עשרה לחצות ואני מתיישבת לכתוב פוסט. טעות שמחר אשלם עליה ביוקר. הזמן הזה זמן הורות, נמדד בדרכים אחרות מהאופן שבו אפשר היה למדוד אותו אז.
הכל כל כך השתנה בחיים שלי שאין לי מושג מאיפה להתחיל.כאילו שהנחיתו אותי על כוכב אחר, תרבות אחרת, זאת אומרת בתוך הגוף הזה, חיה אישה אחרת. אחרת מזו שכתבה פה פוסטים עד לא מזמן. זה לא רק האופן שבו הילדים הכריחו אותי להיפגש עם החוויה/הוויה שלי, זה בעיקר האופן שבו אני חיה.
אני גולשת.מה רציתי לכתוב?
רציתי לכתוב שהזמן עמד מלכת. עמד מלכת בכל כך הרבה מובנים.מחר יום שישי וזה חסר משמעות למעט העובדה שמחר המטפלת לא מגיעה ושזה אני והבחור והילדים.השאלות שנשאלות הן: מה אבשל למחר?- והתשובות:מרק עוף.
מצד אחד מרגישה שמשהו במסע הזה שאני עושה הולך ומתחדד ובו זמנית ההרגלים, אלו שמשאירים אותי בארץ הדימיון והבדיה – נותנים פייט רציני.
היום ראיתי סרט של אלן רנה. הוא דיבר שם באיזה רגע, על ההצלה כמעשה של חסד אלוהי. ישובה על הספה, בסלון המעוצב שלי ישבתי והתפללתי:אלוהים תציל אותי.
ההתמודדות עם הורות היא אחרת לגמרי כשצריך בעצם להמציא אותה מחדש כי מה שאנחנו קיבלנו היה כל כך אחר. לא פעם אני מסתכלת על הבייבי ותוהה איך אני בכלל מצליחה להגיב שונה מאימא שלי.
טיפול נחוץ ללא ספק. וגם נגיעה עמוקה בטראומות שלנו.
מחזיקה לך אצבעות.
הי מתוקה טוב לשמוע ממך 🙂 המזל הגדול שלי היה שעשיתי את הטיפול האינטנסיבי לפני שהילדים נולדו, היה סבל אבל לא כזה נורא. עכשיו אני רוב הזמן נהנית מהם:) מה שלומך?
קראתי שוב את הפוסט והבנתי למה התייחסת:) האלוהים תציל אותי – זה מההסתובבות הזאת בין מצב שמבין את הדברים ומדויק בהתנהלות שלו (נוכחות, מודעות) לבים נפילה להרגלים מוכרים ולא מועילים.
כל כך מרגש ונוגע בי אני אמנם עדיין לא בחווית האמהות זה יקח בערך עוד שנה אני מניחה אך גם אני חווה כרגע חוויות שמאלצות אותי בכוח להיות נוכחת אחרת הכל יתפרק וזה די סיוט אני חייבת לציין כאילו כל הזמן משהו שולף אותך מהמקום הנוח שלך ומאלץ אותך להתמודד מודה לך אתון על השיתוף הכל כך נוגע ומחזק ומחזקת אותך שתמשיכי בדרכך המופלאה ותסכימי לחיים שקורים לך. בילבי.
גם התגובה שלך ריגשה אותי. בדיוק כמו שכתבת השליפה הזאת מהמקום הנוח – לא יכולתי לבקש יותר מזה 🙂 וזה חלק מהתהליך – הלמידה הזו של ההתמסרות וההבנה שאין לאן ללכת 😀 במובן של "אלו הנסיבות ברגע הזה".