Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אמנים שהם משכמם’

חוד הרים את השרביט בפרויקט הזה: עשר הסצנות מהסרטים, "שיעבור דרך כל ישרא ואף דרך כל הבלוגים בעולם".

טוב, לא בדיוק הלכתי על עשר וגם לא על סצנות. גם כי חלק מהסרטים שאהבתי, קשה לי לבודד סצנה ספציפית ולהגיד זה – זה הרגע הגדול, כי בסרטים גדולים נוצר איזה מכלול שהוא חלק מהגדולה של היצירה. וגם כי ביו טיוב – אין את כל הסצנות ובלי להציג את הסצנה זה לא כף. וחוץ מזה שהכנסתי גם סדרות טלוויזיה.

לא חייבים לעבור דרך כל הדוגמיות כאן במכה אחת, אפשר כל יום אחת. באנו לשחק משחק. זה אמור להיות כף. אם כי חלק מהחומרים כאן כבדים למדי.

 אז כמובן ישנו המטרקיס – שלו כבר הקדשתי פוסט , כולל התייחסות לסצנה האהובה עלי.*

* סרט יחסית חדש, הסרט Head On של הבמאי Fatih Akin – יליד גרמניה בן להורים מהגרים מתורכיה. והסרט, שנוגע בזהות המבולבלת והשסועה של הדור השני להגירה, יש בו עוצמה אדירה.  צילום הפתיחה בטריילר, שזה הסרטון הראשון – הוא גם השוט שאיתו נפתח הסרט. המכונית שנכנסת בקיר. הרס עצמי הוא גיבור מרכזי בסרט.

ועוד טעימה מהעוצמה של הסרט



לואיס בונואל – מכל הבמאים של ה"גל החדש" הצרפתי, הכי אוהבת אותו. ובעיקר את הסרט Cet obscur objet du désir (that obscure object of desire).

  * דיויד לינץ' שבצד ימין תחת אהבות (מורה דרך) מופיע ראיון איתו.  וכאן סצנה מתוך "ראש מחק". לטעמי זאת אלגוריה מופלאה על החיים. הבלונדה, עם הפרזורה המפוארת, כביכול נראית טוב, עם השמלונת החמודה, אבל בעצם מכוערת יש בה משהו מפלצתי. משחקי הכאילו, הפוזות החברתיות, הנחמדות כביכול. ולא רק מכוערת, הצעדים הקטנים האלה על הבמה – כאילו רוקדת, אבל פוחדת לזוז. כל הדברים המזוויעים שזוחלים תחתיה והאופן שבו היא מוחצת אותם והשיר : In Heaven everything is fine – הציניות המושלמת שסוגרת את המעגל הזה היטב. אחרי השיר אפשר להפסיק לראות את הקליפ. הצפייה לא פשוטה.

 

ומכיוון שאני הולכת להכניס כאן גם סדרות טלוויזיה אז כמובן הטווין פיקס שלו. ראיתי את הטווין-פיקס בהקרנה רצופה של יומיים באולם הקולנוע – זאת הייתה חוויה מדהימה ומה שחיזק אותה היה הקטע שבכל פעם שיצאנו חיכו לנו דונאטס וקפה. קפה, פאי דובדבנים ודונאטס הם גיבור מרכזי בסדרה. מישהו עלה על זה כאן. 


וזה הפתיח של הסדרה. כל כך דיויד לינץ. השלווה הזאת ומתחת כל המעיינות התת-קרקעיים.

* פייר פאולו פאזוליני – ענק. שוב הוא הנבחר שלי מהנאו ראיליסטים האיטלקיים. בזמנו הקלטתי את הסרט הזה The  Gospel According to Matthew מהטלוויזיה – בתקופה שעוד היינו מקליטים בקלטות וידאו 🙂 ובמצב רוח המתאים הייתי צופה בו.

פאזוליני מתרגם לקולנוע את הבשורה על פי מתי, אחת מארבע הבשורות של הברית החדשה, שנכתבה לפי המסורת על ידי מתיו, אחד משניים עשר השליחים, מפיו של ישו. אין לי ספק שזה הסרט הכי טוב שעשו על ישו. מה שמוזר הוא שפאזוליני קיבל תמיכה לסרט הזה מהכנסייה הקתולית וזה מוזר כי בשל הסרטים האחרים שלו שעסקו בזנות גברית, הומוסקסואליות, עולם תחתון – כל המרכיבים הטובים, פאזוליני הועמד לדין על פרסום "סרטי תועבה". עוד קטע מדהים בביוגרפיה של פאזוליני – מעבר לזה שהוא נרצח ברצח ברוטאלי שעד היום לא פוענח – זאת העובדה שהסרט האחרון שיצר לפני שנרצח, היה הסרט הראשון במה שהייתה אמורה להיות "טרילוגיית המוות".

