Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוגוסט, 2008

אוקספורד מדהימה. באמת. ניחוח שהצליח להשתמר. בקלות אפשר לדמיין קולות של כרכרות. משהו בנכבדות שבלימוד, בניסיון ההרואי האנושי לחקור את הקיום באמצעות המחשבה. אני אטעין כאן קצת תמונות אם אני אצליח.
מרגישה שהייתי כאן פעם.
ביני לביני יש משהו אבוד. לא ברור לי אם היותי כאן [כאן במובן של הפרוייקט שהצטרפתי אליו] הוא לא עוד מאמץ נוסף מיותר בדרך לשום מקום.
התנאים שבהם אני מתגוררת איומים. אני גרה עם שישה אנשים שמעולם לא פגשתי באיזה מסדרון מחריד שמזכיר חפירות מימי מלחמת העולם השנייה. אני מחכה בכל רגע שהגרמנים יתחילו להפגיז. כולנו חולקים שירותים אחד, אמבטיה אחת ומטבח אחד. ארבעה בנים ושתי בנות. זה מין פרוזדור צר שאליו נפתחות הדלתות של החדרים. לשירותים אין חלון וגם במסדרון אין חלון. אם מישהו מחרבן – הניחוח מתפשט.
מרוב שהסיפור הזה דחה אותי, הפסקתי בימים הראשונים לאכול ולחרבן.
ואז מצאתי פתרון. התגנבתי לביתן הסמוך. אין שם אנשים ואני משתמשת בשירותים ובמקלחת. אני קמה במיוחד מוקדם בבוקר ומתגנבת כדי שאף אחד לא יעלה על העניין.
אף אחד מהגויים כאן לא הגה את הרעיון. איכשהו ברור לי למה אנחנו היהודים שרדנו.
גם לישון אני לא בדיוק ישנה. מזרון קפיצים שעבר מספר לא מבוטל של גופות שישנו עליו.
בלילה האחרון חלמתי שרופא שיניים שהלכתי אליו מנסה לסחוט ממני כסף. ברור לי שהעניין הוא הסחיטה. האנרגיות שלי נסחטות כאן.
העיסוק פה מאוד אינטנסיבי.
בסך הכל קבוצה קטנה של אנשים. שבעה לאומים. אוסף די ביזארי. אחת ישראלית, אחת בלגית, אחד נורבגי, אחד אמריקאי מורמוני, אחד אנגלי קוויקר, נזיר בודהיסטי תאילנדי, פרופ' להנדסה תאילנדי, יפני ועוד כמה בריטים.
עם אחת מהבריטיות התחברתי, רק כדי לזכות ביום השני בערך לשהותי כאן לוידוי מלווה בדמעות שלה. סיפור על איך אישפזו אותה הפינים בכפייה.
היא כנראה בי פולרית. וכשהיא הייתה בהלסינקי היא התחרפנה. טוב, בסדר, לא לכולם השהות בפינלנד מתאימה.
נשארו לי שלושה ימים ואחר כך אני עוברת כאן למלון קטן.
נראה לי שאני פשוט אשן יומיים עד לנסיעה לבריסל. אני שחוטה לגמרי.
ה-SIR – אדם מדהים. צנוע, חביב, חם, מלא ידע, מורה משכמו ומעלה. אסכולה ישנה. הוא אחד ה"דונים" כאן באוקספורד. ככה הם נקראים, אלה שיש להם כאן עמדות כוח. כשהוא שמע בעקיפין שאני קופאת מקור [עבור האנגלים זה קיץ, וזה אומר שבטמפרטורות של 14-19 פועלים כאן מזגנים לקירור זעוף ] הוא הביא לי במו ידיו במו מכוניתו תנור חימום שמציל אותי.
מה שמנחם אותי בבקרים [אני משכימה כאן בחמש לפנות בוקר] זאת ציפור שמצייצת לי ציוץ שמח במיוחד. היא מזכירה לי שבזמן אחר, בעולם אחר, יש לי חיים.
מהמלון הקטן באוקספורד אני נוסעת להילטון בריסל. נראה לי שהמעבר יהיה חד מדי. את הלילה הראשון אני אבלה בשינה על הרצפה במסדרון כדי שההלם לא יהיה גדול מדי.


