הטלפון צילצל ועל הקו קול של בחורה הודיע לי שהיא פונה אלי בשם חברת סקרים בלה בלה בלה. אני אף פעם לא עונה לשאלונים האלה. בעיקר בגלל העיקרון, אני מתעבת את החדירה הזאת לתוך המרחב הפרטי שלי. אבל הימים האלה אינם ימים כתיקונם (ואני ישר מזכירה לעצמי את זה) ואני לא כתיקוני ואפילו לא מחצית מתיקוני וכך מבלי שהספקתי להגיד, שאול מופז הלוואי שיתאייד, מצאתי את עצמי עונה. זה התחיל תמים: בת כמה אני, למי אני חושבת להצביע (תשובה: אין לי מושג) , למי אני חושבת שיש יותר סיכוי לליברמן או לביבי, האם אני שוקלת להצביע לישראל ביתנו. מהשאלות הבנתי שליברמן עושה סקר ושהסקר שלו קשור גם לאופן שבו הוא מזנב בביבי. התובנה הזאת נחתה עלי יחד עם השאלה הבאה: איך אני חושבת שהכי נכון לטפל בערביי ישראל? שאלתי את הבחורה אם היא מבינה מה היא שואלת אותי – היא לא הבינה על מה אני מדברת בכלל – אמרתי לה שאני לא עונה על השאלה ושאני דורשת שתרשום שזה בגלל שהשאלה היא שאלה פשיסטית. מיד אחרי זה הגיע גל השאלות העכור הבא: מי אני חושבת יטפל טוב יותר בערביי ישראל, ליברמן או נתניהו? האם יש לדעתי לחייב את ערביי ישראל להישבע לנאמנות למדינה? האם כתנאי לקבלת זכויותיהם במדינה אני חושבת שיש לחייב את ערביי ישראל לשרת שירות לאומי? – זאת בעיני הייתה שאלה פחות בעייתית אם היא הייתה מתייחסת לערבים וחרדים גם יחד. לא עניתי על השאלות ובשלב של שבועת הנאמנות אמרתי לה שאני סיימתי לענות על השאלות – שהשאלון פשיסטי, שמזעזע אותי שעם שעבר שואה מסוגל להשתמש בטרמינולוגיה כזאת (נשמעתי כמו המחנכת שלי בכיתה ו'). היא ניסתה לשכנע אותי להמשיך – הנה כמעט גמרנו…
אחר כך הצטערתי שלא לקחתי פרטים. נראה לי שיש כאן עבירה ברורה של סעיף 144 בחוק הפלילי של הסתה לגזענות.
זה הצטרף אצלי להכרה הנוראית שנחתה עלי היום במלוא עוצמתה של שטיפת המוח שאנחנו עוברים פה. האופן שבו העיתונאים הישראלים מכסים את הסכסוך. הוא כתב על זה. אני לא זוכרת מתי אבל לפני מיליוני שנים אחורה קראתי את "נמר של נייר" ספרו של משה נגבי ובו הוא מסביר על האופן שבו ה"מוסד" הזה שנקרא "ועדת העורכים" השפיע על האופן שבו התקשורת בישראל מסקרת אירועים. בקיצור רב, מראשית ימי המדינה התקיימו מפגשים קבועים עם עורכי העיתונים הגדולים ונציגי השלטון, מפגשים שבהם היו העיתונאים מקבלים תדריך ומידע מקיף ובהם היה מוסכם מה מתוך מה שעלה מותר להם לפרסם ואיך. הרעיון היה להגן על ביטחון המדינה ושורשיו עוד בתקופה של טרום המדינה. הגוף הזה עדיין נפגש אבל כבר לא מתפקד כקודם אלא שההשפעה של כל התפיסה הזו לדעתי, שמסכימה עם דעתו של הנגבי היא שיצרה את התקשורת שיש לנו היום.
אפשר להבין את התהליך גם ללא קשר לועדת העורכים, אני רואה איך האלימות הזאת גוררת אותי למקומות של הזדהות. כשהעם שלך נלחם אתה רוצה להזדהות. הצורך הפסיכולוגי מבקש הזדהות. מבקש לתמוך במהלך שגובה ממך מחירים [במיוחד נכון במצב כמו במלחמה הנוכחית שעל פניו ישנה הצדקה בסיסית ליציאה אליה] וגם המרחב הקטן הזה שבתוכו כולנו חיים משפיע. כולם חברים של כולם, הפוליטיקאים שיושבים עם העיתונאים במזנון הכנסת, המח"ט ששירת עם רכז המערכת. אין מרחק, קשה מאוד לבחון מתוך התרחקות את הדברים, קשה כי אין מנטאלית לאן להתרחק. להיפך יש התכנסות לאיזו הסכמה שהיא אוסף של קלישאות שחייבת להודות שגם אני מרחתי את עצמי בהן. וגם אנשים נהרגים ונפצעים בחזית – והחזית קרובה מאוד, לא רק גיאוגרפית. זה החברים של הילדים שלך והחברים של החברים שלך, המשפחה שלך (במקרה של הזוגי) וחבריך לבלוגוספירה והכל צפוף וצר להחריד. אה, ותוסיפו לזה את הצהבהבות וההשטחה ווואלה –הנה קיבלנו את הלוקש ששמים לנו על השולחן מדי יום. הלוקש שהסכנה הגדולה שלו היא ראיית המציאות בשחור-לבן: הלנו אתה אם לצרינו.
וכדי לסיים את היום באופן הולם ראינו את פרספוליס. סרט אנימציה מהסרטים הטובים ביותר שראיתי, ישבנו מול המסך מהופנטים. הסרט (Persepolis) מבוסס על סדרת ספרי קומיקס אוטוביוגרפיים, פרי עטה של מרג'אן סטראפי, העוקבים אחר ילדותה ונעוריה של מרג'אן בצל המהפכה האיראנית על רקע מלחמת איראן-עיראק. למרות שמרג'אן טוענת שלא מדובר בביוגרפיה, ברור שזה סיפור עם אלמנטים ביוגראפיים חזקים. גיבורת הסרט נקראת מרג'י ותחילתו של הסרט כשמרג'י בת העשר, מתגוררת בטהראן עם הוריה החילונים בעלי השקפות עולם סוציאליסטיות השייכים לשכבת משכילים בני המעמד הבינוני. הוריה התנגדו למשטרו של השאח ויוצאים להפגין ברחובות בתקווה לכינון משטר דמוקרטי באיראן. איך זה נגמר כולם יודעים. מרג'י שלומדת בבית ספר דו-לשוני [בית הספר הצרפתי בטהרן. ההשפעה הצרפתית בסרט חזקה מאוד, עוד נקודה לזכותו. אנחנו צפינו בדיבוב לצרפתית. הסרט דובב במקור לצרפתית ומאוחר יותר לאנגלית. בין המדובבות בצרפתית קתרין דנב והבת שלה קיארה מסטרויאני שנולדה מנישואיה של דנב למרצ'לו. בין המדובבים לאנגלית – איגי פופ], מרג'י שלומדת בבית ספר דו-לשוני עוברת ללבוש את הרעלה שהיא מתעבת וללמוד בכיתה חד מינית וזוהי רק ה- התחלה. הסרט מתאר השתלשלות של חיים שאליהם חודר הפוליטי. האנימציה היא יצירת מופת והסיפור מסופר בכישרון אדיר. מהפיכה- מלחמה- גלות ובתוך כל זה האנושיות המשותפת לכולנו והסבל שצומח ממשטרים שמתרחשים כאשר הליברמן שבתוכנו תופס עמדה ועובר לטפל בשכן. ותזכורת קטנה – מיליון איש נהרגו במלחמת אירן-עיראק.
דבר ראשון- קבלי תשואות על אזכור של משה נגבי בפוסט.
דבר שני- אני מאוד מסכימה איתך. הלקסיקון בו אנו משתמשים גם מגביל את דרך החשיבה שלנו. אם המונח "טיפול בערביי ישראל" יהיה בשימוש יום יומי, לא יהיה מנוס מחשיבה שיש "לטפל" בהם. שהם קבוצה מגובשת. בעלת ציביון אחד. קודם ערבים, אח"כ ישראלים. המ, רק שלושה מילים עם כל כך הרבה משמעויות שונות מאחוריהן. כמובן שיש להזכיר כאן את 1984 שם דיברו על נושאים כשאלה. שיחדש, שיחישן. כןכן, העתיד ורוד.
התשואות מגיעות היישר למשה נגבי.
בעניין "ערביי ישראל" הם קבוצה ירצו לא ירצו, נרצה לא נרצה. וגם נראה לי שמבחינתם הם פלשתינאים נקודה והזיהוי שלהם את עצמם כישראלים הוא בעייתי, אם ננסח את זה בעדינות. אבל עדיין יש את העניין הזה של השפה שמבטא גישה והגישה פסולה. אם כבר לטפל, אז לנסות ולמצוא איך מקרבים אותם ואיך הכשרונות והאינטלקט שנמצאים שם יתרמו את חלקם לחברה הישראלית ולישראל במקום להמשיך בתהליך הניכור, האפליה, ההשפלה ובעיקר הגזענות האיומה.
קודם כל, טוב לראות פוסט שלך. ותיקונך בוא יבוא, בדרך הנכונה בשבילך : )
ניסוח השאלה באמת רע, ואפשר להניח שגם הכוונה די עויינת.
