בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.
בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.
בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.
צהלה ושמחה, ככה התעוררתי הבוקר. כשבראש מנגן לי בעוצמה הסיום: באאאארוך מורדדדדכי היהודיייייייייי והפה שלי פתוח כאילו שרתי את השיר. עם ההתעוררות שטף אותי איזה מבט ביחס לשטיפת המוח שעברתי כאן, עם השירים האלה שחרטו לי אותם על הקורטקס בלי שביקשתי ושאף פעם לא הרגשתי באמת שייכת אליהם, או לא באמת התעכבתי על המילים, על המשמעות.
שושנת יעקב/ צהלה ושמחה/ בראותם יחד/ תכלת מרדכי.
תשועתם/היתה לנצח/ותקוותם/בכל דור ודור.
ברוך מרדכי היהודי.
יקום זה שלא חי בבני ברק שמצליח להבין מי נגד מי בשיר הזה. [כאן ילדים מסתתר פתרון כתב החידה].
מוזרות ההתעוררויות שלי לאחרונה, לא פחות מהשינה שלי ועוד פחות מפחות מהחלומות שלי.
עכשיו אתם יודעים איך זה בבוקר – יש איזה רגע כזה לפני שהמוח מתחיל לטחון וגם כשהוא מתחיל לטחון, זה משהו כזה לא מוגדר כזה, שזה לא כמו שום דבר מההתעוררויות האלה שיש לי בזמן האחרון – שזה להתעורר ישר לתוך פול ווליום של תובנות כאילו כזה.
ואם זה לא מספיק אז הנה תיאור קטן של חלום מהעת האחרונה שהייתה עת מופלאה קצרה (נגיד שבועיים- שלוש) עם תובנות ענק, שנגמרה בדיוק היום, עת חזר אלי הדבר הזה שאני קוראת לו "דיכאון" באין מילה טובה יותר לתאר את הגוש הזה שמתיישב לי בפתח הלב ומאיים למשוך אותי אל מרכז האדמה של כדור הארץ וזה בלי שום חיבור לשום דבר שקורה בחיים שלי, שהם תודה לאל, תודה לאל, טפי טפו טפי, השבח לאל.
ובחלומי אני רואה גבעת שלג שמפסגתה הצחורה בקול צהלות אדירים מתגלגלים וגולשים להם צעצועים בכל מיני צבעים וצורות (אני בעיקר זוכרת קטר רכבת קטן אדום). חלום אנימציה. הם מתגלגלים תוך כדי שירה וצחוק ואז בהליכה אופקית על צלע הגבעה הם מגיעים למין פתח בתוך השלג של מערה-מנהרה שממנה בוקע האור הכי קסום שאתם יכולים לתאר לעצמכם והם כולם אחד אחד מזנקים אל תוך המנהרה/תעלה הזו ואז אני מבינה שהם בעצם בורחים. ובפריים הבא אני רואה ממי הם בורחים. זהו מחסל הצעצועים: דה טויס אקסטרמינייטר, מין מלבורו-מן כזה עם כובע בוקרים ומזוודה ביד. אני (בחלום אני מתפקדת כמי שמהעיניים שלו רואים את הכל, כמו בחיים) עוזרת לו לחפש על גב ההר המושלג את הצעצועים (שכמובן מתחבאים), עם פנסי זרחן כאלה, שאני מודאגת מהקטע שהם רעילים.
התעוררתי וחשבתי לעצמי שהלוואי עלי יצירתיות כזו ביום יום.
החלום, היה די ברור. הצעצועים – זאת היכולת לקחת את העניינים בקלילות וביצירתיות, להתייחס אל הדברים כמו אל משחק. לא לפחד מהתוצאות. המחסל הוא הצד שבי שמחסל את היכולת הזו שלי לשחק. מדהים היה ההבדל בין האורות: בין האור של המנהרה שאליה נעלמים הצעצועים לאור הרעיל של פנסי החיפוש בשירות המחסל – האור הזרחני-ירקרק. וכל זה על הרקע מופלא של השלג הלבן שאיך לא, מסמל טוהר, ניקיון, אמת.
פורים שמח, יקרים.
