותבת את זה. אני, שהמלחמה התמידית להשיג הייתה סם החיים שלי, טעם הקיום. יש משהו מצחיק בטירוף בסיטואציה הזאת. חיים שלמים של רדיפת הזנב שמסתיימים בעצירה לרגע ובהבנה שהזנב הזה תמיד היה שלי. הבהוב, זה מה שזה היה ומיד רציתי מזה עוד והלכתי לאיבוד.
Went to see the captain, strangest I could find,
Laid my proposition down, laid it on the line.
I won't slave for beggar's pay, likewise gold and jewels,
But I would slave to learn the way to sink your ship of fools.
Ship of fools on a cruel sea, ship of fools sail away from me.
It was later than I thought when I first believed you,
Now I cannot share your laughter, ship of fools.
Saw your first ship sink and drown, from rockin' of the boat,
And all that could not sink or swim was just left there to float.
I won't leave you drifting down, but woh it makes me wild,
With thirty years upon my head to have you call me child.
Ship of fools on a cruel sea, ship of fools sail away from me.
It was later than I thought when I first believed you,
Now I cannot share your laughter, ship of fools.
The bottles stand as empty, as they were filled before.
Time there was and plenty, but from that cup no more.
Though I could not caution all, I still might warn a few:
Don't lend your hand to raise no flag atop no ship of fools.
Ship of fools on a cruel sea, ship of fools sail away from me.
It was later than I thought, when I first believed you,
Now I cannot share your laughter, ship of fools.
It was later than I thought when I first believed you,
Now I cannot share your laughter, ship of fools
זוכרים את זה? אתמול ראיתי שהוא חזר לגור בבית. כולנו חייכנו יפה אחד לשני. אני, שהזמנתי את המשטרה כדי למנוע ממנו לרצוח את אשתו, קיבלתי ממנו חיוך יפה רחב ואמיתי. חייכנו, דיברנו על הבעיות של החשמל וכל אחד נכנס לדלתו הוא.
תבינו, למדתי פסיכולוגיה, קראתי את כל המאמרים ואני יודעת לדקלם מדוע נשים מוכות חוזרות אל הבעלים המכים שלהם. יש לי חברות מזוכיסטיות, גם אני חטאתי ביחסים לא בדיוק בריאים ועדיין – להבין שהיא חזרה והכניסה אליה הביתה את מי שכמעט רצח אותה – אני מודה ומתוודה זה גדול עלי.
המוח פשוט מסרב לקלוט.
אחרי שסגרתי את הדלת חוויתי רגע של חרדה עבורה והיה לי קשה להבין – איך היא לא מפחדת? האיש הזה הניח באופן שאינו משתמע לשתי פנים אלא לפנים שלה, סכין על צווארה, חתך אותה, דפק לה את הראש על כל המשטחים בבית, בנס שחררנו אותה מציפורניו – והיא חוזרת לחיות איתו???????????..
לא הייתי מטרידה אתכם כאן בעניין אלמלא הרלבנטיות של הסיפור הזה לאקטואליה.
אחרי שגמרתי להתכווץ מהדמות הזאת שלו במכנסיים קצרים וגופיה, מחייך אלי מאוזן לאוזן. חשבתי על האופן שבו כולם מסביב מתקשים לעכל את ההתנהגות של הנשים שנאנסנו ועברו השפלות והטרדות מקצב.
איך הבוס שלך אומר לך להגיע בלי תחתונים לעבודה ואחרי שהמשפט הזה נאמר, את עדיין מגיעה לעבודה. או איך הוא מנפנף מולך עם הזין שלו ואת נשארת לענות לטלפונים. עזבו עונה לטלפונים. איך עם הנפנוף הראשון את לא תופסת את השדכן ומשדכת לו את האיבר אל תיק החנינות שמונח על השולחן, או משפדת לו את העין עם הדבר הזה שמשפדים עליו ניירת. או במקרה הכי פחות קיצוני תופסת את הפריט הקישוטי הראשון [נניח את הפסלון שהוא קיבל ממלך אוגנדה] שנופל לך ביד ומצמידה אותו לבלורית המטופחת שלו עם ברכה חמה, משהו בנוסח: 'טפי עלייך, יא חתיכת סוטה'. משהו, איזה אקט מתבקש של הגנה עצמית.
למה היא נשארה לעבוד שם? למה היא לא הלכה? היא קנתה לו מתנה ליום ההולדת?