נושא ערביי ישראל הוא חשוב, והלוואי שמפלגות אחרות לא יתעלמו ממנו. אני קורא עכשיו את "ישראל לאן" ויש שם גם ראיון מעניין עם אחמד טיבי.
נדמה לי שהמונח "פשיסטי" לא מדויק כאן ( וגם בהרבה איזכורים במקומות אחרים ). זה מונח עם משמעויות רחבות, בין השאר למשל הערצת נעורים וגבריות ( לא העיקר כמובן ). "לאומני" נראה לי יותר מתאים.
מאוד מעניית אותי כאן הראיה שלך את העיתונות. את רואה התכנסות והשטחה גם בטורי הדעות, בכתיבה הפוליטית, ואצל כתבי השטח ? היה נדמה לי שהמגוון בטורי הדעות די גדול, אם כי לא מספיק מיודע ומקצועי לטעמי – הייתי רוצה לראות יותר עיתונאים ברמתו של זאב שיף ז"ל ואחרים כמותו.
חוד יקר, אני אוחזת בידי את "לא ימין ולא שמאל" של שטרנהל ופתחתי במיוחד עבורך ועבורי את הפרק שכותרתו "על מהות הפשיזם". שטרנהל כותב שאין הסכמה בין החוקרים מהו פשיזם ושבניגוד לקומוניזם ולסוציאליזם אין לו מקור יחיד. וגם אין פשיזם אחד וגם שלצורות הפשיזם השונות יש להן ביטוי בשלושה רבדים שונים: אידיאולוגיה, תנועה ומשטר. אני כאן מתייחסת לפשיזם כאידיאולוגיה האומרת שהמדינה היא מעל לכול. אידיאולוגיה שמתנגדת לדמוקרטיה וליברליזם – במובן של עיקרון טובת המדינה הוא מעל לכל ודוחק עקרונות אוניברסליים וביניהם זכויות הפרט והזכות לשיוויון בפני החוק אם אלו פוגעים באיזה אופן בטובת המדינה – וזה בדיוק מה שקורה כאן.
הערבים הישראליים פוגעים בטובת המדינה, לשיטתו של ליברמן ועל כן עלינו "לטפל בהם" באופן שונה מזה שבו היינו מטפלים ביהודים אזרחי המדינה. וגם כל הסיפור הזה של שבועת נאמנות למדינה – אני נשבעת נאמנות לעצמי, אני יכולה להישבע לנאמנות לאלוהים, לבריאה, לחוקי היקום. אבל כשמתחילים לדבר על נאמנות למדינה – זה מתחיל להריח.
כי אז מתחילים להסתבך בסוגיה של מה זה אומר ומי קובע מה זה נאמנות למדינה. האם הטייסים שחתמו על מכתב הטייסים המפורסם – הם נאמנים או לא נאמנים למדינה? מי שפוגע בביטחון המדינה, בוגד בה- יש לנו חוקים קיימים בשביל זה.
לאומיות נוגע לטעמי יותר לשאלות של זכויות להגדרה עצמית של עם, לשלטון עצמאי, לטריטוריה וכו'.
ובעניין העיתונות – לא התייחסתי לטורי הדעות אלא לאופן שבו נמסרות החדשות – דיברתי על מגמה, על האופן והמינון שבו מדווחים על ההרס והמוות בעזה.
ובאשר לתיקוני: האופן שבו אתה מעודד אותי נוגע לליבי. באמת. אני חושבת שעופרת יצוקה הוא תיאור מתאים לתקופה הנוכחית אצלי – לפחות מבחינת הכבדות. התחושה היא שהפצצה נפלה לא רק על עזה ובאר שבע אלא גם אצלי על הראש. שהרגליים שלי שקועות עמוק באיזה בוץ ואני מנסה להרים אותן והן לא מתרוממות. אני אוהבת את המדינה הזאת בכל נימי נפשי. לי אין אשליות על מדינות אחרות, מקומות אחרים.
אני עונה תמיד לסקרים טלפונים מסיבה פשוטה: בצד השני יושבים סטודנטים שמנסים להתפרנס, ובדרך סופגים הרבה עלבונות וטריקות טלפון. החדירה לפרטיות זניחה בעיני לעומת העובדה הזו. המלחמה הקטנה שלי היא העובדה שאפשר תמיד לענות תשובות לא קוהרנטיות לשאלון, משהו בסגנון של "כן, אוכלים אצלנו הרבה מילקי", ובשאלה הבאה לענות שאני לא צורך מוצרי חלב בגלל אלרגיה.
ועדת העורכים מתה ברגע שעיתון "חדשות" ז"ל הוקם. ברגע שהיה עוד גוף שעורכו כתב בלי פאתוס, ולא הרגיש שהוא חלק מהשלטון, ועדת העורכים ספגה מכה שלא התאוששה ממנה. לא ידעתי שהיא עדיין קיימת. איזה כוח יכול להיות לועדה שעוסקת רק בפרינט?
אכן ז"ל. נכון שבפועל אין לה את הכוח שהיה לה, אבל רוחה עדיין שורה עלינו. רוחה, במובן של הפרשנות ביחס ל"אחריות הלאומית" של העורכים ושאחריות לאומית זה איזה סוג של התיישרות עם האג'נדה הבטחונית. וגם סוג של שיתוף הפעולה הזה בין התקשורת לממשלה. ה"ביחד" הזה.האחריות המשותפת. קונספט מאוד בעייתי שהופנם. ובעניין הסטודנטים, מה אומר? יפה הרגישות שלך. אני כותבת את זה בלי ציניות. במקרה הספציפי לא היה לי קשה לסיים את השיחה, כי האופן שבו הבחורה בכלל לא הבינה מה אני רוצה מהחיים שלה היה חלק מהעניין. פאשיזם, לא פאשיזם, גזענות, מה אכפת לה – לה יש סקר שהיא צריכה לבצע. בעייתי בעיני.
פוסט מעורר מחשבה, והתגובות לא פחות.
ברשותך אני רק אתייחס לסרט. ראיתי את פרספוליס בקולנוע באונ'. מלבד מראה החיים באיראן התרשמתי מאוד גם מהאישיות המיוחדת של הגיבורה, שבאה לידי ביטוי עוד מהיותה ילדה קטנה.
אגב, להקרנה קדמה הרצאת מבוא מחוקרת תרבות איראן ששכחתי את שמה כרגע (אחד היתרונות באקדמיה…) ולמחרת היום קניתי את "לקרוא את לוליטה בטהרן". טרם הספיקותי. (יש לי לסיים את Snow Crush ו V for Vendetta לפני כן)
רשותך להגיב לכל מה שנראה לך 🙂 כן, הגיבורה היא חתיכת טיפוס וכף לראות איך שהסרט הזה הצליח לה. איזו השקעה מטורפת של שנתיים עבודה. וקטעים היסטריים יש בסרט. אה? אחד מהם שהכי אהבתי זה עם האיירון מיידן. לא רוצה לקלקל כאן לאנשים אז אני כותבת בקודים.
אז אני מבינה שבילית את הזמן בין האזעקות בקריאה? יש לנו בפליקר קבוצת קריאה שהזנחתי לאחרונה. אולי תצטרף? הסנואו קראש – מה זה? אתה קורא את זה באנגלית?
תגישי תלונה במשטרה. לא בצחוק, באמת. גם אם אין לך את כל הפרטים, תשיגי את כל הפרטים (תתקשרי למטה ליברמן) ותגישי תלונה למשטרה.
אנחנו לא יכולים להסכים לפאשיזם גזעני. אני גם חושבת שיש המון אנשים שחושבים להצביע לליברמן בלי להבין עד כמה הוא פאשיסט גזעני. תנערי אותם קצת. מה אכפת לך?
המצב במדינה שלנו מחריד אותי. העובדה שלא נותנים למפלגות מסויימות לבוא לידי ביטוי בבחירות, סתימת הפיות הקולקטיבית. כל אלו, מפחידים אותי מאוד. זה באמת מרגיש כמו תחילתו של עידן אפל במיוחד.
מתחיל להיות לי מאוד קשה לייצג את ישראל בחו"ל. דמוקרטית? פפפחחחחחח….
סנואו קראש זה מסוג הספרים שכשאלו אותי אם קראתי ואמרתי שאפילו לא שמעתי עליהם, ספגתי מבטי פליאה ואף זלזול. מה שמפתיע הוא, שלמרות שהתגובה של הסובבים היא פלצנית, הספרים האלו בדרך כלל טובים מאוד. זה קרה לי עם American Gods, A Canticle for Leibovitz ועוד כמה. (שניהם מאוד מומלצים אגב)
קיצר, זה ספר סייבר פאנק. אפשר לקרוא עליו פה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Snow_Crash
מהיא קבוצת הקריאה הזו? את יכולה לשלוח לי הזמנה?
אפיסקה – יחסית למדינות הערביות כן דמוקרטית, עדיין. אני יכולה לכתוב כאן מה שבא לי ויכולה להגיד מה שבא לי מבלי שהסקוריטטה ידפקו לי על הדלת. או שמחר לא ירצחו אותי כי לא לבשתי שביס ולא יפרקו את החלקים הפנימיים שלי – כמו שהחמאס יקירנו עושה לנשים שהוא לא חפץ ביקרן, כי הן אפעס לא צנועות מספיק. בהסברה אגב, זאת נקודה מאוד חשובה ואסור שנאבד כאן פרופורציות. באותה נשימה אני אומרת שחשוב לשמור על עירנות, להתעורר ולראות לאן כל העסק הזה מתפתח, האופן שבו השיח נהיה מוקצן, פרחי הגזענות והפשיזם שאנחנו מצמיחים בקרבנו, כולל השפעת המתנחלים על השיח והאלימות בעזה ומה שהיא עושה גם לנו. הכל קשור בהכל. תקציבי החינוך התפיסה של החינוך, המשבר הפוליטי. המשבר הכלכלי.