האתון לא הולכת למסיבות היום, ולא מתחפשת. האתון, הפכה להיות קציצה. ולא שלא הציעו לי מסיבה – הציעו. לא בא לי. אני ישר חושבת על העשן האוכל האלכוהול הרעש העומס והזיעה ויוצא לי החשק. מה נהיה ממני? זה לא התרגיל, זה הגיל.
ולסיום סיפור אמיתי, בחיי, טרי מהיום.
אנחנו שוב מחפשים דירה. עברנו עם זה תהפוכות , פעמיים היינו כפסע מחתימת חוזה ( פעם אחת חתימת החוזה הייתה אמורה להתבצע למחרת, לא פחות), לא נכנס לעניין. הסיפור הוא שאני מתקשרת בנוגע למודעה למכירת דירה ועונה לי אחד שנקרא לו אלי, שמציע למכירה שתי דירות. כבר בטלפון אלי נשמע מפחיד וקלטתי משהו אפל במיוחד. יעיד עלי דרז'יק שאני טובה בלזהות תכונות של אנשים מצילומים, אז גם בקטע של הקול זה עובד. עד כדי כך הוא נשמע לי לא טוב שביקשתי מהזוגי שיהיה בהיכון ליד הנייד, למקרה שמשו, מעולם לא ביקשתי לפני כן דבר כזה. אני נכנסת לדירתו של אלי וחוטפת צמרמורת. משהו כל כך לא נעים. אלי עצמו נראה, מה אגיד לכם? עבריין צמרת, מהכבדים ששומרים על פסון. איך שאני נכנסת הוא נועל את הדלת מאחורי. אני לא מגיבה כי הוא לא נראה אחד שאונס. סוג אחר של אפלה. אני עושה סיבוב עם אלי בדירה אחת והוא מראה לי את הדירה השנייה ותוך כדי אני מצליחה לגרום לו קצת להפשיר. בסוף אני כבר לא יכולה ואני שואלת: אלי, ככה אני סקרנית, ממה אתה מתפרנס? – מעבודה עונה לי אלי. עובדים. כן בסדר, אני לא מוותרת, מה העבודה? יש לנו, עונה לי אלי, מפעל למחזור פלסטיק.
תפקדתי היום כמשקיפה וכתולת כרזות, הסתחבקתי עם הליכודניקים לגודל הזוועה של הפעילה שהייתה איתי (הדעות הקדומות של כולם על כולם הורגות אותי) – נושא הויכוח היה האם סילבן שלום הוא גאון או לא (הגענו לזה דרך הדיון בנבחרת של ביבי) פעילת השטח שממולי נשבעה שהוא גאון, אני טענתי שלא ובסוף חשבתי שניצחתי בטיעון המכריע – אם הוא כזה גאון איך הוא התחתן עם ג'ודי. על זה קיבלתי מהגברת פעילה תשובה שהותירה אותי ללא מילים: אני מאוד חכמה ואני התחתנתי עם בעלי, עד היום אני לא מבינה מה אני עושה איתו. דחפתי לאנשים פתקים – בתואנה שעכשיו מתחילה העבודה לבחירות שיתרחשו בעוד שנה (גג שנתיים) ובגדול התפרעתי.
התווכחנו עם השוטרים מהו המרחק שמותר לנו לעמוד ליד השער לפי החוק. עשיתי חנדלך לשוטר – שבסוף אישר לי לתלות את הכרזה במקום שרציתי – וחשבתי שעניין הכרזות כמשל [התמקדות בעניין שולי חסר חשיבות שלרגע נראה שכל העולם תלוי בו].
היה לילה של סיוטים. עוד לילה מהלילות שמאפיינים את חיי לאחרונה. הסיפור הזה שהתנדבתי בקטע של הבחירות – לא הייתי שלמה איתו כמו שלא הייתי שלמה עם ההצבעה, כמו שאני לא שלמה עם כל המעורבות הזאת שלי לאחרונה ומרגישה שהיא לא בריאה ולא נכונה עבורי. חלמתי שאני מודיעה שיש לי חום ואני לא יכולה לבוא. פינלנד וישראל התערבבו לי והייתה לנו מסיבה כזאת של פעילים והיו שם מלא פינים. וסיפרתי לפיני שמולי שבסוף לא הלכתי להתנדב – וכל מיני כאלה – כל הלילה ואריאציות שונות לאותו העניין. בחלום כל הזמן הודעתי לרכזי השטח דרך הנייד שאני לא מגיעה. היצירתיות של המיינד מדהימה – הבאתי את שיחת הטלפון הזאת בעשרות ורסיות, כמו איזה במאי שלא מצליח להחליט איזה take לקחת – פעם הודעתי דרך הנייד במקום פתוח שיורד בו גשם ופעם כשאני מוקפת בפעילים אחרים וכו וכו'. ישנו חלק בי שממש אבל ממש לא רוצה להיות מעורב, חלק שמבין שכל הקטע הזה הוא עבורי בריחה. בריחה מההתמודדות שעומדת אצלי בשער.