לא בא לי להיכנס כאן לכל הז'רגון הפסיכולוגי.
רק לקבל את זה, שישנם מצבים שההיגיון באמת מתקשה להכיל. שמה שנראה על פניו, הוא באמת בלתי נקלט. קשה לקלוט שישנם אנשים עם דימוי עצמי כל כך נמוך, עם הכנה נפשית כל כך כואבת, עם ילדות כזו מזוויעה, שמכות, השפלות, אונס, איומים לרצח – זה משהו שהם יכולים להכיל ולהדחיק ולהמשיך לנסות לנהל סדר יום רגיל "כמו מזכירה".
הרעיון שאני אלך בהלסינקי לצפות בלהקת ריקודי בטן מצרית שמגיעה להופעה (תיאטרון סבוי) וגם בטלנטים מקומיים: פינים שרוקדים ריקודי בטן וגם רוקדת אסטונית אחת. אני מכינה את שטרות היוּרוֹ להדביק לפיניות המענטזות למצח. שכה אני אחיה.
הנה סרטון כדי להכניס אתכם לאווירה:
שנה וקצת שאני לומדת לרקוד ריקודי בטן. זה סוג של חיבור שאף פעם לא הצלחתי להבין, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, ילדה פולניה קטנה – אהבתי מוזיקה מזרחית. אולי זאת העובדה שהייתי האשכנזיה היחידה בקוטר של קילומטרים בשכונת ילדותי החביבה? אולי זה החינוך המוזיקלי מבית-אבא? המהגר מוורשה, שהרחיב את רפרטואר שירי מקהלת הצבא האדום עם תקליטי ג'ו-עמר ואנריקו מאסיאס. [בתקליט של ג'ו עמר הוא אהב בעיקר להאזין לשיר ההמנון של ה:AA "כוסית אחת שתיתי, כוסית שנייה לגמתי"].
אין לי מושג. אני רק יודעת שבמעונות ייסדתי את אגודת הסרט הערבי. זאת הייתה הטלוויזיה הקטנה שייבאתי מאמריקה, שהיינו מתיישבים סביבה וצופים בכל יום שישי בסרטים ואחר כך תולים את פתגמי השבוע על המקרר: "לכל דלי יש סמרטוט", "לכל שפם יש מספריים". נאמנה באדיקות למסורת השכונתית המפוארת שבה הוכרז עוצר בזמן הקרנת הסרט בימי שישי.
כשנחתתי במצריים, הפעם היחידה שבה נחתתי, הייתי באופוריה. נחתתי בזמן חגיגות יום ההולדת לנביא או משהו בסגנון. קהיר הייתה מקושטת כולה בצבע ירוק ודגלים ירוקים ואני הרגשתי בבית.
לא ברור, אני אומרת לכם העניין הזה. המצרים התגלו כעם חביב, מנומסים ועדינים בהרבה מהברברים הישראלים. אהבתי את קהיר מאוד. יש בה משהו חי, שאצלנו כבר אין. כן וגם פערים איומים שאנחנו בדרך בטוחה אליהם.
הסתובבתי בפרמידות, במלונות, וכמובן בשוק חאן-אל-חליל. שם כל מוכר נזכר בשכן היהודי שגר מולו.
זה לא הוגן, נכון, הזכרונות המתוקים מקהיר, קשורים בוודאי לעובדה שתיירתי אותה עם נהג צמוד ותנאים מעולים.
כשחזרתי כתבתי ביומן: "חלמתי שוב על מצרים. מאז שנסעתי לבקר בקהיר אני חולמת לפחות פעם בשבוע על האוטובוס שלוקח אותי אל הקולות והצבעים. הנסיעה משדה התעופה לבית של א. באוטוסטראדה הריקה. משני צידי הדרך בניינים ריקים חצי בנויים, שחורים, רוחות רפאים מבטון. כאילו ידעה קהיר בדיוק איך לגעת בי. איזו פנטזייה להדליק".
***
אום כול-תום: אלף לילה ולילה.
שיר האהבה האולטימטיבי.
My love, the night, with its sky, the moon, the stars, the sleeplessness
you and me. We are all fallen in love the same way.
You are my love, you are my life, Love is watching over us
It is raining over us with contentment and satisfaction.