עם הסיפור של בל"ד – ובמרכזו בשארה יקירנו, אני דווקא מסכימה.חייבת להודות שלאחרונה לא עקבתי מקרוב אחרי הסיפור ויכול להיות שאני טועה ופיספסתי שם משהו. אבל כמי שעקבה קצת אחרי ההתבטאויות של האיש – אני מסכימה שגם דמוקרטיה צריכה להגן על עצמה. האיש שהוא שונא ישראל, טוען שאנחנו קולוניאליסטים ( כן בטח, את הקולוניות הגדולות תקפו המיעוטים המסכנים בקונגו ובצ'אד, איך אפשר בכלל להשוות)- ומילא טוען, כי באמת זכותו לטעון מה שבא לו , אבל לנסוע לסוריה ולהיפגש שם עם כל מיני – כשהעיסוקים שלו שם גבוליים לחלוטין, לא יודעת אפי. יודעת שאני צריכה לקרוא עוד על זה. אבל גם יודעת שדמוקרטיות צריכות להגן על עצמן. ושיכול להיות שהסיפור בגרמניה היה מתפתח אחרת לגמרי אם מישהו היה עוצר את המפלגה הסוציאליסטית- נאציונאלית של היטלר.
לא קשה לי להגן על ישראל בחוץ. אנחנו רחוקים מלהיות מלאכים צודקים אבל כך גם הצד השני. זאת איוולת הדדית. ובתוך האיוולת הזאת יש גם את הצד שלנו בסיפור. בוודאי ובוודאי כאשר ישנה הטיה כל כך חזקה כלפי הצד שלהם.
ולא פחות חשוב- כף שחזרת 🙂
ירון – גם בספרות כמו במוזיקה של המועדונים נהיו כל הקטגוריות הבלתי אפשרויות האלה? שאני מרגישה ביחס אליהן כמו ברווז שנשלף מהמים. כל הז'אנרים ותתי הז'אנרים, צ'יל, פאנק, האוס, גרוב, פולק אקוסטי, פולק פאנקי בשירותים, לואו-פיי, בריט-רוק, גרוב-רוק-אלקטרו, כאילו מה נהיה? בן אדם שרוצה ללכת לרקוד – צריך לפתוח מילון ולעשות מדיטציה מכוונת.
עכשיו גם בפרוזה: סייבר פאנק. מה פיספסתי?
אני אשלח לך הזמנה דרך פליקר – ואז גם תוכל לראות במה מדובר. בגדול לא גליק. הרוב אמריקאים שוקראים ספרים לא מתוחכמים במיוחד אבל פה ושם יש כמה מעניינים ואם אתה תצטרף – תהיה תופסת למעניין.
במסגרת הנטיה להפוך דיונים למשיכת חבל, שתיארתי בפוסט האחרון, אנשים גם לוקחים מילים בעלות אסוציאציות חזקות ומפעילים אותן שלא בטובתן. חוץ מהשימוש ב"פאשיזם" כשם כללי לדברים ראויים לגנאי, גם משתמשים ב"דמוקרטיה" בהתייחסות כללית למאפיינים שרצוי, לדעת הדובר, שיהיו במדינה. וכמובן שואה וטבח ובגידה ועוד.
"ישראל ביתנו" היא לא מפלגה פאשיסטית בשום מובן שאני מכיר ( כתבתי בפוסטים אצלי, אבל גילוי נאות גם כאן – הצבעתי לה בבחירות האחרונות ). גם לא גזענית.
בישראל קיים מיעוט של 20% , שהוא חלק מלאום אזורי גדול בו אנחנו מיעוט של 2% . רוב בני לאום זה עדיין עוינים מאוד את ישראל. אותו מיעוט הוא זה שנפגע יותר מכל בעקבות הקמת המדינה, ורואה בה אסון.
לשם השוואה, תארי לך שההיספאנים בארה"ב יציינו כיום אסון ואבל את ה-13 במאי, יום הכרזת המלחמה על מקסיקו, מלחמה בה ארה"ב כבשה את קליפורניה, יוטה, נבאדה ואריזונה. האם התייחסות עוינת למגמה הזו תהיה בעיניך פאשיזם, או גזענות ?
ענין אחר. נניח שאת מתמנה לראש ועדת אתיקה של העיתונות, עם סמכויות רגולטוריות. מה היית עושה כדי לסעוד את חולאיה ?
אתון יקרה,
כבר אין לי כל כך מה להוסיף לדיון – חוץ מלהסכים איתך.
ולהפנות אותך ואת קוראייך הנאמנים לטקסט הבא של יהונתן שפירא – http://www.7th-day.co.il/tzahal/tayasim.htm
טייס קרב לשעבר – סרבן הפצצות, שמשום מה לא ישב כאחד "המומחים" באולפן טלוויזיה. – גם לא חבריו למכתב, וגם לא חברים מ"לוחמים למען שלום" – לוחמים שמאסו במלחמה והחליטו לסרב.
אנחנו שטופי מוח – ומי שזקוק לקול מהקונצנזוס שיקרא היום את עופר שלח במעריב.
חוד את הפסקה הראשונה בתגובה אתה כותב כאילו לא קראת את מה שכתבתי לך על הפשיזם. בהקשר הזה בדמוקרטיה אני מתכוונת לצורת השלטון של ייצוגיות של העם והיכולת שלו להשפיע על תהליך קבלת החלטות, כשבתוך המבנה הפוליטי הזה מובנה העניין של הזכויות – שיוויון, חופש ביטוי, חופש קניין וכו'. ברור שיש כל מיני דמוקרטיות ושרוסיה הקומוניסטית גם קראה לעצמה דמוקרטיה עממית, אבל באמת אני לא רואה שום צורך להתחיל לנסוע למחוזות הרחוקים האלה.
זה לא סקר מקרי, העניין הזה של ליברמן. זהו קמפיין שבנוי על הסתה ועל ליבוי רגשות כמו חשדנות, פחד, שנאה וגזענות כלפי ערבים בכלל וכלפי ערביי ישראל בפרט – ליברמן יהיה האיש החזק שיטפל בהם. בדיוק כך. הסיסמה: "בלי נאמנות אין אזרחות" שאיתה מופיעה ליברמן על לוחות המודעות היא פשיסטית והיא הסתה גזענית. אני אסביר. היא פשיסטית כי הנאמנות למדינה קודמת כאן לזכויות האזרח שלי. שוב להזכירך אני מגדירה פשיזם כאידיאולוגיה שמתנגדת לדמוקרטיה וליברליזם – במובן של עיקרון טובת המדינה הוא מעל לכל ודוחק עקרונות אוניברסאליים וביניהם זכויות הפרט והזכות לשוויון בפני החוק אם אלו פוגעים באיזה אופן בטובת המדינה – וזה בדיוק מה שקורה כאן.
זה מתחיל בזה שזכויות האזרח שלי מותנות – שזה כבר מצב בעייתי וזה הופך להיות בעייתי כפליים כשזה מותנה בנאמנות למדינה. מי יגדיר מה זאת נאמנות למדינה?
ההיפך של נאמנות זאת בגידה. אתה מצביע על המילים הגדולות, אבל המילים הגדולות שאני עושה בהן שימוש הולמות את הרטוריקה שאנחנו עוסקים בה. בגידה במדינה לטעמי מוסדרת בחוק והיא מסירת סודות לאויב או פעולה המסכנת ביודעין את ביטחון המדינה – כמו לסייע לאויבים בדרכים שונות שהן לא רק מסירת מידע ( כמו הסעה או הסתרה של מחבלים, ריגול וכיוב').
מאיפה צץ פתאום העניין של הנאמנות והאם אין לליברמן בעיות דחופות יותר לדון בהם? הוא פשוט מנסה לרכב בדרך אל הקלפי על הרגשות השליליים האלה.
הרי הסב-קונטקס ברור. ליברמן לא מדבר על האזרחים היהודיים של המדינה (עדיין לא). הוא מדבר על הערבים ובכרזה הזאת הוא בעצם אומר – שהם כולם בוגדים בפוטנציה. זאת ההסתה הגזענית. כי היא מסמנת קבוצה ואומרת – הם כולם אותו דבר מעצם השייכות שלהם לקבוצה. ו"הם" צריכים להוכיח שהם לא כאלה. מה הוא מרוויח מזה? מה אנחנו מרוויחים מזה? רק הרבה יותר שנאה, חשד, ניכור וכד'. מה יש לערביי ישראל להפסיד מול שלטים כאלה? אם במילא הם נתפסים כגיס חמישי.