אני קוראת עכשיו את הספר של קייטי ביירון: "אלף שמות לאושר", ספר ענק. כמו שאין שום מקרה, היום נחתתי על הקטע הבא:
"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם, אני מזמינה אתכם לרשום על הניר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן. עשו זאת למען אהבת האמת ולא כדי להציל את העולם. לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו (ה"להפוך", מתייחס לשיטה פשוטה שהיא מלמדת שקשורה לחקר המחשבה) כדי להציל את העולם שלכם. האין זאת הסיבה שבגלל אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה? כדי שתהיו מאושרים? ובכן דלגו על האמצע והתחילו להיות מאושרים מכאן! אתם העולם. אתם האחד. באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים, אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית. שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום. מלחמה לא יכולה ללמד שלום. רק שלום יכול ללמד שלום.
אני אף פעם לא מנסה לשנות את העולם. אף פעם. העולם משתנה בכוחות עצמו, ואני חלק מאותו שינוי. אני אוהבת באופן מוחלט ושלם את מה שיש. אנשים שואלים את השאלות ומתחילים לשים קץ לסבלם ובכך הם גם מתחילים לשים קץ לסבלו של העולם.
אני דבקה באמת שלי, ולא מתיימרת לדעת מה טוב לכדור הארץ כולו. לדעת שהעולם מושלם לא אומר לפרוש או להפסיק לעשות את מה שאתם מוצאים לנכון. אם למשל, אתם מודאגים מאיכות הסביבה, ספקו לנו בבקשה את כל הפרטים. תחקרו את הנושא לעומק – תלמדו באוניברסיטה אם יש צורך – ותעזרו לנו. אם תדברו איתנו בצלילות, בלי אג'נדה ובלי עניין אישי בתוצאות, נוכל לשמוע אתכם, מכיוון שאתם מדברים ברמה שלנו. אתם לא מדברים אלינו מעמדה יודעת כל מתנשאת. אם אתם יודעים שכולנו שווים וכולנו עושים כמיטב יכולתנו, אתם יכולים להיות הפעילים הכי חזקים על פני כדור הארץ.
האהבה היא הכוח. אני מכירה רק דרך אחת להיות פעילים שבאמת משפיעים על המין האנושי – לספק את הפרטים, לדבר בכנות על ההתנסות שלכם ולאהוב ללא שום תנאי. אתם לא יכולים לשכנע את העולם בשום דבר, גם אם זה לטובתו, מכיוון שבסופו של דבר הצדקנות שלכם תבצבץ החוצה, ואתם תמצאו את עצמכם על הבמה כשאתם מתווכחים עם נציג של תאגיד מזהם, בעודכם מנופפים כנגדו באצבע בזעם. זה מה שאתם מסתירים כשאתם מאמינים במחשבה "אני יודע מה צריך כדור הארץ".
האם אתם חושבים שנציג התאגיד שמזהם את האוויר, יהיה פתוח לשמוע כך את דבריכם, גם אם המידע שבפיכם תקף? אתם מאיימים עליו בגישתכם, והעובדות עלולות ללכת לאיבוד, משום שאתם מדברים מעמדת פחד וזעם צדקני. כל מה שהוא ישמע זה שאתם חושבים שהוא טועה ושזה קורה באשמתו, והוא ייכנס להכחשה והתנגדות. אבל אם תדברו אליו ללא מתח, בביטחון מוחלט שהכול הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות באותו רגע, אתם תהיו מסוגלים להתבטא בנדיבות, ביעילות, ובלי חשש לעתיד.