אלקטרז

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אני נוסעת אנשים יקרים, שוב. שלושה שבועות שלמים. תקראו לי פלצנית, תקראו לי כפוית טובה, תקראו לי לשבת בבית עם הבעל ולא לנסוע לשום מקום במשך שנה ואני אשמח. שלושה שבועות -בריטניה ובריסל.
כבר ביקרתי בבריסל ואהבתי. אחד הדברים המיוחדים בה זה הריח הזה של השוקולד שמערסל לך את האף. זה אמיתי. עיר שאפופה בריח מתוק כזה. בכל פינה מוכרים שם את הופל הבלגי וכמו שבגבעתיים כל חנות שנייה היא מספרה, אז להבדיל בבריסל כל חנות שנייה היא חנות של שוקולטייר – האלה שמתמחים בייצור אנין של שוקולד – בעיקר פרלינים. גודייבה, לאונידס שייכים למחלקה הזו.
בריטניה, זו עבודה קשה. בבלגיה הוא ועוד חבר טוב שאני אוהבת הולכים לקחת סדנא. כשהם ילמדו אני אטייל. בלילה נצא בשלישיה.
בבלגיה גם גרה חברה שלי מהיסודי. כף לפגוש אנשים שהזמן עושה להם טוב. בריג'יט, שכשמה כן היא. פריזאית לשעבר שנחתה אצלנו ביסודי חטפה הלם ואיך שסיימה תיכון ברחה חזרה, פגשה בפריז בלגי ועברה לבריסל. ביסודי היינו שלישיה: אני, פזית ובריג'יט. זאת אומרת הייתי שייכת לכל מיני מעגלים חברתיים. השלישייה הזאת הייתה רק אחד מהם. הייתה גם ג', שהיום היא חוקרת במשטרה [עד היום יש בינינו פתיחות. היא מספרת לי שהמדים שלה עושים את זה לגברים]. זאת הייתה הפאזה הטרום-אינטלקטואלית שלי: ספורט ובנים – וחוץ מזה כלום.
מכיתה ה' עד ח', או משהו כזה, בקירוב, לי ולפזית היה קראש היסטרי על אותו אחד, נקרא לו ה', שהיה לו חבר א'. החבר היה ברירת המחדל. מין רביעייה כזאת. מערכות יחסים כאלה שעוד אפשריות כשקיימת תמימות. כשאתה עוד לא המבוגר הזה שדפקו לו את הצורה סופית עם המקובל והלא מקובל, מה נכון ולא נכון – דרך העינית הצרה של האגו. למרות שעכשיו אני נזכרת שכשא' ניסה לנשק אותי צרפתית, אחרי שאמרתי לו 'לא' – נשכתי לו את הלשון. חוץ מזה שהוא דחף את הלשון למרות שאמרתי לו לא (פתאום פרשת רמון נראית לי באור שונה לחלוטין, למרות שבמקרה של רמון הוא תפס אותה בהפתעה) זה נעשה בעיקר בהשראת העניין הזה של "הנותנת" ו"הלא נותנת". 'אני לא מאלו שנותנות, הרי לך ביס'. תודה לאל שזכיתי ובשלב מוקדם יחסית ירד לי האסימון בעניין המי נותן למי ומתי.
ה' הפך להיות פקיד במע"צ והחבר שלו התגלגל למעצב אופנה.
את פזית פגשתי לפני שנתיים. סיפרתי לה שעברתי לכתוב תזה. 'אויש, תעזבי אותך מהשטויות האלה' – הייתה התגובה. אין ספק שכבר ביסודי ידעתי למי להתחבר.
בפעם הקודמת בבריסל, ישבנו אני ובריג'יט באיזה קפה, בשדרה שאת שמה לא אזכור ודיברנו על חיי הנישואים. נחמד לגלות עוד אחת שהבינה את נקודת המפתח לזוגיות מאושרת – אל תנסה לשנות את הצד השני. קבל אותו כמו שהוא, כבד אותו.
אז זהו מחרתיים אני אתפוס את ה"קואצ'" עם ה-800 מזוודות שלי. אם תשמעו על מטוס של בריטיש ארוויס שהתרסק על הכל-בו שלום, זה לא טרוריסטים אנשים יקרים, זאת אני, שמבלה את חיי הרוח שלה בללמוד אי-האחזות ואוחזת במינימום ההכרחי שלוש מזוודות, וזה עוד נקרא אצלי – טרוולניג לייט ובמילים אחרות טרוולינג טוריסט קלאס.
אני הולכת לחגוג יום הולדת באוקספורד. אני וסיר האמפרי. לא בדיוק האמפרי, אבל בהחלט סיר. תחזיקו לי אצבעות שזאת באמת תהיה חגיגה.

______________________

עדכון מאוחר: אלו המעונות שאני הולכת לבלות בהם שבועיים. שמיים בקשו רחמים עלי.

Read Full Post »

הרגע הזה שבו אתה נסחט

הפוסט הזה מבקש לראות אור. וכמו בפוסטים אחרים שהיו כאלה בעבר, אני מצייתת. אני מצייתת כי יש לי חוזה, שמעולם אמנם לא נכתב, עם הבלוג הזה. יש לו תפקיד וכדי שהוא ימלא את שלו, אני צריכה לתת את שלי.