וישנם כמובן אלדומובר וקוסטריצה. הייתי מוכנה לעבוד חצי שנה כדי לקנות את הזכות להיות חלק ממסיבה כזו.


וזוהי הגרסא של קוסטריצה למטריקס

קורסוואה ושבעת הסמוראים שלו


טרנטינו בספרות זולה – וזאת באמת אחת הסצנות היותר אהובות עלי בסרט. שני הגנגסטרים האלה שהולכים לרצוח גנגסטרים אחרים והשיחה האינטלקטואלית הפילוסופית כבדת הראש שלהם על גבולות המוסר (האם לתקיעת הלשון בקודש הקודשים יש משקל זהה כמו לפוט מאסאג').


מונתי פייטון -The life of Brian

הביקורת המופלאה על ארגונים (יהודיים) שמאלנים קיקיונים. קבלו את תנועת ההמונים PFJ (The people's front of Judea)

ואי אפשר בלי תכנית הטלוויזיה שלהם ומתוכה המערכון של המשרד להליכות טפשיות


רציתי להכניס גם קטעים מעמוק באדמה וחשיפה לצפון, וכמובן שישנם סרטים וסצנות אחרות אבל יש גבול גם לנכונות שלי לעבודת פרך.

אני מעבירה את השרביט בתקווה גדולה שמשורבטות/ים אחרים ירימו את הכפפה, ואז לכולנו צפויה הנאה מרובה (גם שלוש סצנות זה בסדר :))) )  המכרז פתוח לכל מי שהגיע לכאן ויש לו חשק לייצר פוסט סיזיפי. מצד אחד סזיפי, מצד שני מעניין, זה היה כף לעשות את המסע הזה.


 

Read Full Post »

magritte.jpg

הצהוּבוּת של הציור. ערפל צהוב. מרחוק אם מסתכלים בקירוב רואים את העיר, בניינים. ערפל מואר. הטשטוש חסר הפרטים שיש בו אור. הוא עומד לבדו על הגשר ומביט אל תוך הערפל הזוהר. מה הוא רואה? האם הוא רוצה לקפוץ? לעוף? זהו מבט חסר אופק אל נוף חסר צורות.

היותו לבד במובן העמוק, האמיתי, המדויק. חליפה, השיער המסורק בקפידה.  שייך, נורמטיבי, לכאורה. הניגוד בין החליפה השחורה לערפל הצהוב. כנפיים תואמות חליפה. כנפיים שחורות, כמעט משרדיות. השלמה לכובע ולמטריה השחורים של האנגלים[1], של הבנאליה העדרית. כמעט שייך ובעצם לא. הסטייה שכמעט אינה מורגשת. כמו צבע הסוואה. אם יסיר את החליפה, האם יאבד את היכולת לעוף?
עומד נשען על גשר. גשר בצבע ניטראלי, בין חלקים שאינם קשורים, גשר מעל. כשעומדים עליו מתאפשר מבט מלמעלה. היות בין לבין.
לא באמת לבד. האריה רובץ תחתיו כמו כלב. הארי המבוית? הכפיר השומר? הביטוי האחר לכנפיים? חייב להיות. סטייה מסוגננת אחרת. כאילו הלך לרגע להתבונן מעל הגשר ובעצם שייך לעולם אחר. כנפיים, אריות, ערפל לא מוכר. האם האריה הוא השלמה של עוצמה למיומנות לעוף? השלמה שמאפשרת קפיצות שאינן הורגות? מאפשרת יכולת להעיז? לעמוד לבד על הגשר מבלי לראות את האופק?

עכשיו תורכם: האם הציור הזה מדבר אליכם בכלל? נוגע בכם? ואם כן, באיזה אופן?

 


  [1]  כובעים ומטריות כאלה אפשר לפגוש אצל מגריט בשפע. פקידים שנופלים כמו גשם משמיים.

