היום נזכרתי בזה.
שיטת הקרטה שבה התאמנתי – שוטוקאן – כפי שהיא נלמדת כאן בארץ, כוללת עבור מתאמנים מתקדמים השתתפות במה שנקרא "אימונים מיוחדים". הקונספט יובא מיפן ורוכך עבור המתאמנים המערביים המפונקים. הסנסיי טסטומו אושימה[1] סיפר לנו, איך כילד בן 6 היו מביאים אותו עם סירה לאי מבודד, שבו התנהל אימון מיוחד במשך חודש.
ישנם אימוני חורף ואימוני קיץ. אימון הקיץ ארוך יותר ונמשך 5 ימים. יום טיפוסי באימון המיוחד מתחיל בריצת מספר קילומטרים, שרצים אותה יחפים (כמו האימון כולו שנערך ברגליים יחפות). ואחר כך פותחים את הבוקר בשרשרת של אימונים: אימון קאטות, אימון בעיטות, אימון אגרופים וכו'. כשבכל אימון כזה הספירה נעצרת באלף. אלף בעיטות, נחים, אלף אגרופים, נחים הפסקת צהריים ושוב אלף ככה ואלף ככה. יש אימון לילה, שזה כר שלם לחוויות בפני עצמו, יש קרבות (עומדים בשורות ארוכות זה מול זה ובשריקת המשרוקית, כל חצי דקה מחליפים יריב) ויש- שזה החלק הקשה ביותר של האימון – את עמידת הקיבאדצי. זה החלק שכולם משקשקים ממנו.
עמידת הקיבא-דאצי (רכיבת סוס) כשלעצמה עמידת מוצא חביבה, יעילה מאוד כשאתה נלחם עם הגב לקיר,
זאת הקאטה שהכי אהבתי
אבל הפואנטה היא – שבאימון עומדים אותה שעה וחצי בלי לזוז. זאת אומרת שעה וחצי מבלי להתיישר. עומדים אותה (רצוי נמוך) ונפרדים לשלום מהעולם כפי שהכרנו אותו עד כאן.
תנסו לעמוד ככה לבד בבית ותראו שאתם לא מסוגלים לעמוד מבלי להתיישר חמש דקות (נסחפתי), בלי קשר לכושר החייתי שיש לכם. השרירים מתחילים מהר מאוד לרעוד. וזה בעצם האימון הגדול כאן – מפגש פנים מול פנים מול העובדה שהמיינד שולט. לעד אזכור את צמרת הברוש באופק שבה בחרתי להתמקד באימון הראשון.
לאימון הראשון הגעתי ממש לא מוכנה ולא ממש מבינה לאן אני מגיעה. הגעתי שתויה ואכולה מאיזו מסיבה של חברים שבישלו כבש ואת הכבש שטפנו בהרבה יין טוב וככה הגעתי מפוצצת לאימון. מזל שהיום הראשון, לפחות בעבר היה מתחיל במוצ"ש והוקדש בעיקר לרישומים והתארגנויות.
באימון השני, אני זוכרת את הפרחה שפגשתי בזמן ההרשמה. כזאת עם פלטפורמות ענקיות, לעיסת מסטיק היסטרית, משהו בעגילים, בלבוש, באיפור. נראתה לחלוטין לא שייכת. איזה לא שייכת, איזה נעליים. הפרחה הזו קרעה לכולם את הצורה והובילה מנטאלית בצורה חזקה מאוד. גם זה לימד אותי משהו על דימויים. על האופן שבו מנטאליות חזקה לא תמיד ניכרת במבט שטחי.
בקיבאדאצ'י הראשונים ליפול הם הגברים. מלחיץ ולא פשוט כשהז'לוב לידך צונח עם הפנים לתוך האדמה ואז מתחילים לנסות להעיר אותו בכל האמצעים המוכרים, כולל אגרופים לתוך כפות הרגליים. אחחח.
את עמידת הקיבאדאצ'י עומדים במעגל. ואת הכוח שיש למעגל הבנתי רק באימון השני. אז הבנתי דרך הבשר את הכוח שיש לקבוצה ואת הכוח שיש בלתת כוח. באימון השני באופן ספונטני התחילו לצאת ממני צרחות שהמטרה שלהם הייתה להרים את כולם. אחרי האימון אנשים נגשו אלי ואמרו לי שנתתי להם כוח. כמו בכל כת של מאמינים גם כאן היו ויכוחים נוקבים ביחס לצעקות – יש כאלה שהם נגד, יש כאלה שהם בעד. אני חושבת שעכשיו אסרו על השמעת קולות. יכול להיות שאני טועה[2].