הבעייתיות שערביי ישראל מוצאים את עצמם בתוכה ואנחנו יחד איתם ברורה. ואז השאלה הנשאלת היא האם מראש אני מניח שערביי ישראל – אזרחיה של המדינה הזאת כקבוצה – הם בחזקת חשוד עד שלא הוכח אחרת, האם זאת איננה נבואה שמגשימה את עצמה? וגם אם אני מניחה שמדובר בקבוצה שאני כמדינה חשדנית כלפיה, האם זה נכון להפלות את הקבוצה הזאת – מבחינת תקציבים? מבחינת תעסוקה? מבחינת תשתיות? האם לא נכון יותר לנסות ולקרב את הקבוצה הזאת ולהטמיע אותה?- האם לא נכון יותר לתת להם תנאים טובים לאפשרות של התערות מלאה בחברה, של ניצול הפוטנציאל העצום שיש בקבוצה הזאת? שלמרות הדיכוי שלנו – מצליחה להוציא מתוכה בוגרי אוניברסיטאות ואנשים שמצליחים מאוד (בעיקר בחו"ל)? ובאותו הקשר האם אין זה נכון לתת לקבוצה הזאת לבטא את האבל שלה?
במקום להסתכל על ציון הנכבה ב"עוינות" כמו שאתה מציע אני הייתי פותחת בהסברה מסיבית בקרב ערביי שיראל. הסברה שמבהירה להם שגורלם נקשר בגורלנו- שאם אנחנו ניפול הם יפלו איתנו. גם בגלל הגיאוגרפיה: אם יעופו פה פצצות השמדה הם יושמדו איתנו. וגם בגלל שאנחנו כוח ליברלי, מתפתח, מוביל באזור וכדאי להם לשתף פעולה איתנו, כי שווה להם, ברמה האישית וברמה הקהילתית. כי במדינת שיראל הם נהנים מחופש אישי וזכויות ששום מקום אחר בסביבה לא מציע להם. הפוך על הפוך. במקום להשתמש בערביי ישראל שחיים איתנו ומכירים אותנו– כמנוף, כגשר, אנחנו עושים את הטוב ביותר האפשרי כדי לנכר אותם ומסמנים אותם כבוגדים ואזרחים על תנאי.
כשאתה מראש מתייחס אליהם כ"בעייה" שיש לטפל בה, משפיל אותם, מפלה מולם, תורם לעוני ולדיכוי, מה אתה מצפה שלא יראו את היום שבו השלטון הצבאי נפל עליהם – כיום של אבל?
ולעניין מפלגת ישראל ביתנו. הנה ציטוט שמצטטת הכתבת צאלה קוטלר את אחת פעילות המפלגה בכתבה שהתפרסמה במוסף גלובס בשבוע האחרון: פעילה בשם דליה: " האורות הגדולים האלה של כל הכפרים הערביים, עושים לי רע. תראי איך הם משתלטים עלינו, ממש מגעיל, ואחר כך עוד מעיזים להתלונן. ראית איך נראית אום אל פאחם? יושבים בבתים הגדולים שלהם, ממש בושה". אם זה לא טקסט גזעני – אז אין לי מושג גזענות מהי.
ואם תגיד שזאת פעילה שאי אפשר להדביק על גבה מפלגה שלה. בוא ואזכיר לך את התבטאויותיה של אסתרינה טרטמן: זה מתחיל בהצעת החוק הזאת שלה, שכמובן נפלה כמו שעלתה, שחבר כנסת שמתבטא נגד המדינה חברי כנסת יכולים לפטר אותו.
מעבר לזה שיש פה מוטיב חוזר ( מי שמתבטא נגד המדינה) יש כאן חוסר הבנה בסיסי במבנים הפוליטיים מדיניים שמהם בנוי החברה שלנו. יפעלו חברי הכנסת כחונטה שמפטרת מתוכה את מי שלא נראה לה. מה זה קשור בכלל לבוחר? אתה מבין מאיזה מעיינות זה מגיע?
שלא נדבר על ההתבטאויות של ליברמן וטרטמן סביב המינוי של שר התרבות מג'אדלה. ליברמן אמר ש"כל עוד מג'דלאה לא חותר תחת מדינת ישראל אין לי בעיה איתו (רוחב לב מרגש – אין ספק) וטרטמן אמרה שיש "לבער את הרע בקרבנו". נו באמת חוד.
וטרטמן כבר לא איתנו, לא בגלל הנאורות הגדולה של ישראל ביתנו, אלא כי ליברמן סידר את הרשימה ולא הכניס אותה לרשימה. היא גרמה יותר נזק מאשר תועלת. ליברמן עושה במפלגה שלו כמו בשלו וזה לא סוד. כמו שהשלום מתחיל בפנים כך גם העריצות.
נתי – תודה על הקישור. אני סחוטה. אני אקרא יותר לעומק כשאתאושש/זמן.
קראתי את שלח.
הנה הקישור למי שמתעניין
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/841/565.html?hp=0&loc=201&tmp=5218
חוד- ובעניין העיתונות – אני אמשיך מחר או היום יותר מאוחר. כרגע לא רואה בעיניים.
חודי בוקר טוב. עניין העיתונות: מה שכתבתי עליו קשור לאתיקה, בסעיפים של נאמנות לאמת/אובייקטיביות והבחנה בין דעה לעובדה. אני מצטרפת לשורה ארוכה של הוגים וכותבים שדשו בסיפור הזה של "אובייקטיביות הדיווח" ושבמאה ה-21, אנחנו באמת מבינים שאין דבר כזה דיווח אובייקטיבי. אני חושבת שהעניין שאנחנו דנים בו הוא בעייתי, כי מדובר בצנזורה פנימית שהעיתונאים הפנימו ומדובר בנורמות של על מה כותבים ועל מה לא.
קיים קוד אתי נאה מאוד לעיתונאי ישראל – אמממה הוא לא ממש מיושם ככתבו וברוחו ואחת הבעיות היא מעמדה החלש של מועצת העיתונות/אגודת העיתונאים והנורמות שהתיישבו במקומותינו.
לקבל סמכויות רגולטוריות – הן צריכות להיות כאלה שתאפשרנה להתמודד ביעילות מול החיבורים הקיימים של הון-שלטון-תקשורת, ששם נעוצה לדעתי הבעייה. לא רק שהסמכויות צריכות להיות בעלות שיניים, אלא שבגוף ישבו אנשים שיש להם משקל וכוח ציבורי – תואם את אלו שמולם הם ימצאו את עצמם מתמודדים. ההתמודדות ברובד הגבוה יותר קשורה להפרדה בין מערכות ובעלים (הצד הכלכלי של העיתון), וברובד הפרטני – התמודדות מול התופעה שעיתונאים הופכים להיות כתבי חצר בתחום שאותו הם אמורים לסקר. דוגמא: כתב שמכסה את תחום חברות הביטוח – במקום לבקר ולהתריע על הבעיות הקיימות בתחום ועל התנהלות החברות – הוא הופך להיות כתב מטעם החברות, כי הוא מקבל הטבות שונות ו/או פיתח הזדהות, או כי הוא חבר טוב של היו"ר וזה נורא קוסם לו – הקרבה הזאת לכוח ולכסף.
זה גם קשור למעמדם של העיתונאים שלא ממש מאוגדים בגוף חזק שמגן עליהם. מגן כלכלית ומקצועית. ישנו ניצול נוראי של חלק גדול מהעיתונאים והם די חשופים מקצועית ואז ברמה המקומית כל עורך הוא מלך.
מבחינת הדיווח את הקושי בהתמודדות מול שאלת הדיווח האובייקטיבי ניתן לפתור על ידי מדדים אובייקטיביים כמו נפח כיסוי שווה לשני הצדדים, וכיסוי זהה. לדוגמא:אם בצד הישראלי מדווחים על שמות ההרוגים, כך גם כשמדובר בצד הפלשתינאי.
איך נכנסתי לדיון מונחי שני תוך שבוע 😕
( הקודם היה כאן http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?blog=10411497&user=611337#07 )
כל פעם שיש אי-הסכמה או אי-בהירות לגבי מונח, צריך לבדוק אסוציאציות מצד אחד ודוגמאות מצד שני. אם לא מצליחים להבהיר מונח, צריך לוותר עליו לגמרי ולרדת לרמת פירוט אחת מתחתיו, לדון בכל מאפיין בנפרד.
נדמה לי שכאשר רוב האנשים שומעים "פאשיסט", עולות אסוציאציות בערך כאלה : מנהיג כריזמטי וכוחני, שסוחף אחריו המונים תוך האדרת עוצמתו של הלאום ויתרונו על לאומים אחרים, ושואף לייסד שלטון טוטאליטרי, עם כלכלה ריכוזית מאוד והפניית חלק גדול של המשאבים לצבא. וגם רואים הבזקים של תמונות וקליפים של מצעדים בשחור-לבן 😛
לגבי דוגמאות, אני לא מתמצא בחומר וקראתי רק ויקיפדיה בעברית ואנגלית. עד כמה שהבנתי, יש שלוש דוגמאות שנחשבות טובות – איטליה, ספרד ופורטוגל, וגם ביניהן יש הבדלים משמעותיים. פרנקו למשל היה יותר אופורטוניסט מאשר אידאולוג. שאר הדוגמאות הן על בערך, מסביב לליבה. כלומר, מלכתחילה מדובר במונח שהאקסטנציה שלו לא-ממוקדת. הדוגמאות שעולות לרוב האנשים הן איטליה וגרמניה, למרות שחוקרים טוענים שנאציזם סותר פאשיזם.
עד כאן יש הסכמה ? 🙄
כמובן, הדברים האלה סותרים ערכים אוניברסליים של חירות, שוויון, זכויות אזרח ועוד. אבל לא כל מה שפוגע בערכים האלה הוא פאשיזם. למשל, גזענות אינה פאשיזם, וגם תיאוקרטיה ולאומנות לא.