Read Full Post »

אני אוהבת לצלם ארכיטקטורה. אומנות שהיא בניינים נוגעת בי באופן שונה מהאמנות שאני פוגשת במוזיאונים. אני אוהבת ארכיטקטורה כי יש בה מפגש בין הפרקטי לאסטטי ליצירתי. מפגש והלוואי שיהיה בכל יצירה שאני אצור.
ליצור בניין שיעמוד מאות של שנים וישפיע מאות של שנים על האנשים שיעברו לידו, יחיו בתוכו, יצאו ויכנסו אליו. יגדלו ילדים מול החלונות שעוצבו. יביטו דרכם אל הרחוב, אל החיים. ליצור בניין שיוצר מציאות. מבנה שיש בו עוצמה שמזינה אנשים, שממנה אנשים יכולים להיבנות, עליה הם יכולים להישען. בעזרתה להבין את העולם.
גיאומטריה של זוויות, צללים, גומחות וצבעים שנושאת איתה מסר.
להיות חתום על טונות של בטון. מטרים של זכוכית. משטחי טיח אין סופיים. אבן. מתכת.
לסלול תוואי בתוך הרחוב. בקו האופק. לצייר את הנוף. להצחיק. לאהוב, למסגר.
להעיז.


את הצילום הזה צילמתי באחד הקניונים ברחוב Eteläesplanadi במרכז העיר הלסינקי. 


בריסל – "ארמון הצדק "


Rue Belliard, בריסל 

Read Full Post »

פנינה שפגשתי בפליקר.

סט של צלמת שקוראת לעצמה, "בפשטות צילום" ((Simply Photo. השם הולם אותה מאוד כי התמונות שלה אכן חוגגות את הפשוט. הפשוט, במובן היום-יומי – לא ארכיטקטורה גרנדיוזית, נופים מהממים, מסעות אקזוטיים, עיצובים מורכבים. בסט הזה היא מצלמת את כוסות הקפה, היוגורט, הפירות, הביצים, לחם עם ממרח. היא מצלמת לפני (שזה נאכל או נלגם) ואחרי. היא מצלמת קצב נינוח, קשוב לפרטים, חוגג את מה שאנחנו בדרך כלל מדלגים מעליו, היא מצלמת את ארוחות הבוקר שלה. הצילומים הזכירו לי את האמירה, שהבוקר מכתיב את האיכות של המשך היום; אני מאמינה שעבורה זה כך, שהיא לוקחת איתה גם הלאה אל תוך היום את הקשב הזה לדקויות, את השקט שנוצר בין הצורות, את מרחב הנשימה לחוש בצבעים, במרקם, בשילוב. מסיבה מתוזמנת היטב לחוש הטעם, הריח, המישוש, הראייה. איפוק מדוד, מצומצם, אך עשיר. מתחבר לי לכתבה שקראתי הבוקר על האופן שבו הצרפתיות שותות את האספרסו שלהן – דרך קוביית הסוכר שהן טובלות בקפה ומניחות על הלשון ואז לוגמות. מרשם בדוק להתקף בחילה על הבוקר מגודש מרוכז של מתוק וקפאין ובכל זאת טוב הטעם שבטקס היום-יומי.

מומלץ להביט בסט בפורמט של מצגת שקופיות על מסך מלא.

Read Full Post »

איך בן-אדם נכנס אל שדה החיטה ומכוון אל עצמו רובה, היישר אל בית החזה ואחר כך גוסס יומיים, וכל זה קורה לו כשהוא בגיל שלושים ושבע. עשר שנים של יצירה, שבהן הוא יוצר את כל מה שהוא מוריש לנו. יצירה שבאותו הרגע אינה שווה עבורו, במובן של להמשיך לחיות. איך הוא נכנס אל שדה החיטה ומכוון רובה אל עצמו כי הוא בטוח שהוא כישלון, שאין לו עתיד ואין לו תקווה. שהוא לעולם לא יצליח למכור עבודות, שהוא מעמסה על תיאו ושהמצב רק ילך ויחמיר.
להיפגש איתו בנקודה הזו, כדי לזכור. לזכור את כוח ההרס של הדימוי העצמי, של הייאוש, של תחושת הדחייה והכישלון. מה זה עושה לך, גם כשיש לך יכולות וכישרונות אדירים.
אתה שר את השיר שלך, הכי יפה שאתה יודע לשיר וכל מה שאתה שומע זה קרקורים מקרטעים.
וגם – כשהוא כבר היה מוכן להכיר באיזו יכולת, זה היה כל כך מוקטן, כל כך מצומצם: "כל מה שיש לי לתרום זאת היכולת שלי לעבוד עם צבעים", הוא כתב לאחיו.