אלימות מלמדת רק אלימות. מתח מלמד מתח. אם אתם תנקו את הסביבה הנפשית שלכם, אנחנו ננקה את הסביבה הפיזית במהירות רבה יותר. ככה זה פועל. ואם תעשו זאת בכנות, בלי אלימות בלב, בלי כעס, בלי להצביע על התאגידים כאויב, אנשים יתחילו לשים לב. אנחנו מתחילים להקשיב ולשים לב, שניתן לשנות בדרכי שלום. השינוי חייב להתחיל באיש אחד. אם אתה איננו האיש הזה, מיהו כן?
העולם יבחן אתכם בכל דרך, כדי שתוכלו להשלים את אותה חתיכה קטנה ואחרונה שעוד לא הושלמה בקרבכם. זהו התרגיל המושלם. שח, מט".
זהו. כל כך מדויק. זאת ההתנדבות התמידית שלי. תמיד הייתה ותמיד תהייה. שדה הפעילות האמיתי שלי.
איזה חלומות אני חולמת.
לחלום הזה שלי ניתן ללא חשש לתת את הכותרת "חלום תל-אביבי". שנים שאני חולמת על ירושלים אהובתי, שהחיבור שלי אליה מאוד משמעותי (זה היה לפי שהיא התחרדה ומשהו לא ממש טוב קורה לה), ולראשונה בחיי (למרות שאני כאן כמעט עשור) תל-אביב מופיעה אצלי בחלום.
ובחלומי אני יושבת בבית קפה/מסעדה תל אביבי טיפוסי ומזמינה מזון לי ולחברתי. למה תל-אביב? משהו באווירה, בעיצוב, לא יודעת. מההזמנה אני זוכרת רק שני יוגורטים (????) אמה מה מה? אין לי כסף לשלם ואני אומרת שאני הולכת להביא כסף. אני אכן הולכת ומגיעה למקום שהוא מעין גן, מעין מבנה פתוח ויש בו מין פלטפורמה כזו ובקצה שלה על שולחן רעוע עומדות כל מיני כוסות ובקבוקי זכוכית חלקם שבורים שבתוכם תקועים צמחים כאלה, כמו ששמים במים להשרשה. נראה שהמים בכלים זה מים שנקוו מגשמים וכל העסק נראה די מוזנח ומרקיב ולא מי יודע מה באיזה תהליך צמיחה. פה ושם עוד מזדקר לו איזה צמח שנראה חי. ואף על פי כן אני לוקחת קנקן מים ומחדשת את המים בתוך הכלים האלה. אני מרוצה ממה שאני עושה וחושבת שכל הכבוד לי על הנאמנות וההתמדה שלי – על זה שאני מקפידה להגיע ולשפוך מים. בצד על ספסל יושבת אישה עם ילד ואני שומעת שהיא מצחקקת. 'אה? בטח מצחיק אותך שאני משקה כאן, לא ממש נראה שיש מה להשקות אה?' , אני פותחת איתה בשיחה. האישה נדה בראשה להסכמה. 'אני מבינה אותך ואני דווקא מאוד גאה בעצמי, זה יפה העניין הזה שאני משקה. שתדעי', אני אומרת לה, 'אני משקה את גן האבסורד'.
אומרת וממשיכה ללכת. לא כל כך ברור לי איפה אני הולכת, אלא שתוך כדי הליכה אני קולטת שאני מסתובבת ברחובות העיר בבגד ים ואני קצת תוהה, איך זה שמרגיש לי כל כך נוח בלהסתובב חשופה ככה בבגד ים, ושוב אני מבסוטה מעצמי על זה שאני לא מחשבנת ושאני מרגישה נוח. אין לי מושג איך אבל הדרך שלי עוברת דרך אוטובוס. זאת אומרת אני עולה לאוטובוס מהדלת האחורית, ובאוטובוס יושבת חבורת גברים שמשחקת איזה משחק. משחק קוביות או קלפים. הם נראים כולם טוב כאלה. אני מנסה לעבור כדי לצאת מהדלת הקדמית ומישהו מהם אומר לי משהו. אנחנו צוחקים. יש אנרגיה מינית באוויר. אני לא יודעת איך זה מתפתח אבל נוצר מצב שאחד מהם מתחיל להיאבק איתי – זאת אומרת אני צריכה להיאבק איתו כדי להצליח לעבור ולהמשיך הלאה. הם שמים כזה שולחן שחוסם לי את הדרך. הכל נעשה באווירה עליזה וצחקנית כזו. שום דבר מלחיץ או מאיים. אני והוא מתחילים בהתחלה עם כאלה כיפופים הדדיים (כמו בג'ודו) שום דבר רציני ואחר כך אני לאט לאט עוברת לאגרופים, אבל עדיין לא ממש אגרופים של קסאח, אבל האגרופים הולכים ונהיים רציניים. ואני אומרת לעצמי, אה, הנה הוא בטח מופתע ואני מצפה ממנו לפרגון על איזה אגרוף נאה שאני מצליחה לתקוע בו, אגרוף עם משקל שפוגע אצלו יפה בבית החזה.