צריך להיזהר בשימוש במונח גם משום שהאסוציאציות שלו הן חזקות והדוגמאות שעולות הן קיצוניות.
לא כל יחס מפלה לגבי קבוצה הוא פאשיזם. למשל, השב"כ מנסה להחדיר סוכנים אל "נוער הגבעות", ובנתב"ג עושים פרופיילינג לערבים, וזרקו מנות דם של אתיופים. כל אלה הם התייחסות מפלה ולא-פרטנית אל ציבור, ועדיין אינם פאשיזם וגם לא גזענות.
עכשיו, לגבי גזענות. כאן זה הרבה יותר פשוט. גזענות היא הסקה לא-תקפה, מנתונים של מוצא אתני וצבע עור לאיפיונים כמו אינטליגנציה ותכונות אישיות, ויחס מפלה שלילי על בסיס זה. היחס של ישראל ביתנו ומפלגות ימין אחרות לערביי ישראל, אינו גזענות כלל. סיבותיו אחרות.
יכול מאוד להיות שהמדיניות שישראל ביתנו מציעה היא איוולת, רשעות ותביא על כולנו אסון. ( כבר אמרתי, אני לא מתלהב מאף מפלגה קיימת ). כל זה לא עושה אותה פאשיסטית או גזענית.
אני לא יודע מהי המדיניות הנכונה בנושא ערביי ישראל. לא התגבשתי בענין הזה. אבל הדיון הציבורי בו חשוב מאוד, וכרגע הוא מועט ובאיכות ירודה. תצויין לשבח "תעודה כחולה", ראית ?
בוקר טוב 🙂
עזה, ערביי ישראל, תקשורת… כל כך הרבה בעיות לפתור עד אחה"צ, מתי נספיק לשתות תה 😉
יש לי כמה רעיונות בוסריים לגבי תקשורת :
– לחייב בתקנון הכנסת כל ח"כ ושר לקיים פגישות סדירות, נניח פעם בשבוע, עם עיתונאים. הפגישות האלה יתומללו ויוכנסו ל"פול" כך שלאף עיתונאי לא תהיה בלעדיות. מותר יהיה לא לענות על שאלות, אבל אם איש ציבור נהיה יותר מדי ספינקס אפשר יהיה להביא את זה לדיון בוועדת הכנסת. כל ה כדי למנוע היווצרות יחסי "כתב-מקור" , להסדיר ולהקטין מניפולציות וספינים ( נוגע ללב המאמר של בנזימן ב"העין השביעית" על תלותו של הכתב, הפיכתו לרוכל מידע ).
– אתר בו כל בעל טור יפרוש את השקפת עולמו בהרחבה. אין אובייקטיביות, אבל אפשר לפחות לדעת מאיפה בא הכותב ולקחת את זה בחשבון.
– להקים רשות עיתונות ציבורית, כמו הערוץ הראשון, בניהול דירקטוריון המורכב מאנשי מקצוע, ציבור ואקדמיה, עם תקציב למחקרים ממושכים, בו אפשר יהיה לכתוב ללא שיקולי בעלות, רייטינג וגם פחות לחץ זמן.
מה דעתך ?
צר לי אין הסכמה. כשאני ואתה מתדיינים, חוד עשה לי בבקשה חסד, אל תתייחס עכשיו למה כל העולם חושב שזה פשיזם כי אחרת לא נצא מזה 🙂 זה דיון ביני ובינך – שהמטרה שלו היא לחשוב יחד. נקודת המוצא שלי מבחינתי היא ההגדרה שאותה נתתי שאליה אתה לא מתייחס. לא הזכרתי מנהיג חזק ולא דיברתי על הפניית משאבים לצבא. דיברתי על העמדת טובת המדינה כקודמת לזכויות הפרט – שהמדינה המודרנית, ליבראלית, דמוקרטית מעניקה.
אכן לא כל פגיעה בזכויות הפרט היא פשיזם. אני מדברת על תפיסה כוללת ועל מצב קבוע שבו זכויות האזרחים במדינה מוכפפים לטובת המדינה הקודמת. אני מדברת על הפשיזם כאידיאולוגיה מהפכנית שמעמידה את עצמה כאנטי תזה לליברליזם ואינדיבידואליזם.
אתה מביא כאן דוגמאות שהן ביטחוניות פרופר. ואז אנחנו נכנסים לכל הדיון שנקעה נפשי ממנו של "הפצצה המתקתקת" – מודה שזה משיק ונוגע לדיון שלנו – ואכן הסוגיה של עד כמה אני ביטחוניסט מבלי לפגוע בזכויות אזרחיות היא סוגיה חשובה – והיא קיימת במדינות דמוקרטיות, קרי כאלה שהאזרחים נהנים בהן מזכויות בסיס. זאת סוגיה ומתח שמתקיימים כל הזמן –למשל בארה"ב בעקבות ההיסטריה של פיצוץ מגדלי התאומים היה ניסיון להעביר חקיקה שמותר יהיה ל"זרועות הביטחון" לקבל מספריות ציבוריות רשימות קריאה של אנשים, כולל הדרישה שהמידע הזה ישמר במאגרים הממוחשבים של הספריות. איגוד הספרנים ניהל על זה מאבק בתואנה שזה פוגע בזכויות הפרט וניצח.
התנועה הנאצית כמובן הייתה תנועה פאשיסטית ( מי טוען שלא?), יש בו את כל המרכיבים חיבור של סוציאליזם (הכוח של הפרולטריון) עם לאומנות ומחאה אנטי-דמוקרטית ומתקיימת בו את ההגדרה הפשוטה שאני מניחה כאן כנקודת מוצא. סוף כל סוף גם אני יכולה להמליץ לך על ספר וזה "לא ימין ולא שמאל" של שטרנהל – שבו הוא כותב על שורשיו האידיאולוגיים של הפשיזם כאידיאולוגיה שצמחה דווקא בצרפת. זה ספר מצוין שקראתי לפני המון זמן ואני כבר לא זוכרת הרבה ממנו – אלא רק עיקרים. מעבר לזה שהוא נותן ניתוח מרתק של האידיאולוגיה הפשיסטית ומסביר את שורשי החיבור המופלא בין ממשלת וישי להיטלר הוא מצביע על המצב שבו באותה מדינה שבה התרחשה המהפכה הצרפתית במקביל צמח בה הפרח השחור שעליו אנחנו מדברים, אני חושבת שעצם תיאור המצב הזה – גם הוא מרתק מהזווית הישראלית – שני כוחות שמתקיימים בו זמנים ונלחמים זה בזה.
וכן – אסוציציות – בהחלט. פשיזם מתחבר לגרמניה הנאצית כי זה המקום שבו הפשיזם קיבל את הביטוי החזק ביותר שלו. במובן של פשיסטים שהצליחו להגיע אל השלטון. המחקר של שטרנהל, היה מאוד מרכזי, כי לפניו שלטה התפיסה (אולי אליה אתה מתכוון) שכל מקרה לגופו – שבאיטליה – מוסוליני – היה באמת תוצר של כנופיות אופורטיונסטיות שתפסו את השלטון וגרמניה הנאצית גם היא איזו צורה של צירוף מקרים – התפרצות נוראית של הרשע האנושי, מקרי. הוא מצליח, ואני מדברת על משהו שקראתי לפני מיליון שנה, להראות שהפשיזם הוא אידיאולוגיה כמו הקומוניזם/סוציאליזם – ושיש לו שורשים אידיאולוגיים, שהוא תופעה כלל אירופאית ושהיטלר ומוסוליני לא צמחו משום מקום. בו במידה הוא מסביר אכן את הקשיים הקיימים בחקירה של מהו פשיזם, ונותן דוגמאות של תופעות פשיסטיות שאנחנו פחות מכירים כמו הפאלנגה של חוזה אנטוניו בספרד, אגודת הפשיסטים הבריטית, הליגיון של המלאך מיכאל ( איזה שם פצצה אה?) ברומניה – שכל אחד מהמקרים האלה – הן תנועות שלא עונות בדיוק על המודל "הפשיסטי". לצורך הדיון שלנו אני מרגישה שההגדרה שלי יפה ומספיקה.
ואני מאוד בעד האסוציאציות בין המקום שליברמן רוצה לקחת אותנו אליו ובין גרמניה הנאצית. כי זאת בדיוק האסוציאציה שאמורה להגן עלינו. מה קורה כשאני מפתח שנאה עיוורת לכל מה שאיננו בגבולות מה שאני מגדיר כטוב למדינה, לחברה וכו'. מה קורה כשאין סובלנות ופתיחות והחשיבה היא במושגים של שחור ולבן והיא מונעת על מישורים של פחד וכוחנות.
בעניין הגזענות – מסכימה איתך בעיקרון על ההגדרה אבל לא הייתי מצרה את התחום של האיפיונים – רק לתכונות אישיות ואינטליגנציה. וגם אם אני אקבל את התחום הצר של האיפיונים שאתה מכוון אליו – גם בוגד זאת תכונה ובמקרה הזה היא אינהרנטית למוצאו של האדם. ואז – האם הנחת המוצא של ליברמן כי כל ערביי שיראל הם בוגדים אלא אם הם הוכיחו אחרת – האם זאת לא הסקה לא תקפה?
