אני מנסה להיזכר ממה כל כך פחדתי ואני לא ממש מצליחה.זה נשמע הזוי, התנודות האלה. עכשיו למשל, אני לא מצליחה, באמת לא מצליחה להיזכר. מה חשבתי שיהיה נורא כל כך? ממה פחדתי? מה פחדתי שלא אשרוד?
נכנסתי לשגרה. בתשע וחצי בערב אני קורסת, אחרי יום אינטנסיבי. שתי נשמות בגוף קטן. אני כרוכה אחריהם באופן כל כך עמוק שאפילו אני לא מצליחה להתחקות למעמקיו. כשד' מחייך את החיוך הרחב שלו, כשהוא כולו צוחק, כולו שמחה, הלב שלי מתרחב באופנים שקשה לי לתאר. גימל מדבר אלי. יש לו דיבורים כאלה ארוכים שבהם הוא משרבב את השפה שלו והוגה את מילות הג'יבריש שלו כשהוא מביט מבט חודר היישר אל תוך העיניים שלי. בלילה כשאני הולכת לישון אני רואה את שני האנשים הקטנים הישנים האלה ושוב רגש מציף. הם ישנים בעריסות שצמודות בטור למיטות שלנו. ישנים על הבטן שמוטי זרועות לצדדים. שלושה חודשי חיים. אלוהים, שלושה חודשי חיים. מעולם לא נראו החיים שבריריים יותר, פלא גדול, סוג של נס. הקיום הזה כולו שאותו אנחנו מקבלים כמובן מאליו.
היום עובר כאיזה רצף שאיו בו עצירה. גם כשהם ישנים. זה תמיד ברבים. הם ברבים ואנחנו ברבים. עכשיו יש פחדים חדשים – איך זה יהיה ביניהם? הם כל כך שונים. כל כך שונים. אני כל כך רוצה שתהיה שם אהבה שתזרום ביניהם, חברות עמוקה, חברות עמוקה לחיים.
מסתגלים. להכל מסתגלים. לעייפות, לאינטנסיביות. לזה שלהספיק לכתוב מכתב ביום – נחשב הישג יפה. כשהמטפלת פה, יש לי זמן לעצמי. זמן קצוב. עכשיו הכל קצוב. זמן קצוב לקפה של הבוקר שבדרך כלל נקטע עם ההתעוררות של אחד מהם. אני אוספת אותם חמים מהעריסה. מבולבלים, המומים. נותנת להם זמן התאוששות במעבר מחדר השינה החשוך לסלון המואר יחסית. הם ממצמצים בעיניים. בשלב הבא מגיע החיוך.
חיים שהם סוג של זרם תודעה.
אני בעיקר פחות פוחדת. אף אחד לא מודה בזה, היא אמרה לי, אבל הרוב מת מפחד. מה יש לו? למה הוא בוכה? הם פוחדים מהתינוק.
זה לפחד מלא לדעת, אני אומרת לה. לא לדעת מה לעשות, לא להבין, לאבד שליטה במובן של יצור חי שאתה לא יכול לכוון, ללחוץ על כפתור. אתה נדרש להגיב ללא צפוי בזמנים שלא נוחים לך.
הסתגלות. בהתחלה היו לי עוד מלחמות פנימיות כאלה. רציתי את הזמן שלי. רציתי קפה עכשיו, אינטרנט עכשיו. לשכב ולקרוא. רציתי לברוח. הייתי בורחת לתוך הפנטזיות של: בשביל מה עשיתי את זה? של לארוז מזוודה, לחשוב שזאת הייתה טעות.
עכשיו הבנתי שהקצב הוא אחר. ככל שעובר הזמן אני פחות ופחות זוכרת מה היה ולכן יותר קל. השלמה עם המקום החדש. המצב החדש.
היום שוב בדקתי, כמו שבודקים מקום רגיש. מה את אומרת? מצטערת שעשית את הצעד הזה? שאלה שתמיד מלווה בניסיון לדמיין איך זה היה עכשיו בלעדיהם. השקט, המנוחות המתוקות של יום שישי, רואים סרט אחרי ארוחת צהריים מושקעת, פינוק קולינארי שהייתי דואגת לבשל. אחר כך סרט ולאחריו למיטה או הפוך מיטה ואחר כך סרט, בשעה הזו הייתי בטח אחרי מדיטציה אחת, אני אומרת לעצמי.
חזרתי לבשל, אבל זאת עדיין הפקה שגוזלת את מעט הכוחות שיש, את מעט הזמן הפרטי וגם זה עדיין לא ממש ממש חזרתי לבשל. וגם אנחנו רואים סרטים. אני עושה מדיטציות כשהמטפלת כאן. יש חיים, אבל הם אחרים.
זה היה עוד מאותו הדבר שהיה עד עכשיו עניתי לעצמי ואני אוהבת לאתגר את עצמי. ליצור שינוי, לא לעמוד במקום. אני אוהבת להתחדש.
הם מביאים כל כך הרבה חדש לחיים שלי בכל כך הרבה רמות וזאת רק ההתחלה.
Read Full Post »
שחרור שוטף 