כאן אני מתעוררת. אני מתעוררת כדי למנוע או כדי לא לראות את האסקלציה של ההאבקות.
קמתי קצת מבועתת. מהו הגן הרקוב, חסר החיים שאני משקה? מהם הכלים השבורים והמוזנחים? מים – אלו הם רגשות, את זה אני כבר יודעת. אני שופכת מטען רגשי חדש, מטהרת משהו שהוזנח. וגן האבסורד, מה זה? אולי האמירה הזו היא המפתח – שאני משקה מקום שלא כדאי להשקות. שעצם הניסיון להשקות אותו הוא האבסורד. שתהליך הזה של ההשקיה שלי הוא חסר תוחלת. אני משקה את ההבל שבמילא אף פעם לא צומח. אני משקה משהו חסר סיכוי. ואולי זה משהו שאני חושבת שהוא חסר סיכוי. שהגברת המצחקקת היא החלק האחר שלי שמביט בציניות על הגינון שנראה בלתי רציונאלי בעליל. והאמירה "גן האבסורד" – זה משהו שנאמר כדי לסתום לה את הפה. כן, אני מתחזקת אבסורד, זה מה יש. התפיסה הרציונאלית שלך יקירתי מוגבלת.
ומה זה הגבר הזה שאני הולכת איתו מכות בצחוק ועוד מצפה לפרגונים על אגרופים מוצלחים? האם יש איזו היאבקות שאני פוחדת לראות אותה מתפתחת? האם זאת האבקות בין הצד הגברי, האסרטיבי, הפרגמטי שלי, מול הצד הנשי שלי – שמחפש את היצירתיות, הנאה, התת מודע. מה הולך שם? אוטובוס בחלומות זה בדרך כלל ביטוי לפוטנציאל אדיר לביטוי.
והמשחק, המשחק של הגברים והמשחק שלי איתם. איך החלק הראשון של החלום הוא על טהרת הנשים – חברה, בעלת המסעדה, האישה שמצחקקת שיש לה ילד ופתאום חבורה של גברים ומאבק ביני לבינם. אולי אני צריכה ללמוד לשחק מבלי שזה מיד יהפוך לתחרותיות, לרצון להשיג? הנה משהו שמתחיל עליז, משחקי ואני הופכת אותו לקרב.
לפותר נכונה מוצע פרס. משלוח שוקולדים לפתח הבית. אפשר גם במיילים. תזרקו אסוציאציות, חופשי.
לפעמים אני חולמת חלומות שהם סוג של קדימון. אני מקבלת תקציר של חוויה שעומדת להתרחש. חודשיים לפני שאמא שלי נפטרה חלמתי שהיא מתה ואיך זה מרגיש ועם מה קשה לי להתמודד. כשזה באמת קרה, החלום שלי השתחזר במדויק – מבחינת התחושות והאופן שבו אנשים סביבי התנהלו והקושי שלי מול כל זה.
קשה לי עם הקונספט הזה, כי אני לא מאמינה שניתן לצפות את העתיד. במובן הצר של העתיד, אולי כן. אני מתכוונת לכך שסיבות מובילות לתוצאות ובהינתן נסיבות מסוימות – התוצאות צפויות ואז ניתן לחזות אותן. מצד שני, כל מי שמתיימר לדעת את העתיד, הוא בעיני נוכל, כי ישנו חופש הבחירה. גם הסעיף הזה מתפצל לשאלה: האם באמת אנחנו בוחרים? – אני חושבת שהתשובה לזה תלויה בגובה זווית המבט. אין חדש תחת השמש ובכל זאת בגובה העיניים שלנו קיימת תנועה. זה מתיישב עם הכל צפוי והרשות נתונה.
