המסע שלי מתקדם בצעדי ענק לקראת סופו. אתמול בלילה חלמתי שאני בסוג של בית ספר, דומה יותר לבית ספר שדה ושאני צופה בהערכות של המדריכים שלי. הם מציינים שאני מתקדמת. שאני מסוגלת יותר להתמיד. בחלום אני נכנסת לשערי בית הספר דוהרת על ג'יפ ענקי שחור. תחושה נוספת שעולה מהחלום היא שדואגים לי, שיש מי שרואה את הקשיים שלי ומנסה לעזור לי. חלום נוגד את חוסר שביעות הרצון העצמית התמידית שמלווה אותי.
אין ספק שלא היה לי פשוט באוקספורד. החל מהתנאים הפיזיים הקשים (לא היה לילה אחד שישנתי בו רצוף יותר משעתיים ואחר כך חיכה לי יום לימודים ארוך, כולל צעדת בוקר עם תרמיל 20 קילו על הגב – ספרים ומחשב- במעלה הגבעה עם רגל לא מתפקדת כשאף אחד מהבני זונות הגברים שיחד איתם חלקתי שירותים ומקלחת לא עוזר לי, רק הבחורה הבלגית עזרה לי לסחוב את התרמיל. ובאיזשהו שלב כשכבר לא יכולתי לזוז, הפרופסור התאילנדי שנראה כמו ערס היה מגיע עם הנזיר פוסאנו כל בוקר לקחת אותי. ובעצם הציל אותי כי הרגל יכלה לנוח ולהשתקם קצת. אלא שלצערי הרב הפרופסור התאילנדי נשבר די מהר ונשר ואני שוב מצאתי את עצמי מפרקסת בדרך לכיתה), דרך קבוצת האנשים על גבול הבלתי נסבלת שהייתי איתם (לא לגמרי ברור לי מה היה כל כך בלתי נסבל. ברור לי שהיה משהו קר, סגור, לא חם ולא עוזר בקבוצה הזאת. אני חושבת שהציפיות שלי כישראלית היו לא ריאליות. למשל יצאנו לבלות בלילה לפאב. הם רצו להמשיך לעוד פאב ואני רציתי לחזור. עוד בחור שלא גר איתנו רצה לחתוך. לא עלה בדעתו ללוות אותי למעונות שהיו ממוקמים באזור חשוך ומבודד ושהיו לא ממש רחוקים מהפאב שהיינו בו. השוני שלי קיבל ביטוי מתמיד: שכשהמרצה, למשל, היה תוקע עוד בדיחה מהבדיחות הענקיות שלו – חוש הומור בריטי כזה, הצחקה היסטרית שנאמרת באנדר סטייטמנט – לדוגמא: דיברנו על קרמה ואז הוא נתן כדוגמא כקרמה רעה גלגול שבו אתה לא מצליח להתקבל לאחד הקולג'ים באוקספורד- אני כמובן פרצתי בצחוק פרוע. אני והתאילנדים, האחרים חייכו חיוך כזה קטן) הבידוד החברתי שלי (שוב מפגש עם האופן שבו אנחנו הישראלים נתפסים – כיצורים מיליטריסטים, כוחניים, מהחלק המוזר ההוא של העולם, אנחנו עיראק ואפגניסטן – הכל פחות או יותר אותו הדבר) דרך השיעורים עצמם שהיו קשים לי מאוד.
הבנתי משהו חשוב ביחס לעיסוק שלי בכתבים הבודהיסטים. הבנתי שלא מעט אנשים ניגשים אליהם מתוך עניין "ספרותי", האהבה של הטקסט כטקסט איכותי ומדוע אני נמשכת לסוג מסוים של כתבים שהדגש בהם הוא על הרעיונות, על הניתוח. אני סאקר של הניסיון להבין. הריגוש מ"היפה" בטקסט הוא לחלוטין משני כאן בשבילי. שוב תזכורת מדוע אני לא עושה אמנות או כותבת, אלא חוקרת רעיונות, מנסה להבין את המציאות שמפעילה אותי.
זה פוסאנו הנזיר, שהמפגש איתו היה מאוד מעניין בשבילי. נפגשתי דרכו לראשונה מקרוב עם הבודהיזם כדת. דת במובן האמונה ששירה של המנונים יש לה כוח משפיע על היום יום. דת במובן של עשה ולא תעשה מהסוג שדומה למצוות. מין הקפדות כאלה שמזמן התרחקו מהמהות. כמו למשל העובדה שאסור לו לעשות לעצמו כוס תה. מישהו אחר צריך לעשות לו. אז כל פעם מישהו אחר מאיתנו הכין לו כוס תה.
