- אתם יכולים תמיד להתמודד עם ההווה, עם הרגע הנוכחי. אתם לא יכולים להתמודד עם משהו שהוא רק השלכה של המוח – אתם לא יכולים להתמודד עם העתיד (חוסר התכלית של הפחד שנוצר מהפער בין ההוויה שלנו כאן ובין התיאורים הבדיוניים שמתארת לנו המחשבה ביחס לעתיד. אתם כאן ועכשיו והתודעה שלכם נמצאת בעתיד – זה יוצר פער של חרדה. פחד הוא תמיד עיסוק בעתיד שנשען על העבר. פחד הוא תוצר של קיום בזמן).
- קיום בזמן הוא הישאבות בלתי מודעת לתכנים של המחשבה והרגש. המחשבה תמיד עסוקה בעבר ובעתיד. התפקיד שלה הוא להרחיק אותי מההווה. להבריח אותי מנוכחות ברגע ההווה. כמו כל התמכרות. כשאני לא מודעת, לא נוכחת, לא צופה – אני והרגשות והמחשבות שלי הופכים להיות אחד. אני הופכת להיות מה שהמוח שלי מריץ והאופן הרגשי שהמנגנון מגיב על התכנים של המחשבה. מודעות, צפייה, התבוננות במחשבות, ברגשות – נוכחות מודעת היא קבלה של הקיים. זוהי העמדה השפויה. הכאב שאני יוצרת עכשיו הוא תמיד צורה כלשהי של התנגדות בלתי מודעת למה שקיים.
- כאב הוא בלתי נמנע כל עוד אתם בלתי מודעים, לא נוכחים בכאן ועכשיו.
- תחושת העצמי מבוססת על מכלול המחשבות והרגשות המותנים, נקרא למכלול הזה כאן מיינד (אל תתפסו למילים – מצידי אפשר לקרוא לזה קוקוריקו) להבדיל ממודעות. נוכחות בהווה מאיימת בהכחדה על תחושת העצמי – זאת הסיבה שהמיינד מתכחש ומתנגד לעכשיו. משום שהוא אינו יכול להישאר בשליטה ללא הזמן והעתיד, הוא רואה בנוכחות בהווה שאין בה זמן (נסו את זה – פשוט תהיו מודעים למה שקורה עכשיו לתחושות שלכם בגוף, למה שאתם שומעים, רואים, לתנוחה שלכם) משהו מאיים.
- מקדו את תשומת הלב בתחושה שבתוככם. קבלו את העובדות של הרגע הנוכחי, קבלו את התחושות הנוכחיות. אל תחשבו על מה שאתם מרגישים, חווים, אל תתנו לתחושה להפוך לחשיבה ואם עולה מחשבה התבוננו בה ותנו לה לחלוף בלי להילכד בה. אל תצרו מהמחשבה על התחושה זהות לעצמכם. אתם קולטים? כל מפעל החיים שלנו – הוא יצירת הזהות הזאת – שהיא לעולם בדיונית ולעולם מייצרת כאב ולעולם מרחיקה אותנו מהחיים, ממה שקורה לנו.
אני רושמת את התקציר תוך התבוננות עם האופן הכה נואש שהתודעה שלי מנסה להיאחז במילים האלה כדי להפוך אותי למישהו.
בדיעבד הכתיבה מיותרת. אם הבנתי משהו הוא קיים ויעלה בזמן הצורך. סיכומים מהסוג הזה – המחשבה מיד מזנקת עליהם, זה מזון לאנרגיה שאין לי רצון להאכיל.
***
שנה טובה, מתוקים ויקרים. אני סובלת בגידול הילדים שלי. מתוך הסבל הזה נוצר צורך עוד יותר הדוק בעבודה עצמית, כי מהבוקר ועד הערב אני בהתנגדות למה שקיים – שזה הכנת בקבוקים, משחק עם פעוטות, החלפת חיתולים, לחץ מהבכי שלהם, וכו'. כשהבנתי שהדרך היחידה שלי לשרוד את התהליך היא לקבל את הקיים כאן ועכשיו (האופציה של לעזוב את המשפחה, לא מתאימה לי) נפתחה דלת לעבודה.
גם תאומים וגם ילדים ראשונים. בילד הראשון של אחותי היא הכריחה אותי למדוד טמפרטורה של המים לפני ששמים את המטרנה, סטריליזטור, כל הניין יארדס. בילד הרביעי, ואני מצטט "שיגיד תודה שלקחנו אותו מביה"ח"
P :
הבכי שלהם עוד יישמע לך אחרת.
שנה נפלאה אתונוש !