מה היה לנו? אה, כן חלום. צפנו בסירה, היינו שישה, שותקים וצפים בסירה קטנה על מים אפורים –חומים. אבל לפני זה הייתה תמונה אחרת. אנשים נפלו מהשמיים. אנשים בוערים נפלו מהשמיים כמו פצצות חיות. הכל מסביב הפך להיות מין אפר ועפר, קורות עץ נפלו, אנשים רצו מבעד למסך עשן. ואחר כך הציפה הביזארית בסירה, סירת עץ פשוטה. שישה, צפים בדממה, מביטים זה בזה בשתיקה ואני יודעת שניצלנו.
קמתי והיה לי ברור שזה חלום לא מהסדרות הרגילות. לא יכולתי לקשר את זה לשום דבר פסיכולוגי רגשי שעובר עלי. מה שכן יכולתי לקשר אליו, זאת האמונה שלי, שמלחמת העולם השלישית – אכן תתרחש, ושהיא תתרחש בחיי, ושלישראל יהיה בה תפקיד מכריע. עוד רץ לי בראש מהרגע שהתעוררתי הביטוי :
Ship of foolsהמילים האלו בלבלו אותי: האם הסירה הייתה סירת ניצולים או ספינת שוטים?
יומיים אחרי זה אני נתקלת בכתבה הזאת – ראיון במוסף "שבע ימים" של "ידיעות אחרונות" עםד"ר דוד פסיג, מאוניברסיטת בר-אילן שהמומחיות שלו היא חיזוי העתיד.
והנה ד"ר פסיג טוען כי בסיכוי של 60-70%, בהתבסס על מחזורי המלחמות שהתקיימו באלפיים השנים האחרונות, צפויה בשנת 2020 מלחמה מכוננת שתעצב את המאה ה-21. מדינת ישראל תהיה צד במלחמה כלל עולמית זו ויש ביכולתה להביא למלחמת הכרעה נוספת על רקע הסכסוך המקומי.
______________________________
לאט לאט זה מסתנן אלי. התובנה שכל כך התאמצתי להיות מה שבסופו של דבר תמיד הייתי. רק הקצה של זה מבצבץ, אבל זאת הבטחה עצומה, השחרור הזה מהצורך ללכת לקראת. אני כמעט לא מאמינה שאני כותבת את זה. אני, שהמלחמה התמידית להשיג הייתה סם החיים שלי, טעם הקיום. יש משהו מצחיק בטירוף בסיטואציה הזאת. חיים שלמים של רדיפת הזנב שמסתיימים בעצירה לרגע ובהבנה שהזנב הזה תמיד היה שלי. הבהוב, זה מה שזה היה ומיד רציתי מזה עוד והלכתי לאיבוד.
Went to see the captain, strangest I could find,
Laid my proposition down, laid it on the line.
I won't slave for beggar's pay, likewise gold and jewels,
But I would slave to learn the way to sink your ship of fools.
Ship of fools on a cruel sea, ship of fools sail away from me.
It was later than I thought when I first believed you,
Now I cannot share your laughter, ship of fools.
Saw your first ship sink and drown, from rockin' of the boat,
And all that could not sink or swim was just left there to float.
I won't leave you drifting down, but woh it makes me wild,
With thirty years upon my head to have you call me child.
Ship of fools on a cruel sea, ship of fools sail away from me.
It was later than I thought when I first believed you,
Now I cannot share your laughter, ship of fools.
The bottles stand as empty, as they were filled before.
Time there was and plenty, but from that cup no more.
Though I could not caution all, I still might warn a few:
Don't lend your hand to raise no flag atop no ship of fools.
Ship of fools on a cruel sea, ship of fools sail away from me.
It was later than I thought, when I first believed you,
Now I cannot share your laughter, ship of fools.
It was later than I thought when I first believed you,
Now I cannot share your laughter, ship of fools
שחרור שוטף 