כשחגגתי יום הולדת, הם היו נורא חביבים אלי החבורה. הכינו לי כרטיס ברכה שכולם חתמו עליו, הביאו עוגה והשיא היה שהנזיר בירך אותי במזמור ארוך. כולם סגרו עיניים ושילבו ידיים. זה היה רגע יפה.
היו לי שיחות מעניינות עם פוסאנו. למדתי להפתעתי שאני יושבת למדיטציה, מבחינת הזמן פר יממה, יותר ממנו. הוא אמר לי שני דברים שהולכים איתי מאז: האופן הפשוט שבו הוא תיאר את המאבק לשינוי הרגל: אתה מניח את ההרגל ולוקח אותו מניח ולוקח,בדרך המחשבה משחקת איתך משחקים (זה היום הולדת שלי היום, מותר לי) ואיך בשלב מסוים אם אתה מתעקש מספיק אתה מניח את ההרגל שאתה רוצה להפטר ממנו לתמיד.
וגם, איך במצבים שהם לא נוחים ולא רצויים, למדוט עליהם במובן של לא לאבד את האיזון והמודעות.
אנגליה הפתיעה לטובה. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. אהבתי את אוקספורד, את הארכיטקטורה,האווירה, האנשים. הבריטים חמודים. [הכי אני אוהבת זה את האופן שבו הם אומרים: oh dear…]
בית הקפה הכי אהוב עלי באוקספורד, הוא ממוקם בחצר הכנסייה של האוניברסיטה, מה שהיה בעבר בית הקברות. קונספט מוזר עבור מי שמגיע מהתרבות היהודית. פיסות האבן שמבצבצות מתוך הדשא הם מצבות. הנוף מסביב מדהים.
הסמל של אוניברסיטת אוקספורד שנבנתה על ידי הכנסיה הקתולית במאה ה-12. הכיתוב הוא בלטינית: "אלי, אורך קורן עלי".
במלון הקטן שבו ביליתי יומיים של השתקמות וגיוס כוחות מחודש. בלילה לפני הנסיעה לבלגיה, כתבתי לעצמי:
יכולתי לנסוע לנצח בין חדרי מלון זרים. להחליף חדרים ערוצים, אנשים. לבהות בסוף היום מהמיטה בתשדירי פרסומת בשפה זרה. לוסי אין דה סקיי. מחר שוב רכבת, הפעם בריסל. עכשיו זאת להקה בריטית שמנגנת לי לילה טוב. פאנק כבד וטוב כמו שרק הבריטים יודעים לעשות. אני אוהבת את הבדידות הזאת של המסע. רק אני והמזוודה והנוף המתחלף.
זה הסרט החדש: בלגיה, בריסל, מדרגות בית המשפט המחוזי. אחד מהמבנים שבנה המלך הבלגי, ליאופולד השני, בתחילת המאה ה-20, בהשראת הסגנון הרומאי. אם הייתי מתרגמת את העוצמה הזאת שאני כל כך נמשכת אליה לאופן שבו היא יכולה להתבטא בתוך החיים שלי, מה זה היה?
עולות מילים בודדות: עבודה בינלאומית, עם הרבה גופים, אנשים, בתנופה, להשפיע.
הפתעה לטובה תמיד עושה טוב, מזכירה שציפיות קצת הורסות לנו (גם אני הופתעתי לטובה מהצרפתים בסטאז', וזה שימח אותי מאוד).
הדיון שלך עם הנזיר נשמע מרתק. נראה לי שאנסה לאמץ את הגישה שלו לגבי הרגל מגונה שאני מנסה להיפטר ממנו – ישיבה ברגליים משולבות (רע לברכיים ולסירקולציה, שתיהן די גרועות אצלי), נראה לך שזה יעבוד גם על הרגלים גשמיים שכאלה?
תהני בבלגיה, עם הרבהההה שוקולד משובח
אין הרגלים גשמיים ולא גשמיים – יש רק הרגלים. בואי נקווה שזה יעבוד. תנסי, תספרי.
בלגיה אפורה היום ואני תשושה ואין לי חשק לצאת מהחדר במלון. אבל אני אעשה לעצמי טובה ואגרור את עצמי החוצה. אני גרה כרגע בשדרה של מותגים – ניסיון אנתרופולוגי מעניין כשלעצמו.
חלום טוב. אם בתי ספר מופיעים אצלי בחלום, זה בדרך כלל בהקשר שלילי-מעט. בעצם, אני לא זוכר הרבה חלומות, חוץ מהפעם ההיא במשך שבוע אחרי טיפול הילינג שקיבלתי.
20 קילו ?? למה ? האחרים לא לקחו ספרים ? לא היה לך תיק גלגלים ?