למה נזכרתי בזה? כי אני עומדת לפני עוד סיבוב והפעם בחדר ניתוח וזה יקרה מחר. במיידי החלטתי שאני לא נותנת לעובדה הזאת לפרק לי את האיזון. ואחר כך הבנתי שיש להחלטה הזו גם משמעות מבחינת הכוח שאני נותנת לסביבה שלי. זה החזיר אותי לאחריות הזאת שיש לנו תמיד ולאופן שבו כל בחירה שלנו משפיעה על הקרובים לנו.
אם אני אתחיל לילל, ולהתחרפן ולבעוט ברצפה (שהאמת היו רגעים שנורא התחשק לי) אני מחלישה גם אותו וגם אחרים שאוהבים אותי.
_________________________________
כתבתי את כל זה יפה מאוד ואז באמצע הלילה הערתי אותו. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן גם מפלס החרדות היה גבוה באופן שאני לא מכירה אצל עצמי וגם לא יכולתי לחרדות. ראיתי תמונות זוועה מול העיניים. שהכירורג מפספס עם הסכין וקורע לי את הרחם, שאני מתעוררת באמצע הניתוח ומתחילה לצרוח. כאלה. הזוגי נתן לי הסבר שנראה לי הגיוני. הוא דיבר על סף סבל ועל זה שפיזית אני כבר סובלת חודשים, אם כוללים בחשבון את כל הטיפולים לפני, את הזריקות, את ההורמונים, בדיקות דם, אולטרא-סאונדים. מכניסים לך, מוציאים לך. הגעת כנראה לאיזו תחתית, סף הסבל הפך להיות נמוך, הוא אמר לי אתמול בלילה.
אה וחלק מהג'יפה זה שעוד לפני שהלכתי לישון, התחלתי לחפש אמצעי מילוט. ומה מצאתי? את הפרקים המלאים של האח הגדול. סוף כל סוף אמרתי לעצמי, אני אדע על מה כולם מדברים. אני מנסה להתגבש עם דעה על העניין ולא מצליחה. ניתן לזה זמן.
[1] בתמונה הזאת הוא בן 60.
[2] כמו שיש סיכוי שאני לא מדייקת בפרטים אחרים. אם יש קוראים מתאמני שוטוקאן אני מראש מבקשת סליחה ואשמח לקבל תיקונים. יכול להיות שסופרים פחות קאטות, ושהדברים השתנו, שהאימון קוצר. עברו להן כמה שנים מאז האימון המיוחד האחרון שלי. כשחיפשתי חומרים באתר של שוטוקאן כדי לרענן את הזכרון, הבנתי שישנם אנשים שהתאמנתי איתם שהם לא בחיים.
הכי כואב זה מאיר יהל. המורה שלי שכבר למעלה משנה לא בחיים ואני עדיין מתקשה להאמין בעובדה הזו. הייתה לי איתו מערכת יחסים קשה. הוא היה איש קשה. מצד אחד. מצד שני, רק מורה כזה יכול היה להחזיק אותי כל כך הרבה שנים בעניין בתוך הסיפור הזה.
איזו עוצמה הייתה למבט הזה. בתמונה מלמטה הוא עומד מול אלי כהן, גודאן, סיפור מדהים בפני עצמו. אני זוכרת קרב אחד שראיתי ביניהם. מאיר, כבר היה עם קרסוליים דפוקים ורגליים כבדות תנועה – עומד מול האיש הצעיר, הגמיש, עילוי הקרטה שהוא אלי כהן. אלי כהן תוקף ומאיר כמו דוב זקן מזיז את כפות הידיים, בלי כוח, בלי מאמץ, אבל כפות ידיים הכי כבדות והכי מדויקות בעולם. בתזמון מדהים.
תמיד אוהב אותך מורה יקר שלי, אהבה עמוקה.
"נשענתי אחורה על כסא הסיפון ועצמתי את עיני
וגורלי הופיע בנשמתי כמו תהום.
חיי שעברו התערבבו בחיי העתידיים
ובאמצע בקע רעש מאולם העישון,
שם, לאוזני, הסתיים משחק השחמט." (פסואה)
נוח בשלום על משכבך, איש יקר.
הפוסט הזה מוקדש לזכרו. שיהאן מאיר יהל ז"ל.
שחרור שוטף 