וגם- לא התייחסת לכל ציטוטי חברי המפלגה שהבאתי שבהם ישנן אמירות גזעניות פרופר. שלערבים לא מגיע שיהיו להם בתים יפים, שההצלחה של הערבים מגעילה, שהערבים הם נגע.
לכל האמור לעיל – אני גוזרת שהתנועה של ליברמן הקוראת לשים את טובת המדינה לפני זכויות האזרח וההתבטאויות הגזעניות של חבריה היא תנועה פשיסטית וגזענית.
ולמה אני מטריחה את עצמי כאן בכתיבת תגובות בעניין שאורכן כאורך הגלות וזה במקום להכין לעצמי ולבן זוגי היקר קישואים ממולאים שעליהם אני מפנטזת זה מכבר? – כי ישנה סכנה עצומה לדעתי במסרים הליבמרניים ובאופן שבו הם שוקעים ומשפיעים. וזה כמובן לא רק ליברמן. גב' לימור לבנת, למשל, היא פשיסטית לא פחות קטנה בזכות עצמה. מאוחר יותר אביא לך ציטוט מהארץ – שבו היא בפירוש אומרת שהציונות מבחינתה קודמת לדמוקרטיה. יש כאן זרם עכור מאוד – שאם חפצי חיים אנו במדינה חופשית – יש להילחם בו, להתריע נגדו וכו'.
ובעניין העיתונות – אחרי הקישואים ועוד כמה עניינים.
עתונות – אפרופו בעלות ומערכת – זה ישן וכבר כתבו על זה ובכל זאת. זה הופיע בעמוד הדעות של מעריב.אור ומופת ביחס להבנה של תפקיד התקשורת.
באשר לרעיונות שלך:
הרעיון עם הפגישות בעיני בעייתי ומאוד לא ישים. גם בגלל שנראה אותך מחייב כתב לשבת עם פצצות השעמום והטמטום המאפיינים חלק (לא ארחיב עד כמה הוא רחב החלק הזה) מנבחרי העם. עיתונאי תמיד יעדיף ללכת למי שנותן כותרת טובה, למי שיודע לתת את הבשר, למי שהוא מעריך את הניתוח שלו והכי חשוב – כל הסיפור התחרותי בין העיתונים, אי אפשר יהיה לדלג מעל זה. גם יחסי מקור-כתב זה משהו מאוד בסיסי, מאוד בילט אין. שתלוי בכימיה ותלוי בקשרים שנבנים וגם אם תעשה ישיבות ופולים משותפים הוא יתקיים.
מה שאתה מציע הוא דווקא משהו שיכול לדרדר את העיתונות ולא לעזור לה. כתב אמור לחפש מידע ולחפש מקורות מידע ולהיות אקטיבי ורעב מאוד בחיפוש הזה. פול כזה יכול להרדים את כולם ולהכניס ממלכתיות וצנזורה וזאת חזרה לועדת עורכים בפורמט חדש. לא בעד.
בעניין הטורים כשאתה קורא באופן קבוע בעלי טורים אתה לומד להכיר אותם ואת השקפת עולמם ולדעת מהיכן הם באים ולאן הוא הולכים. לא נראה לי שנניח ירוץ באנר מתחת לשמו של כותב הטור שכולל את עיקרי עמדותיו. זה הופך את כל העניין לגס, מחייב ופחות מעניין. יש להניח שהקוראים מספיק אינטליגנטיים לעשות את העבודה. שוב, טורי העמדה הם הקטע הפחות בעייתי בעיתון – כי כאן אנחנו באמת עוסקים בדעות ולא בדיווח חדשותי.
אפרופו – שלומי אלדר – מתראיין ב"העיר" (אכן קראתי את "העיר" בדיליי של שבוע כשאכלתי את הממולאים) ומדבר בדיוק על מה שכתבתי בפוסט על הקונצנזוס בדיווח. עופר מתן כותב עליו שאלדר מהווה "אי של שפיות באמירת ההן המתמשכת של התקשורת הישראלית, בעיקר הטלוויזיונית, מאז תחילת המלחמה בעזה. הוא אחד היחידים שעומדים בקשר עם גורמי חמאס ברצועה ודואגים להביא את הגרסא המתחרה לדיווחים של דובר צהל"
הרעיון של "עיתון ציבורי" הוא מעניין. זאת אומרת עיתון שהוא בעצם בבעלות הציבור (צריך לבנות מנגנונים שירחיקו את היד הממשלתית ממנו), לטעמי צריכים לכתוב בו עיתונאים "מצטיינים" (ייתפס כמעין מלגה – שבתון עיתונאי), צוות שגם יתחלף כל X זמן כדי להזרים כוחות – שזה יכול להיות חלק מהדרייב – לכתבות תחקיר רציניות בעתונות הרגילה. אם תעשה כתבות תחקיר טובות יש לך סיכוי להתקבל לצוות של העיתון.
חוד רציתי לשתף אותך בקטע של הממולאים.
אם את ממליצה – אני אקרא : ) יכול להיות שהתפיסה שלי תשתנה. אחר כך נחזור לדיון על הפאשיזם, אם תרצי.
הקישור למאמר של נמרודי הובא מתוך אירוניה, אני מניח ? 😯
לא התכוונתי לחייב את הכתבים, אלא את אנשי הציבור. שישריינו שעה בשבוע למענה על שאלות עיתונאים, בכפוף לתיאום מראש. אולי ראש הממשלה פעם בחודש. איש ציבור שאף עיתונאי לא תיאם אתו עד יום לפני המועד, פטור. וכאמור, תהיה חובת מענה מסוימת, לא קשיחה, כפופה לדיון בוועדת אתיקה, שצריך להיות די נדיר. גלאסנוסט 🙂
לגבי תחרות, דן מרגלית כתב : תקשורת היא המוצר היחיד בעולם שתחרות לא מעלה את איכותו אלא מורידה אותה. נראה לי שטוב יהיה אם גם כתב פוליטי זוטר יוכל לשאול את שר הביטחון שאלות, ולא רק יואל מרקוס. זה שעיתונאים מטפחים פוליטיקאים כ"מקורות" , מידע תמורת כתבות אוהדות, נראה לי פגימה שכדאי לנסות למעט אותה. תמיד יהיו יחסים אישיים כמובן, אבל נראה לי שהם צריכים להיות התבלין, הציפוי, ולא חזות הכל. הבסיס צריך להיות התנהלות ציבורית תקינה ומקצועיות.
את צודקת לגבי בעלי טורים, לפחות רובם. עדיין נראה לי שלא כולם כותבים לגמרי בגלוי. על כל פנים, מה עם כתבי שטח ? לא הבנתי את "גס, מחייב ופחות מעניין". עמוד אינטרנט בו העיתונאי יפרוש את השקפתו, שיכתוב מה שהוא רוצה, מה רע ?
כמובן, ברקע נמצאת התפיסה – וכנראה העובדה – שרוב מכריע של העיתונאים נוטה לשמאל. אבל הציבור סבור כך ממילא. תוספת פתיחות, שקיפות ויסודיות לא תגרע דבר מהמצב הקיים, ותוסיף רבות לקוראים שמבקשים להעמיק.
שלומי אלדר אכן הרויח את הערכתי ב"עזה כמוות". אחלה עיתונאי.
לגבי רעב : ממילא, הדרך ליישם אותו היא לא לחכות למוצא פיו של איש הציבור, אלא לאסוף מידע באופן בלתי-תלוי. כלומר, הביטוי לאותו רעב הוא לא ראיונות גלויים, אלא תחקירים שחופרים מתחת לפני השטח.
קוסא מחשי ? 😯 לא אמרת שההורים שלך מפולין ? 😛
😆 אכן מפולין, אבל הילדה גדלה במזרח התיכון.
"עזה כמוות": זה ספר שאני רוצה לקרוא. הקישור לנמרודי כמובן היה אירוני ונועד להמחיש את עומק ההבנה שבעל עיתון זה מבין בכל העניין הנוגע לתפקיד העיתונות ככלב השמירה על הדמוקרטיה. אח, קלישאות מתוקות. לא יודעת האם מרגלית צודק. כי מצד שני לא היו לנו פרשות ווטרגייט אם לא הייתה תחרות, לא? ולא גרונות עמוקים ולא גרונות חצי עמוקים. הדילים עם הכתבות האוהדות נראה לי פטנט ישראלי. יכול להיות שהאידיאליזציה של האמריקאים היא שלא כתבתי באמריקה רק נפגשתי עם "קולגות" משם ושם תמיד הכל נראה יותר "מקסועי" (חמתי מחליפה צ' ב-ס ואני הזוגי מדברים ככה) -אני מדברת על העיתונות הטובה שם.
נמשיך את הדיון על התקשורת יחד עם הדיון על הפשיזם 😉
אחרי שנעשה שיעורי בית של קריאה 8) [יש לי פטור מלקרוא את דן מרגלית- את הקורס הזה סיימתי 😕 ]
תודה רבה על ההמלצה, אחלה ספר. קראתי בעיון ורשמתי רשימות ואולי ייצא מזה פוסט : ) מעניין ומלמד ומעורר מחשבה, בין השאר יש לי לא מעט ביקורת עליו, מבחינה שיטתית. אבל ספר טוב – יוצאים ברווח גם כשמבקרים אותו, מהמרצת החיווטים במוח.
שבוע טוב !