My love, let's live in the "eyes" of this night
Let's say to the sun to rise again in a year, not less than a year
One night of lovers is as sweet as a thousand and one nights
As sweet as the life in its entirety
What is life but a night as this night
(תרגום חופשי לבית הראשון שמצאתי באחת התגובות לקליפ)
נהג המונית הטורקי הביא אותנו אל המלון. 170 פאקן יורו ללילה לחור עלוב למדי, שגם אותו היינו מאושרים להשיג. זה מה שקורה כשמחליטים בהתראה קצרה מדי לנסוע.
אחרי התבאסות והתארגנות קצרה יצאנו החוצה. הרחובות היו שוממים. הגענו במוצאי יום אוסטריה או משהו כזה. זרזיפי גשם ומלנכוליה מבאסת קידמו אותנו. חיפשנו בית קפה ומצאנו את קפה ריטר. בינתיים הצטרפו אלינו מ. וא. שהצילו אותנו מהעגמומיות הנוראה שוינה השרתה עלינו. ישבנו בקפה הזה שנבנה ב-1800 ומשהו. הוא הסתכל עלי ולחש לי באוזן: 'אני רוצה הביתה'. גם אני רציתי הביתה.
קפה ריטר, שידע ימים מפוארים יותר, שימר את העיצוב: תקרות גבוהות, מנורות קריסטל, קירות עץ, חלל ענק. 'את חושבת שהיטלר ישב כאן?' הוא המשיך ללחוש לי באוזן.
אחר כך היה לנו מופע יחיד של מלצר – מפגש הבתולים שלנו עם האנטיפטיות הוינאית. אין ספק מכל המקומות שבהם היינו עד עכשיו – האוסטרים לוקחים ראשונים במצעד הגועל. הם מובילים בפער ניכר לפני הצרפתים, תארו לעצמכם.
ישבנו עם מ.וא. צוחקים וטובי לבב כשהמלצר ניגש אלינו, הצביע על בקבוק המים שהבאתי איתי ובטעות העמדתי על השולחן והתחיל לצרוח עלי בגרמנית שככה לא עושים וזה לא מקובל כאן. ממש נביחות היסטריות עם פרצוף אדום מכעס. צרח והלך.
נותרנו המומים, אבל לא חייבים. הוא הלך ואני קמתי אחריו ונתתי בו – עלי אף חרא לא יצרח בגרמנית. זה התפתח לריב. תארו לעצמכם 2 – אני עומדת ומרימה את קולי הענוג אל מרחבי האנליות המכווצת הזו של התקרות הגבוהות והקריסטלים. 'אפשר היה להעיר לנו בעדינות', התחלתי את סדרת החינוך בטונים יחסית נמוכים. הוא צועק ענה לי בגרמנית (החרא הבין אנגלית ובכל זאת דיבר אלי גרמנית, חוויה שחזרה על עצמה. כולל תערוכה על הרמן הסה, במוזיאון ליאופולד – שהייתה רק בגרמנית) שהוא 'דיבר אלי נורמל'. אמר והתרחק. או אז הרמתי קולי אל הגב שבינתיים התרחק מאוד : 'אם זה נורמל אז הנורמל שלך איז וורי בד' וכהנה. כל יושבי בית הקפה על מרחביו העצומים שמעו אותי.
אחר כך גירשו אותנו מהקפה.
אני הייתי מאוד קרובה למצב של להכניס לו אגרוף. מ. א. והאיש עבדו חזק בלהרגיע אותי ולהוביל אותי החוצה.
Look, if you had, one shot, or one opportunity
to seize everything you ever wanted… in one moment
Would you capture it, or just let it slip? Yo
His palms are sweaty, knees weak, arms are heavy
There's vomit on his sweater already
Mom's spaghetti, he's nervous
But on the surface he looks calm and ready to drops bombs
but he keeps on forgetting what he wrote down
The whole crowd goes so loud
He opens his mouth but the words won't come out
He's choking, how?
Everybody's jokin' now
The clock's run out, time's up, over BLOW!
