לפעמים אני מרגישה שמתחת לכל השכבות המתוחכמות שרכשתי לעצמי – ממש עמוק, קבור אצלי איכר פולני, שלא מבין דקויות ולא מבין רגישות ולא מבין המתנה ולא מבין את החשיבות של לפעול באופן מדויק. מתחת לכל השכבות האלה שוכן לו איזה ואניה, סוג של בהמה, אלים, רחוק מתחכום כרחוק שמש הצהריים משמי הלילה, שמגיב בגסות על כל פיפס שמצטייר אצלו כאיום קיומי. אני מנסה להבין את ואניה ואני מבינה שמה שמניע אותו זאת חרדה שיש לה שורשים עמוקים – כל איום הכי קטן על האגו ועל ההרחבות שלו (טריטוריה, מה ששייך לו) מתורגם אצלו במיידי לאיום קיומי כולל. אפילו זוטות כמו – כשמרעישים לו מתחת לחלון בלילה. נהפוך הוא בדיוק זוטות כאלה – מין איומים כאלה על ההתנהלות הבסיסית (שינה/עייפות), זה הטריגר שמפעיל את ואניה.
וגם שמנעד יכולות התגובה שלו מאוד מצומצם. כוחני. או להיכנס פרונטאלית בכל הכוח או לברוח.
אני מנסה לא לתעב את ואניה. אבל בשלב הזה כל מה שאני יכולה להרגיש אליו – זה תיעוב. ואניה כל כך פרמיטיבי ולא מתוחכם שזה מגוחך. הוא מרגיש לי כל כך חלש וחשוף ומגושם ופועל באופן שלעולם אינו מביא תוצאות נכונות.
ואניה לא יכול להביא תוצאות נכונות גם אם הוא נורא ישתדל, הוא עיוור טוטאלית לסביבה וגם בנוי על אוטומט – פיוז קצר מאוד. ואניה טיפש – ואניה הוא כפתורים שנלחצים. אין אצלו מנגנוני השהייה.
הגיע הזמן לשחרר את ואניה מהמרתף, להרים איתו כוסית וודקה.
פשוט לא יאומן איך אין לי חשק לעשות את זה. לשבת מול הטיפוס הזה ולנהל איתו שיחה. אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון. אבל משום מה לא בא לי. בא לי להשאיר אותו לנצח בודד בערבות האדמה הקשה.
אולי אני עוד לא בשלה לעדן את ואניה. אולי אני עדיין חושבת שאני זקוקה לבריון הזה. לבריון האימבציל הזה. הנה, כשאני מדברת עליו ככה, אני מתחברת לאהבה שיש לי אליו. לרגע אני מבינה שיש הרבה אור במצב שבו ואניה מפסיק לפחד.
___________________________________________________
את הפוסט על ואניה החלטתי לשחרר, כי אני מתמודדת כרגע בעבודה עם הואניה של מישהי אחרת. אצלה הוואניה הרבה פחות מאולף מאשר אצלי וזה לא יאומן איזה נזקים ואניה כזה מסוגל לעולל. כשקראתי את הפוסט הזה חשבתי לרגע, שאולי נכון לתת לואניה שלה את מה שכתבתי כאן: "אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון".
אחר כך הבנתי שזה לא נכון. היא כמעט כולה ואניה ולתת לה אהבה ולהרגיש בטוח יתפרש בעיני הואניה שלה כניצחון, כחולשה, כאות לזה שאפשר להמשיך ולהשתולל. היא שתלטנית, פרנואידית, לא רואה אף אחד ממטר, עוג גס רוח אלים ותוקפני. מול הואניה שלה, אני צריכה להציב גבולות ברורים, להראות לו שלא מפחדים ממנו ולהמשיך בענייני. כך גם גורס הזוגי. אני מודה לאלוהים, שאני יכולה להתנהל בתוך כל הבלגן הזה, בתנאי VIP. שזה אומר, אני לא תלויה ללחם בקטע הזה ומבחינתי אני בכל רגע נתון יכולה לקום ולהגיד בי בי. זה יהיה חבל חיפשתי תקופה משהו מעניין ורווחי לעשות, חשבתי שמצאתי. הידיעה שאני יכולה בכל רגע לקום וללכת (כן יש לי חוזה, אבל אף אחד לא יוכל לצייץ – כי הזובורים שהיא מעבירה אותי כל כך בוטים וגסים שכולם בהלם מסביב) נותנת לי אוויר ואת היכולת לחזור למקום שאני קוראת לו בית ספר.
העניין שהקטע הזה מופיע בתקופה שהיא כל כך דחוסה אצלי ויש לי כל כך מעט רזרבות אנרגיותיות. אני מוצאת את עצמי במצב המגוחך של להתעורר לפנות בוקר, ולנסח בראש מכתבים אליה. הפיתוי לקום וללכת הוא כל כך חזק. אבל מצד שני, החיכוך איתה מוגבל בזמן – עד תחילת השנה הבאה (אפריל 2010). היא פשוט יו"ר מתנדב לפרויקט שאני מבצעת במסגרת תפקיד שכולל עוד דברים אחרים, אבל יש לה כוח גדול בארגון, כי היא יושבת בדירקטוריון והיא דירקטורית חזקה. מצד שלישי ברור לכולם שהם צריכים אותי. נראה.
____________________________
היום היא התקשרה אלי בערב בקטע של : "נו בואי נעבוד יחד" ועם איזו חצי התנצלות. אמרתי לה שיותר אני לא אסבול התפרצויות שלה – לא נראה לי שזה נרשם. אני קצת מרגישה כמו בחיזור גורלי. מצד אחד רווח לי כי חשבתי שנפטרתי מהסיפור הזה, מצד שני הייתי מבואסת כי לא התאים לי לאבד את העבודה הזו. מחול שדים מטורף. המטורללת השתלטנית הזאת – רוצה לנהל אותי. לא מוותרים לי על הבית ספר. אני מוטשת.
שחרור שוטף 