אני חושב שתנאי החיים שלנו כאן הם קרקע פוריה להרבה יצירתיות וזניחת הטפל לעומת העיקר. אין דבר המחדד את השכל יותר מחבל התליה, you're most alive on the edge of death וכו'. זה לא מקרה שיש כאן כל כך הרבה ניו-אייג' – אנשים מחפשים. ידעת שישראל היא מקום ראשון בעולם בפרסומים מדעיים לנפש ?
הנזיר הזה בכלל לא בודהיסט לטעמי. חלק חיוני ממה שאמר הבודהה הוא – אל תהיה Xיסט, בשום דבר.
גם אני מחבב הומור בריטי, מונטי פייתון שולתים 🙂
אגב, לאופולד השני בעצם שדד את הבנין הזה, ועוד הרבה אחרים, מקונגו.
גם אחרים סחבו ספרים, אבל התיק שלי היה בו משהו כבד וגם המחשב הנייד שלי כבד. המחשב הבא הולך להיות מחשב כזה דק של כוסיות, כזה שהיה לילדה בת ה-5 שישבה לידי בטיסה לשם. אפל מדהים, שנורא התאפקתי לא לקחת לה.
מה שבטוח זה שיש בנו משהו חם ונותן ופתוח – מאוד שונה בבסיס מהפורמט האירופאי והאמריקאי וכמובן שאנחנו מדברים בהכללות, אבל אני חושבת כמוך שניתן להכליל.
הנזיר הוא בודהיסט, כי הבודהה אמנם היה נגד X-יזטים, אבל הבודהיזם היא דרך משורטטת היטב, שיש בה מועיל ולא מועיל רצוי ולא רצוי, גם מבחינת התנהגות. זאת סוגיה אכן לא פשוטה שיש לי איתה חיבוט לא קטן.
הנה ציטוט של הבודהה עצמו, שמדבר על תהליך על דרך ( מהמג'ימייקה ניקייה):
I, monks, do not say that the attainment of profound knowledge comes straightaway; nevertheless, monks, the attainment of profound knowledge comes by gradual training, a gradual doing, a gradual course.
בודהיזם כדת הוא אכן סוג של עיוות, גם נזירות כפי שהיא באה לידי ביטוי בסנגהה המוסדרת היא עיוות. כי הרעיון הוא לנטוש הכל ואת מה שנטשת כמובן מחליפה אחיזה חדשה. אבל הבחור עושה עבודה רצינית שאי אפשר לקחת אותה ממנו.
והסיפור של קונגו ידוע. אני עדיין זוכרת את הצילומים של הידיים הקטועות של הילדים שגנבו איזו שטות מהאדון הלבן. בכלל ליאופולד נראה לי היה סוג של אגו- מניאק לפי הבינינים שהוא בנה. האיש שלי טוען, ונראה לי שהוא צודק, שכל האפריקאים והצפון אפריקאים שכבשו את בלגיה, זה סוג של צדק היסטורי.
וואו. אילו הרפתקאות. נשמע לי מרתק.
ואני לא יודע כמה בודהיזם כדת זה עיוות. ברור שזה עיוות מסויים, אבל האם יתכנו חיים ללא כל עיוות? מיד? אולי בדרך לחוסר אחיזה אפשר – או אפילו צריך – לאחוז במשהו מתווך. כמו שכשעוזבים הרגל מניחים ומרימים ומניחים. הדרך הלא היא הדרגתית, לא?
קוחנה, פוסט מקסים. אני רוצה לראות עוד תמונות, אפשר? אני מאוד אוהבת את אנגליה. בכל מקרה, תהני ביותר בבלגיה. אני לא אוהבת אותם כל כך את הבלגים, אבל השוקולד והתחרה מצויינים לבריאות הנפשית שלי 😆
הצחקת אותי על הבוקר – קוחנה. את קולטת שאני והנורבגי מהחבורה דיברנו פולנית. מסתבר שגם הוא כמוני דובר חופשי את השפה בגלל האמא הפולניה. הפולניות כנראה נוטות ללמד את הילדים פולנית ואני כמעט בטוחה שזה עושה לילדים משהו טוב ביכולת ללמוד שפות בכלל. אני אנסה לארגן פה עוד פוסט תמונות.
תומר – מסכימה איתך בעניין "הבלתי אפשרי" שהאחיזה לא תתפוס מיד אובייקט חדש. זאת גם הסיבה שמלכתחילה לא הפכתי לנזירה. ואם כבר מזכירים נזירות – בתרוודה היחס השובניסטי של הסנגהה – בוטה מאוד. שוב חלק מה"דתיות".