חמש שנים אחרי שהוא מחליט שהוא הופך להיות צייר ומסתער על הציור בדיוק באופן שבו הוא הסתער על עבודת האלוהים כשהוא חשב שהוא הולך להיות כומר, הוא מנסה לצייר יצירת מופת. הוא מצייר ראשים לומד לצייר פורטרטים. עכשיו חוקרים אותו חוקר באותה התקופה את העבודה עם הצבעים. [במוזיאון הציגו מחקר חדש שמתחקה אחר האופן שבו הוא חקר את הצבע ומצא דרכים חדשות לעבוד איתו].
הוא מצייר אותם אוכלים תפוחי אדמה. "אוכלי תפוחי האדמה" הוא קורא לחמשת הדמויות שיושבות ליד השולחן. עייפות מיום העבודה המפרך בשדה. "הידיים שחפרו להוציא את תפוחי האדמה הן אותן הידיים שאוכלות אותם עכשיו", הוא כותב לאחיו. זה מה שהיה חשוב לו להעביר בעניין הזה של האיכרים. את הפשטות, החיבור אל הטבע, האנשים שמרוויחים בזיעה, ביושר, את המזון שהם אוכלים.
שעשעה אותי המחשבה שכבר אז, אלו שחיו בסוף המאה ה-19, הרגישו צורך לחזור אל הטבע, לברוח מהעולם המתועש, מה"עולם העירוני המתורבת". האיכרים סימלו עבורו את העניין.
ממנו למדתי שהנושא גם הוא חשוב. שהנושא לעולם איננו מקרי. אתה לא סתם במקרה מציב איכר מול המכחול שלך, או חמניות, או שקד פורח. למשל השקד הפורח שהוא צייר בשנה שבה הוא ירה בעצמו. הכוח הזה שביקש לחיות, שרצה לחיות, שקיווה כל כך לפריחה. גם ציורים מלאי חיות בצבעים בוהקים, היו באוסף הציורים שהוא צייר בשנה האחרונה שלו כשהוא משתחרר מבית החולים לחולי הנפש. תשושי נפש קוראים להם היום.

ברור שתמיד הבנתי שהנושא הוא חשוב. אבל דרכו הבנתי עוד קצת איך הנושא הופך להיות שיח גם מול האחרים. את הפוליטיקה של הנושא. איך בתקופות שונות מותר לצייר את זה ואסור לצייר את זה. או שמותר לצייר את זה רק בצורה מסוימת או בזווית מסוימת, או בצבעים כאלה או באחרים. המוסכמות שלתוכן אנחנו נפלטים והן נכפות עלינו מבלי שנבחין. נקודת מוצא שהיא נקודה עיוורת.

הוא מצייר את יצירת המופת ובקושי זוכה לאיזה הד. מאוכזב מאוד הוא מפסיק לרצות ליצור יצירת מופת.
עמדתי שם מול הציור ושוב עלו לי המילים של איליה קאזן, המילים שאני ומרג' ליטפנו כאן. אני רוצה להביא כאן את הציטוט המלא יותר[1], שנראה לי כל כך רלבנטי לטרגדיה המיוסרת של וואן גוך:

"באדם יש גרעין חיוני שבו שוכן כבודו העצמי. כשגרעין זה נמחץ, קורה דבר נורא, אף שאדם לא יפגין זאת מחמת גאוותו, פחדו או בורותו: המגננות הטבעיות בגופו מאבדות את כוחן וחדלות לשמור על הגוף ולהתנגד למחלות. זו הדרך אל הקבר. הבשר והרוח תלויים זה בזה. כשאדם במודע או שלא במודע מתכחש לעצמו, מתרחש בו משהו מסתורי ונורא. הנפש מעבירה את המסר וכוחו המגונן של הגוף, המערכת החיסונית, קוראים לכך – מפקיר לאיטו את הגוף למחלות הממאירות, הממתינות לפרצה זו. האדם הוא מיקשה אחת, וגרעינו הוא מה שנהגו לפנים לקרוא הרוח, לעיתים רוח הקודש, משום שאכן היא מקודשת. רוח זו היא החייבת לשרוד, וכשאינה שורדת, איננו שורדים. כך הורג האדם את עצמו.