נכון ספר מעולה? הספר עשה המון בלגן בזמנו בצרפת (ויש לי הקדשה אישית שלו עליו – שוויץ שוויץ…). אני קוראת עכשיו את עזה כמוות. סבל. קוראת כמה עמודים ומפסיקה. הגעתי לקטע של האפרוחים במחסום. לא הייתי מסוגלת להמשיך לקרוא. כמו בואלס עם בשיר שהפסיכלוגית מספרת על ההוא שהסוסים גרמו לו להתבקעות הבועה ואז הוא התחרפן. דווקא דרך הסבל של החיה – שהיא נייטראלית, אני חושבת שלפעמים זה נגיש במיידי הסבל של אלו שמולך. וגם פרייס אצלי ליד המיטה וגם הוא נראה מעניין וגם – שתדע לך שההתכתבות איתך בזמן האחרון הייתה מאוד משמעותית עבורי.
שוויץ שווה לגמרי : ) תמסרי לו שיעל חסרה לי על המרקע 😛
מוכרת החוויה של לקרוא ולהפסיק. אף יותר כך ב"אזור הדימדומים" של גדעון לוי. קורה לי גם בספרים שאני לא רוצה שייגמרו, אבל המון זמן כבר לא.
שלומי אלדר הוא כתב מצוין. הוא מדגיש בספר את ענין אש"ף-טוניס מול המנהיגות שצמחה כאן. אבל די נשאר בנקודת ראות ישראלית. עמירה הס ב"לשתות מהים של עזה" הולכת יותר עמוק, ויותר מספרת על החיים והלך הרוח של הפלשתינים.
מי שדבר לא חודר את ההגנות שלו ראוי לחמלה, וגם לא יגיע להבנה טובה. אבל בין פריחות של רגשות לבין פעולה צריכים לבוא שלבים נוספים. כבר עשרים שנה אנחנו מיטלטלים בין דחפי פעולה כמו כדור ביליארד בין הקאנטים, בלי ראייה בהירה של מה קורה פה ובלי תכנית טובה איך להפחית את הסבל וליצור שגשוג לטווח הקצר והארוך, קודם כל שלנו אבל גם של הזולת.
כמו שכתבתי לדנג'ה, יכול להיות שהסכסוך הזה מסובך וטעון מכדי שאדם אחד יחזיק בגישה השלמה והנכונה כלפיו. גם משום כך, חיוני שיהיו נקודות מבט מגוונות.
גמני, אתון יקרה 🙂
אלוהים, נראה לי שאתה גורר אותי לחיתוך ורידים. את אלדר אני חוצה בקושי, "לשתות מהים של עזה", יהפוך את הדיכאון הנוכחי לקליני 😯
"בלי תכנית טובה איך להפחית את הסבל וליצור שגשוג לטווח הקצר והארוך, קודם כל שלנו אבל גם של הזולת".
בדיוק זה! מה שמחבר אותי אסוציטיבית לדיון עקר שאני מנהלת אצל אפלטון. "הם רוצים להשמיד אותנו"/"כשיורים עלי אני יורה חזרה", מין מנטרה כזאת שכאילו היא זאת שתשאיר אותנו בחיים. אם נחזור עליה כ"ט פעמים כל בוקר – וזה נקרא להיות רציונאלי ולראות את המציאות בהשוואה ל"יפי הנפש" ההזויים. טוב גם בצד הזה יש איזו קושי בהקפה מלאה של המציאות ואיזו אומניפוטניות – שהכל תלוי בצד שלנו ואם אנחנו נהיה טובים…ובהקצנה של זה איזה ויתור עצמי ושנאה עצמית שאני מודה שלפעמים אני ממש מתקשה להכיל אותה. וכמובן שגם בזה יש אמת: במובן שההתנהלות שלי משפיעה על הצד השני ועל המציאות שנוצרת. כמו באספקלריה – כל שברי האמיתות האלה שלא מתגבשות לאיזה תפיסה כוללת שמחברת את הקצוות. אני מתחילה להבין שהאמת כמו תמיד נמצאת בסינתזה. אולי זה הצעד הבא? – איכשהוא לנסות ליצור נקודת מבט אחרת מהפיצול הנוירוטי שהעם הזה לוקה בו? בחיי, צריך לקחת כלים מהפסיכולוגיה. והכלי בטיפול הוא שכשאתה בצד אחד מציגים לך את הצד השני, הבעייה היא שאף צד כאן לא מוכן לרגע להיכנס לנעליים של הצד השני ולהבין את נקודת המוצא- במובן של לחפש מה נכון, מה אמיתי בדברים שהצד השני אומר. כל צד התגבש לתוך הקלישאות שלו ובדה- וליואציה של הצד השני. וזה עוד מבלי שנכנסנו לאלמנטים כמו שנאה ואלימות ועדריות ומנוס מחופש – אם לנסח את זה במילים של פרום.
משום שהדיון בפוליטיקה והמצב והשאלון וכמה שהוא פשיסטי מדכא אותי, אני אגיב רק בעניין הסרט.
פרספוליס – סרט מצוין, קודם כל. דבר שני, פורט על מיתר (אפרופו הדיון שאליו אני לא רוצה להכנס) שאנחנו כקולקטיב מעדיפים לשכוח ממנו – שאנשים הם דומים בכל מקום, פאנאטים יש בכל מקום ופאנאטים זה תמיד רע – אז לא לשפוט קבוצה של אנשים לפי הפאנאטים שבה.
גם האיראנים שאנחנו כל כך רגילים לשנוא – שונאים את המשטר הפאנאטי שלהם. נו, מה חדש בזה? 😦
התגעגעתי אלייך, טוב לראות אותך פה.
אכן סרט מעולה, מהיותר טובים שנעשו. מעניין כל הטרנד הזה של סרטי אנימציה ומה שהוא מביא איתו (ואלס עם באשיר – ששי כאלה שמקטלגים אותו תחת סרט אנטי-ישראלי, הטמטום הזה הורג אותי). הוצאת לי את המילים מהפה. בדיוק זה מה שהתכוונתי להגיד. בדיוק זה.
כן פאנטים זה חרא, לכי תסבירי להם את זה. זה כמו שאלו שהולכים לטיפול, הם המקרים היותר קלים. הם כל כך אטומים שזה מזוויע. והבעייה היא כמו בנהיגה של שיכורים – לא רק הם משלמים את המחיר.
ואני אגיב רק בעניין הספרים. סנואו קראש – את הספר התחלתי לקרוא מסטול, קראתי שמונה עמודים, זה היה אדיר, זה היה מטורף, כל משפט אני עוצר וחושב על אלף המשמעויות שלו. אבל זה קורה לי גם כשאני רואה את "הנשים של דוקטור טי" מסטול. הספר עצמו הוא מותחן נטו, לדעתי חסר תובנות, וחוטא בשטויות. משפט אחד שממש עיצבן אותי היה משהו בסגנון "256 הוא מספר מיסטי להאקרים מאחר והוא 2 בחזקת 8, מספר האפשרויות בבייט" וזה סתם מגוחך. הוא לוקח אמיתות שנוחות לו על מחשבים ומוסיף לספר, ואם מתאים לו לעלילה אז גם דברים לא נכונים. ואז מה שקורה שאני, מתכנת, קורא את הספר, הוא מאבד הגיון פנימי מאוד מהר והופך להיות סתם ספר מתח.
אחרי זה ירון נתן רשימה של ספרים ארוכים, לכל אחד מהם ניגשתי בדיוק כמוהו עם כל הסופרלטיבים שלהם. המנון ללייבוביץ' זה חתיכת בזבוז זמן ואלים אמריקאיים זה פיהוק מיותר.
יפה החלוקה התרבותית הזאת שמתרחשת כאן.זאת על הסרטים, זה על הספרים.
חייבת להתוודות שמעולם לא ניסיתי לקרוא מסטולית. ועוד אתוודה שבוודאי ובוודאי לא ניסיתי לקרוא מסטולית ספרי – איך קרא לזה ירון – "סייבר פאנק". אודה ולא אבוש שבתקופת ההסתטלויות שלי ( כן אני מהדור ההוא שקרא לזה ככה) העדפתי לבלות את הזמן בהקשבה למוזיקה ובפעילות חברתית לסוגיה 8) , טיולים בטבע + פעילות חברתית לסוגיה, היו האופציה השלישית.
ביקורת ספרות תמיד מתקבלת כאן בברכה, א- מה- מה – מעולם לא שזפה עיני את הספרים שבהם עוסק ירון.
ועל כן ממעמקים אקרא לירון – להשמיע את קולו בעניין.
ואם לא ישמיע, גם לא נורא.
קיבלנו תמונה מאוזנת של סנואוו קראש
ברוך הבא וגו'
אומצה – דווקא מצאתי את "American Gods" (אני מניחה שאנחנו מדברים על אותו ספר של ניל גיימן) מעניין לפרקים.
היו שם כמה רעיונות טובים, הוא קצת ארוך יתר על המידה אולי, אבל בגדול כתוב לא רע. קראת בעברית? אולי משהו הלך קצת לאיבוד בתרגום… בין 1 ל-5? 3.5. "פיהוק מיותר" שמור ל"רשימת שינדלר" שסיימתי בקושי רב, ו"ערפילי אבאלון" שבו נשברתי אי שם בעמוד 60.
אני לא דואג, את לוחמת ~צלמית חיבוקי~ : )
מצאתי דיון בפוסט אחד אצל אפלטון. אכן כך. יש עוד דיונים שלך שם ?