😀 הרגת אותי עם מדידת הטמפרטורה של המים בבקבוק. תודה על הסיפור הזה, זה מראה לי שיש לי עוד לאן להתפתח 😉
הבכי כבר נשמע לי אחרת מאוד. זה תהליך.
אוי אתון…
אם זה היה כל כך פשוט.
היום ביקשתי לי מערה רחוקה ומנותקת והתרפיה היתה לחפש נקודה מדוייקת להעמיד צריף, בגוגל EARTH. כשהתעורר "הוא", איכשהו אחרי 50 דקות מדיטציה שהסתיימה בילדה על הראש שלי "רק אמא, לא רוצה את אבא" הבנתי שכל התסכולים של הבוקר ושל הימים האחרונים התנקזו לאותו הטוסט שנפל הבוקר והתנפץ על הרצפה עם החמאה והריבה (הוא היה ממש קריספי וחד פעמי בהחלט)
אולי המסקנה שלא תמיד צריך להבין הכל.
הטוסט היה מעין הארקה… לא יודעת מה היה צריך לתמר ובין מה.
בכל זאת תודה לו.
ושורה על הארקה מויקיפדיה :
כאשר קיים הפרש פוטנציאלים משמעותי בין שני גופים המבודדים זה מזה מבחינה חשמלית, לדוגמה בגלל הצטברות חשמל סטטי, עלולה להתרחש פריצת מתח דרך האוויר בצורת ניצוץ.
ומה כשקיים הפרש פוטנציאלים משמעותי בין אותו הגוף לבין עצמו?
אלה יקרה,
מה קרה אצלך כשהטוסט נפל? האם הצלחת להתבונן, לצפות במה שקורה לך פנימית וחיצונית? האם נסחפת להתפרצות? האם היו שם רחמים עצמיים? למה את קוראת נקודת הארקה?
אשמח אם תבהירי לי את המשל מהפיזיקה: מהם שני הגופים המבודדים?
והפרש פוטנציאל בתוך הגוף? – נראה לי עניין כימי, ביוכמי – שמתרחש כל הזמן. על הבסיס הזה עובדת מערכת העצבים שלנו.
לא היו רחמים עצמיים וגם לא התפרצות.
גם התבוננתי.
העניין עם ההארקה…
היה שם סבל/כאב, התודעה שלי לא היתה צלולה מספיק לראות את התנאים שיצרו אותו.
הרגש המשיך להיות שם. עם העוצמה ועם הכאב. זה מה יש.
קראתי לו בשמות, ניסיתי להסביר באמצעות סיבות, המשכתי לעצבן את עצמי… הסיבות שמצאתי היו סיבות שרק הוסיפו לתודעה להפוך לשלולית עכורה.
כשנפל הטוסט תחושת ההחמצה הייתה כל כך חדה וכל כך בהירה שהצלחתי בשבריר להבין להגיד "אה-הא" זה-זה…
ההארקה משחררת מתח משחררת לחץ, גורמת בכוח להרפות כי כבר יותר מדי.
טיפשי העניין עם הטוסט,
בסך הכל נפל טוסט…הייתה תחושת החמצה לא פרופורציונלית, רגשות של צער שלא קשורים לטוס בשום אופן שהוא.
הפתרון הסטנדרטי ללא מודעות הוא למצוא אובייקט או סיפור ולטחון אותו, בד"כ מתפרצים עוד לפני שנופל טוסט.
אז אצלי נפל טוסט.
נתתי לתחושה הזו מקום וחיכיתי (מה עוד אפשר לעשות?)
לקח לי עד אתמול בבוקר להבין על מה.
וגם כשהבנתי זה היה בגלל שיר.
ודווקא בחרתי להתאבל (סוג של)
אההה…
מה שראיתי אתמול זה איך הרגש הזה או התחושה גורמים למחשבות שליליות לעלות ואלו מצידן מלבות את התחושה/הרגש השלילי ושלום על ישראל. הרגש השלילי מתחיל מזיהוי שיש בו דחייה, שיפוט, לעיתים לא מודע. את כותבת שהצלחת לראות איך זה מתפרק ? לסוג כזה של התפוצצות של רגשות שליליים את קוראת הארקה? אני פשוט מנסה לבנות לי ולך טרמינולוגיה משותפת כדי שנוכל להתבונן וללמוד יחד. בהבנה שלי זה פשוט נעלם כמו שזה בא זה הולך.
תודה על המוכנות וההצעה לבנות טרמינולוגיה משותפת. מקבלת בשמחה.
חושבת עוד קצת, אולי אוותר על המילה הארקה.
התפוצצות של רגשות שליליים? אני אמרתי את זה ?
אילו רגשות שליליים?