אף שבחיים יש שחיקה נוראית ובלתי נמנעת, ויש גם אויבים, הרי שמה שחשוב הוא לחזק ולאשש את תחושת הערך העצמי. החלטתי שאיש לא יפגע בי יותר, לא יכה בנקודות התורפה שלי; שאעמוד בכל ניסיון, בכל כאב, אתעלם מכל דחייה, ואעשה כמיטב יכולתי לחיות בהתאם לאמות המידה שלי – לא לתלות את חיי בהערכתם של אחרים…

למדתי להאמין שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידינו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל; המשיכו ואפשר שתגיעו – למרות הכל".

האם זה באמת אפשרי ליצור ולא לקרוס תחת תגובה עוינת? או אדישות? ברור שזה הופך להיות לבלתי אפשרי כשהתגובה העוינת או האדישה היא התגובה היחידה שאתה מכיר כילד ואז בכל פעם שאתה מגיש את היצירה שלך לעולם שנשאר אדיש אליה – זה בלתי נסבל. ברור לי שאצלו זה התחיל עם חוסר האמון של ההורים ביכולת שלו להצליח. כשהוא חותך לעצמו את האוזן, כותבת אמא וואן-גוך לאח: "הייתי מבקשת מאלוהים שייקח אותו, אבל אנחנו צריכים לקבל את מה שניתן לנו".

יחד עם זה גם ברור לי שלהפסיק ליצור זאת לעולם לא הברירה הנכונה, גם לא הייאוש.

אחרי שוינסנט יורה בעצמו, אחיו נפטר ממחלה חצי שנה אחריו. פרט מרתק נוסף בסיפור העמוס הזה שלדעתי מצביע על קירבה מאוד גדולה בין השניים.
לאחר מותו של בעלה גיסתו של וינסנט, Jo Van Gogh , הופכת ליחצנית, אשת יחסי הציבור של האמן המת. היא דואגת לזה שוואן גוך, שמעולם לא זכה בתערוכה ראויה בחייו יהיה מוצג בפריז, מוכרת ציורים שלו לגלריות ואספנים וגם מפרסמת ב-1914, את חליפת המכתבים בין וינסנט לתיאו. עוד נקודה להתעכב עליה – העולם לא במקרה מגלה את וינסנט ואן-גוך.
ואז נשאלת השאלה, איפה היא הייתה כשהוא חי? מדוע היא והאח לא פעלו באופן נמרץ יותר?
קניתי את הספר בהוצאת פינגווין. אני אקרא את המכתבים בניסיון למצוא תשובות.
אם תיאו ווינסטנט היו כל כך קרובים – איך זה שוינסנט הרגיש בודד כל כך? וגם- מה הניע אותו? מה הוא הבין על העולם, על האמנות? מה היה מערך האמונות שלו? התהליכים שהוא עבר.
כל זה על פני השטח. מה אני באמת מנסה להבין, לא ממש ברור לי. מה כל כך מושך אותי באיש שחי שנים על קפה ולחם? בפריז הוא הוסיף לקוקטייל הנזירי הזה גם כמויות לא מבוטלות של אלכוהול – תפריט שיצר אצלו בעיות שיניים וקיבה.
אחר כך הגיעה האפילפסיה ובשלב הבא הקולות וההזיות.

סיפור הנפילה מושך אותי. איך אדם שאומר דברים נפלאים כמו: "אני מרגיש שאין דבר באמת אמנותי יותר מאשר לאהוב אנשים" או "הדרך הטובה לדעת את אלוהים היא לאהוב הרבה דברים" או "אני חולם את הציור שלי ואז מצייר את החלום" – איך הוא קורס מדמם אל תוך השדה הצהוב.
"הלוואי שהם היו מקבלים אותי כמו שאני" הוא כותב לאחיו תיאו – שם אני חושבת נעוץ המפתח של האסון. הייתי רוצה לצרוח לו: 'עזוב אותך וינסנט, הם לעולם לא יקבלו אותך כמו שאתה, זאת המשימה שלך, לא שלהם'.
הנה מצאנו את מוקד המשיכה – הלקח העצום של הסיפור הזה.


[1] חיי, עמ' 671.

Read Full Post »