הייתי בת ארבע. זאת הייתה כנראה תקופה נוראית. מהגרים חדשים, אבודים, סובלים היו ההורים שלי. אבודים לעצמם ואחד לשני, אם כי באיזה אופן עמוק היה ביניהם חיבור מאוד חזק. אבא שלי גילה את השתייה ואמא שלי הסניפה חרדות. היא יצאה ממחנה ריכוז והוא ברח מסיביר. שילוב מנצח. אחותי ניהלה מלחמה על השפיות שלה ואני חליתי. כל הזמן חליתי. זה היה בראות. דלקת סמפונות בלתי נגמרת. סירבתי לתת לעולם הזה להיכנס אלי. היה לי קשה לנשום, להכיל.

רופא המשפחה הדגול דאז, הציע פתרון. להוציא לי את השקדים ואת הפוליפים גם יחד. זה היה אז אופנתי.
לא גילו לי לאן נוסעים. אמרו לי שנוסעים לטיול.
אבל עובדה. מכל הילדות המופלאה שלי אני זוכרת מעט מאוד. חור שחור שאליו נבלע כל הסבל.
את הנסיעה בבוקר באוטובוס אל בית החולים אני זוכרת. קמנו כנראה מוקדם בבוקר כי אני זוכרת שמיים אפורים. אני זוכרת שמיים אפורים ואת המבוגרים השותקים שנוסעים איתי שאותם אני רואה מלמטה. הם גבוהים ושותקים ואני יודעת שמשהו לא בסדר. אני יודעת שהם משקרים. הנסיעה נראתה לי מוזרה.
התמונה הבאה מתרחשת כנראה בחדר הניתוח.
אני זוכרת את הרופא ואת האחיות לבושים חלוקים לבנים ואת הדבר המשונה שהיה לרופא על הראש. הם רוצים להפשיט אותי וברור לי שמשהו כאן מאוד לא בסדר. כילדה הבנתי שהולכים להרוג אותי. וכמו שאני ילדה בת ארבע – אני מתחילה לרוץ מחדר הניתוח, לברוח.
אם יש פרק בחיי שאותו ראוי להכניס תחת הכותרת "עלילות גבורה". זה הרגע.
ילדה קטנה בורחת על חייה וצוות בית החולים רודף אחרי במסדרון והגרוע מכל, הנורא והאיום והגרוע מכל – אמא שלי עומדת ומסתכלת ולא מושיטה יד.
זה היה נצח. כבר אז כנראה היטבתי לרוץ. לא במקרה הפכתי להיות אלופת גוש דן בריצות קצרות. היה לי ספרינט לא רע.
הם תפסו אותי. ברור שהם תפסו אותי.
הם הרדימו אותי עם הבגדים עלי. הרגשתי ניצחון. הם לא הצליחו להפשיט אותי. אני זוכרת את הספיראלה שראיתי כשחומר ההרדמה התחיל לפעול.
התעוררתי. לנצח אזכור.
התעוררתי. תריס שמחובר לחלון. פיז'מה מוזרה, זרה, בצבע צהוב עם ציורי ג'יראפה. אני לבד בעולם, אבל חיה. התחלתי לצרוח. גרון פצוע וכואב ואני צורחת – כל בית החולים קם על הרגליים. ככה זה הרגיש. האחיות רצו ואמא שלי, שהסתבר שישבה לידי, התעוררה לחיים. הן רצו לדחוף לי נר, אבל אמא שלי ידעה שאין לי חיבה גדולה לחדירות מאחורה והיא נלחמה איתן שהן לא תדחופנה לי נר. שהיא תרגיע אותי.
נרגעתי.

בתמונה הבאה אני ואחותי בים. כנראה שזאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי שוב אל העולם. הריח של הים, המראה, הצבע. זה היה רגע של חסד. הים היה שקט, חלק. זה היה יום שמש חורפי, רוח קלילה ליטפה. אני זוכרת את הכחול העמוק של הים, ואת הכמעט לבן של החול. חול בתולי. היא קנתה לי גלידה. החיים.
מהילדה הכי רזה בגן תוך חודש הפכתי להיות הכי שמנה. משהו בטראומה.
אחר כך התחיל תהליך טבעי של איבוד משקל שהסתיים כשבכיתה ז' – הכניסו אותי לנבחרת.
התחלתי לרוץ ולקפוץ כדי לקבל מדליה. מאוד אהבתי את זה – את הרגע הזה שבו אתה נסחט, מוציא מעצמך את המקסימום שאתה יכול.

Read Full Post »

את הקומיקס המשובח הזה העתקתי מכאן תגובה שלה  

Read Full Post »