עכשיו אני לא בטוחה שהבנתי אותך. חושבת עוד קצת…
אני כל כך אוהב את הרשימה הזאת. (האהבה – זאת אומרת – לחץ בבטן, התכווצות בריאות , קוצר נשימה , כמעט דמעות.) תודה.
איזה כף 🙂
שנה טובה. גמר חתימה טובה. מזל טוב.
תודה על הברכות. שה טובה גם לך וגם החתימה שתצא טובה.
שנה טובה. לא סתם דלת נפתחה. צוהר לחיים.
מאחל לך שנה עם 100 אחוזים של מודעות. שנה של רגעים בהווה (שנה שלמה!)
תודה על הברכות. חיים של מודעות ונוכחות מלאה גם לך 🙂
זה מעניין כי מה שקורה שהמודעות הזאת מביאה איתה דברים אחרים. אני עוברת חוויות מעניינות. התמדה היא עניין מרכזי כאן.
מה שלומך? איך ההורות עוברת עלייך?
יש לנו בית משלנו וילדים, אה שלום?
כן, לא להאמין.
מוצא את עצמי בגאות ושפל נא בין המצוי לרצוי ובין הפלאי לסתמי.
אתמול עברנו תאונת דרכים קלה, איש לא נפגע אבל המחשבה שהוא ייפגע…
רמות חדשות של חרדה שלא הכרתי.
ומצד שני – חיוך שלו או הברקה מילולית שגורמת להתפוצץ מצחוק
החיים מתקדמים בתנועות אליפטיות של ספירלה עולה..
נא = נע
אצלי זה בעיקר איזה לחץ (סוג של פחד) שעולה כשאני עם שניהם לבד – לא ברור על מה הוא יושב, ברור שהוא לא קשור בכלל למציאות. אני מסתדרת עם שניהם יפה מאוד. לא יודעת, באיזו מובן עמוק תחושה של חוסר ביטחון בכישורים שלי להתנהל איתם.
הם מתוקים בהיסטריה שלום. אחד מהם (שיער שחור, עיני שקד חומות – יצא על האבא) כבר זוחל לכל הכיוונים וגם כמעט עומד, סוג של הרקולס קטן, בגילו הזעיר הוא הצליח להרים את העגלה עם הידייים לבד, לדחוק עם הרגליים שולחן כבד למדי במסעדה וכהנה סיפורים משעשעים. פצצה אנרגטית. השני יצא מין בלונדוש כזה עם עיניים כחולות(יצא על האמא) תינוק שאנטי שלוקח את החיים בסבבה.בשלב הזה הוא הואיל להתחיל להתהפך מהבטן לגב. עליו כתב אריאל זילבר את השיר
הם מאוד שונים מבחינת טמפרמנט. מה שבטוח ששניהם מחזירים אותי לכאן ועכשיו כל הזמן.סדנא פרטית.
החרדה הזו – כדאי להתחיל ללמוד איך להתנהל איתה – לא פשוט. מזכיר לי שכשהם היו קטנים וחזרנו מנסיעה, אחד מהם נרדם. הוא היה לבוש סרבל כזה עם ברדס ונראה היה שהברדס חנק אותו, ניסנו להעיר אותו ולא הצלחנו, כשהוא לא הגיב לטלטולים אני זוכרת איך הלב צנח לי לתחתונים. הוא הואיל לפקוח עיניים רק אחרי כמה טילטולים מסיביים ….ישן שינה עמוקה.
היי אתונוש, מה נשמע ?
לא פשוט. אולי בקרוב הפוסט. תודה מותק על ההתעניינות.
נעלמים לזמן מה ואת חוזרת עם תגבורת של 2 מייבבים :-)?
מזל טוב אתון, אני בטוח שתהיי אמא לתפארת.
כי הכי חשוב, את יודעת מתי צריך להפסיק לחשוב על משהו אלא פשוט לזרום עם האינסטינקטים.
כמה עשרות אלפי שנים של דורות אנושיים מוכיחים שעם כל החרדה, אתן יודעות לעשות את העבודה.
כתבת כל כך יפה דרז'יק וכמובן בעיתוי מושלם. אני מאוד מתגעגעת לכאן ורוצה לכתוב, אבל בכל פעם שאני מתחילה, זה לא מצליח להתרומם 🙂 לפי כל הסימנים בקרוב זה יקרה.
אתה כל כך צודק בעניין היודעות. כולה עברו להם כמה חודשים והדברים מאוד השתנו (גם הם 🙂 ) האמהות הופכת להיות חוויה מדהימה בעוצמתה. הרבה יותר טוב לי באמהות שלי. זכיתי דרז'יק 🙂 בקרוב אצלך 😀