Snap back to reality
Oh there goes gravity
Oh there goes Rabbit, he choked, he's so mad
But he won't, give up that easy, no
He won't have it
He knows his whole back's to these ropes
It don't matter, he's dope, he knows that
But he's broke, he's so sad that he knows
When he goes back to this mobile home that's when it's
back to the lab again, yo
This whole rhapsody
He better go capture this moment and hope it don't pass him
CHORUS
You better lose yourself in the music
The moment you own it, you better never let it go, oh
You only get one shot, do not miss your chance to blow
'cause opportunity comes once in a lifetime go
You better lose yourself in the music
The moment you own it, you better never let it go, oh
You only get one shot, do not miss your chance to blow
'cause opportunity comes once in a lifetime, yo
You better
Soul's escapin' through this hole that is gaping
This world is mine for the taking
Make me king, as we move toward a, new world order
A normal life is boring
But superstardom's close to post mortem
It only grows harder, homie grows hotter
He blows us all over, these hoes is all on him
Coast to coast shows, he's known as the Globetrotter
Lonely roads
God only knows he's grown farther from home, he's no father
He goes home and barely knows his own daughter
But hold ya nose 'cause here goes the cold water
These hoes don't want him no mo', he's cold product
And they moved on to the next schmoe who flows
and he knows dove and sold nada
And so the soap opera is told and unfolds
I suppose it's old partner, but the beat goes on
Da da dum da dum da da
Chorus
No more games, I'ma change what you call rage
Tear this muthafuckin' roof off like two dogs caged
I was playin' in the beginnin', the mood all changed
I've been chewed up and spit out and booed off stage
But I kept rhymin' and stepwritin' the next cipher
Best believe somebody's payin' the pied piper
All the pain inside amplified by the
fact that I can't get by with my nine to five
And I can't provide the right type of
life for my family 'cause man
these Goddamn food stamps don't buy diapers
And there's no movie, there's no Mekhi Phifer
This is my life and these times are so hard
And it's gettin' even harder tryin' to feed and water my seed plus see disohnor
Caught up between bein' a father and a pre-madonna
Baby momma drama, screamin' on her
Too much for me to wanna stay in one spot
Another damn or not, has gotten me to the point I'm like a snail
I've got to formulate a plot
'fore end up in jail or shot
Success is my only muthafuckin' option, failure's not
Mom I love you but this trailer's got to go
I cannot grow old in Salem's Lot
So here I go, it's my shot
Feet fail me not
'cause maybe the only opportunity that I got
Chorus
You can do anything you set your mind to man
____________________________
Lose Yourself, אמינם – ילד מבוהל שהצליח לקחת איתו את הפחד- שר: אם היה לך סיכוי אחד, הזדמנות אחת לתפוס את כל מה שאי פעם חלמת עליו? האם היית מנצלת את הרגע? או נותנת לו לחמוק?
עמוק בתת מודע
הכל ידוע.
לאבד את עצמי.
זה כל מה שתמיד רציתי
והנה אני לא מצליחה
למצוא את עצמי.
רגע אחד
ואחר כך עוד רגע.
ושוב רגע
התיישבתי
לשתות כוס תה
ושכחתי לקום.
לרגע התמונה מתבהרת.
הפחד המסמם
שהצליח
לטשטש
הפך
יריב ברור
נזכרת בהרגשה הרעבה שהספקתי לשכוח
עכשיו
או אף פעם לא
שוב מבחן האומץ.
טוב אנשים יקרים זה סיפור רציני. הזמנתי משטרה כי השכן שלי היכה את אשתו כמעט למוות. אני רועדת כולי. הצרחות והצווחות שלה עדיין מהדהדות לי באוזניים. הוא כנראה תקף אותה עם סכין. הוא היכה אותה ודפק לה את הראש על כל מיני משטחים בבית, נראה לי שכל הבית שלהם מפורק. עד שהמשטרה הגיעה הנשמה יצאה לי. הם רבים הרבה, אבל הפעם פחדתי שהוא יצליח להרוג אותה. אני לא יכולה להירגע. אתם צריכים לראות אותם היא תמיד מטופחת כזו, מעודנת והוא תמיד הולך עם כובעים כאלה – אירופאיש סטייל.
היה לנו מוצ"ש שבת נחמד כזה, סרט בצרפתית, ג'ראר דה פרדייה. עד שפתאום התחילו הצרחות והחבטות וקולות השבירה של החפצים. הרבה זמן חשבתי שהיא זאת שאלימה בין שניהם. תמיד שמעתי אותה צורחת הוא היה שקט.
אלימות מפחידה אותי. אני מתקשה לחזור לעצמי.
השיר של טרייסי צ'פמן רץ לי כל הזמן בראש. סוג של הגנה נראה לי. האמת היא שאני פוחדת שהוא יחזור ויסגור איתנו חשבון. ממנו אני לא מפחדת, השאלה היא אם אין לו "חברים". המשטרה לקחה אותו. עכשיו דממה.
שחרור שוטף 