אומניפוטנטיות – יכול להיות, אצל חלק מהאנשים. הדוגמה שלי היא וסרמן ב"עיין ערך : אהבה", שמביא בהיותו בלבד, ללא אלימות, לשינוי רדיקלי אצל מפקד המחנה נייגל. אבל הייתי לוקח ניתוחים פסיכולוגיים עם יותר מקורט מלח. נדמה לי שגם בפסיכולוגיה יש מגמה למעט בניתוחים מורכבים של מה שקרה לך בגיל 4 והעלאת הדחקות, ובמקום זה להתמקד במצב הנוכחי ואיך ממשיכים הלאה.
סינתזה שולתת 🙂 לאסוף כמה שיותר מידע רלוונטי, להכיל כמה שיותר נקודות מבט, לשקול ולהרגיש ולהעריך… לא קל.
כתבתי פוסט על שטרנהל, שני הספרים הם קריאה שווה ביותר, תבורכי.
הי חוד מותק. כתבת לי את אחד הדברים היותר יפים שאמרו לי. העניין הזה שאני לוחמת. אם יש משהו שאני מזדהה איתו, זאת האמירה הזאת ותודה לך שאתה מחזיר אותי אל הכוחות שלי בתקופה הזאת שהיא עבורי תקופה של הליכה לאיבוד. אכן לוחמת בכל רמ"ח אברי. מעניין הזיהוי הזה ומעניין מה שהוא מביא איתו. אולי זאת לא הליכה לאיבוד. כשהתקופה הזו תיגמר אני אבין מה היא הייתה 🙂
שלומי אלדר כתב ספר מצוין. מרתק. חומר חובה לבגרות. אני באמצע וקוראת בהפסקות כי המפגש עם הטמטום הישראלי קשה לי.
בקטע של הפסיכולוגיה – המגמה שאתה מדבר עליה לא נראית לי. הניתוחים המורכבים של גיל 4 – זאת התרומה הענקית של הפסיכולוגיה. לא הניתוחים כמו העלאת חומרים אל המודעות והטרנספורמציה הרגשית שהיא מאפשרת. ללא הטרנספורמציה הזו – אנשים חוזרים על עצמם כמו תקליט שבור, או בדימוי אחר: חוזרים לדפוק את הראש בקיר על אותה הנקודה שוב ושוב. והם עושים זאת כי הם סיגלו לעצמם פטרנס – שנועדו לעזור להם לשרוד רגשית ופיזית, פטרנס של תפיסה וראיית עולם שממשיכים ליצור עבורם את המציאות. בלי שינוי של המשקפיים שדרכם הם מתבוננים על העולם לא יתרחש שינוי של המציאות העכשווית.
זה לא אומר שלא מגיע שלב שבו אכן הדרך להתקדם היא לפעול במציאות. בדרך כלל זה שילוב – מבינים קצת והמציאות שפועלים בתוכה משתנה קצת וכו'.
ראיתי את הפוסט ואף קראתי, מתגבשת לקראתו. תודה על האזכור. אני איטית בימים אלה.
אחד הזכרונות שלי מבית הספר הוא משעור כימיה אחד, בו עשינו ניסוי בגבישים. הכנו שתי תמיסות רוויות, באחת התרחש גיבוש מהיר של המוצק המומס, בשניה גיבוש איטי. הגביש האיטי הרבה יותר חזק. הדימוי הזה הולך אתי.
אני מכיר את התקופות האלה מנסיון. אני רואה בהן מבחינה מסוימת התערבבות מחדש ( חלקית כמובן, אחרת משתגעים או נהיים מוארים 🙂 ), ונסיון להתגבשות מחדש באופן נקי יותר, נכון יותר.
אני שומע אותך כשאת אומרת שגם עניינים אישיים, וגם מנסה להתמקד בעובדות. אם תרצי להוסיף, אני כאן : )
עיניינים אישיים דמיקולו – יעני, צרות של עשירים.
התערבבות מחדש – כן, נוסף לפרוזאי נראה לי גם זה קורה. קשה לי להפריד ולהבין מה שייך למה.
מה שבטוח זה מתיש. מהמדיטציות אני יוצאת כאילו ישבתי בחמאם טורקי – טיפות של זיעה נוטפות ממני. ואני לא מהטיפוסים המזיעים. אתמול היה שיא, נזלתי – הרגשתי שעוד רגע אני מתאיידת. בסאונות הלחות שפועלות על 100 מעלות של הפינים, לא הרגשתי ככה. כמו בשיר של ההוא: בגופי בוערת אש. בדיוק ככה.
ושוב הבוקר – הבנתי שאין מה להשיג. אין מה להשיג. באמת אין מה להשיג. המשפט שהכי מתקרב ליכולת להסביר את העניין זה המשפט שאני לא זוכרת כרגע למי הוא שייך שאמר: "אין מה להשיג בלנגן מוזיקה". ככה בדיוק. החיים האלה כמו נגינה, אותו דבר. אין מה להשיג.
מי שרוצה להשיג זאת המחשבה שמספרת סיפורים על המציאות, שממציאה "אני" ומנסה להשיג עבורו – כדי להגדיל את החשיבות העצמית שלו.
אני כותבת את המשפט הזה ושוב החום הזה עולה אצלי. ג'יזס.
עדיף שאשתוק 🙂
תודה חוד.
זה "שלא כתיקוני" ??? זו ברכה, פריחה. ואי שלחת אותי לזמנים אחרים, כשהייתי יותר בכיוון הזה. עכשיו אני במוד אחר, אבל עוד אחזור. הכל בוער : )
זה לא רק זה, זאת גם תחושה קשה מאוד שיושבת במפתח הלב. הכי מזכירה דיכאון, אבל זה דיכאון משונה. הולכת החוצה עכשיו עם ספרים לשבת בקפה עם שמש. סוג של תרפיה.
נדמה לי שאני מזהה את התחושה הזו. כשהיא ישבה אצלי, פירשתי אותה כתחושת דחיפות שמצטרפת אל אותה התערבבות. גרגירי החול נוטפים, וישועת ה' כהרף עין אבל אולי רק אחרי הרבה עבודה, שאף אחד לא יכול לעשות במקומי.
כרגגע אני אומר לתחושה הזו – עוד לא. הריקוד עדיין נמשך, לא כל מה שצריך היה לעשות נעשה, סבלנות, למהר במתינות.
התגובה שלך מלמעלה – בשעה 9:51 , מתחילה ב"אלוהים" – ממש יפה. טוב לקרוא אותה בין כל פוסטי הבחירות האחרונים.
בינתיים יש פירות יפים מה"דיכאון" הזה. תובנות. אני עדיין מתעוררת בלילות, אבל התרגלתי 🙂
מה שכן, קצת עזבתי את אלדר, יש לו קפיצות כאלה בזמן שמקשות על המעקב וגם נורא קשה לי – אני בשלב שערפאת חוזר לרצועה ויש לי טעם של עפר בפה כשאני קוראת את השורות, עברתי לפרייס – ספר מעו-ללללה! גם כן מדכא עד עפר. אבל הנה כל אלה שחושבים שהכל תלוי בנו ורק נרצה שלום – יהיה כאן שלום – או לחילופין אוהדי המדינה הדו לאומית – ספר חובה.
ובאשר לסינתזה שכתבתי עליה (אלוהים וכו' ) או ליתר דיוק חוסר קיומה – זה הפיצול הדואלי שמריץ אותנו לנצח בשדות ההבל.
חודי שירותי דיכאון בע"מ, לול : )
שימי הנסיכה הקסומה כל כמה פרקים. וורקס אוורי טיים.
חודי שירותי דיכאון, אכן 😆
וגם הנסיכה הקסומה – הרגת אותי 🙂 לא נראה לי שזה יעבוד.
Your vote of confidence is overwhelming.
אוקיי, את לא מעריכה את הנסיכה הקסומה. אין בעיה, זה בסדר. מדובר בסך הכל ב *** יצירה האנושית הגדולה ביותר שנכתבה אי פעם *** !!!1!!1!!! שימי בדיויד מהר מהר !!!
אויש חודי, זה לא זה, זה פשוט ששום סרט בד.וי. די. לא יצליח לדחוק את מאורעות הסרט שאותו אני חיה כאן במולדתי ישראל.
ועכשיו אני רצה לחפש את הנסיכה הקסומה בדי. וי. די.
קודם כל אני מסכימה איתך שכל הסקרים האלה בטלפון הם פשוט בזבוז זמן, מענין מי עומד מאחורי הקלעים ומחבר שאלות אי פולוטיות כמו "מי לדעתך יטפל טוב יותר בערבי ישראל ביבי או ליברמן"….פשוט זוועה אבל הטלפניות לא אשמות הן פשוט עושות את העבודה שלהן, אז אפשר לשחרר. לגבי הסרט פרספוליס, מכיוון שאני לומדת במגמה של לימודי קולנוע בבית ברל, אני מנתחת כל סרט מבחינה במאית. הסרט זכה בפרס חביב השופטים בפסטיבל קאן בשנת 2007 , וגם בפרס הגרנד פרי בפסטיבל הסרטים בלונדון. אני מאוד התרשמתי מהסרט ואני מקווה שאצליח ליצור יצירות קולנועיות לא פחות טובות.
שמחה על האמביציה שלך ומאחלת לך שאכן תצליחי ליצור יצירות קולנועיות טובות מאוד ❗