בעניין ה"דתיות" – זה עיוות ששהוא שונה מעניין החוסר יכולת לוותר על אחיזה. זה שייך בתפיסה שלי למעגל יותר חיצוני של הכרחים. ברור שכשאתה הופך נזיר כי אתה רוצה לפעול לשחרור התודעה שלך – אתה מקבל חבילה שאתה מאמץ אותה. וכשהחבילה הזאת מאומצת בקונטקסט תרבותי מסוים אתה לא יכול לעשות את ההבחנות בין תוספות שהן טקס למה שהוא מהות, הדבר החי. זה מחזיר אותי להבחנה נהדרת שעשה מרטין בובר – הוא דיבר על דתות ושבכל דת יש אלמנט טקסי, ריטואלי, ויש מה שהוא כינה אם אני לא טועה "הדבר החי". הוא כתב על זה בפרדס החסידות.
נתחיל, ביום הולדת שמח 🙂
אני לא מזמן חשבתי על זה, איך הג'נטלמניות הולכת ודועכת מעולמנו, למה?
לגבי הכנת התה לנזיר, כשמתחילים עם מיני חוקים של מותר ואסור, כשמתרחיקים מחיים טבעים של האדם, מתרחיקים בעייני מהמהות, אבל אולי מתקרבים לדברים אחרים/ שונים?
אהבתי אתמה שנאמר לך לגבי ההרגל- אולי גם אני אתחיל לאמץ את החשיבה הזו.יש בה פחות ביקורת/הלכאה עצמית (גם הנסתרות והקטנות שבהן)שרוצים להיפטר כאן ועכשיו ,
פחות מאבק- יותר משחק!
מעניין מאוד:)
תודה לימור.
כן גם אני חשבתי על כל הקטע של הג'נטלמניות ומה הוא בא לבטא בעצם. זה עלה במיוחד חזק – כשהיה איזה קטע במסעדה שאכלנו בה בשלושה (אולי אשים תמונות) – אני הזוגי והחבר של הזוגי. סיימנו לאכול והשניים האלה דהרו החוצה והשאירו אותי מאחורה. בארץ כמובן, זה בסדר גמור, אבל בבריסל, במסעדה הספציפית – זה היה בוטה ברמות. הסמקתי כמו עגבניה, כשבעל המסעדה, איטלקי, שרמנטי , מהדור הנעלם, הביט בי בעיני עגל כשהוא ראה אותי נשארת לבד מאחורי השולחן , מסתבכת במבוכה עם הג'קט שלי , בלי שאף אחד יעזור לי ללבוש אותו ויתן לי ללכת לפניו. סוג של אתיקטים שעדיין מתקיימים שם. זאת דוגמא, למשל, למשהו שמבחינתי הוא לא משמעותי ואפשר לוותר עליו – אבל הוא חלק מתרבות ספציפית, בדיוק באופן שבו אנחנו אוכלים כך ולא אחרת עם סכין ומזלג. באירופה וספציפית באזורי התרבות הצרפתית , כל החרטא הזאת יחד עם קוד הלבוש ההיסטרי – באה לבטא דבר אחד – מעמד חברתי.
אני כבר לא מדברת על זה שהחבר של הזוגי הופיע באימונית וג'ינס. ואני הוספתי את הקרוקס שאני חייבת להסתובב איתם שוב בעקבות הקריסה של הרגליים שלי באוקספורד. קוד הלבוש בבריסל היסטרי. דיברנו על זה כשהתיישבנו. החבר התייחס לזה שבקורס שבו שניהם השתתפו, אנשים מופיעים לקורס לבושים טוב יותר מהאופן שבו הוא היה לבוש בחתונה שלו.
אבל ישנו סוג אחר של התנהגויות – שאני לא מכניסה אותן תחת הכותרת של גינוני נימוס – אלא משהו שהוא לדעתי עזרה מתבקשת – כמו להרים דברים כבדים וכמו ליווי בשעות לילה מאוחרות במקומות לא סימפטיים. קיטרתי לחברה האנגליה שלי – על ההתנהלות של הגברים של הקבוצה והיא אמרה שהיא כבר מזמן הפסיקה לצפות שילוו אותה או יעזרו לה לסחוב. היא אמרה שהיא חושבת שהשינוי קשור לפמניזם. אני חושבת שזה קשור לאגואיזם. ובסך הכל אני חושבת שזה שילוב. נוח לא ללוות אותי למעונות. נוח לא לעזור לי לסחוב ספרים. ובעידן שלנו הנוח הזה הוא בסדר. כי אנחנו נשים עצמאיות ולכן – אנחנו נסחוב ונלך לבד בחושך – למרות שהעולם רק נהייה עבורנו יותר מסוכן והכוח הפיזי שלנו לא ממש השתנה.
ובמקרה הספציפי – זה אפילו לא היה קשור להיות אישה. הייתי בן אדם עם גיד שמחלים מקריעה.
מה אני אגיד לך חזרתי עם תובנות ביחס לפלוסים הלא קטנים שיש לישראלים. לפחות בקטע של החום והעזרה.
באמת לא ברור. לא הייתי רואה בנאדם הולך ככה ברחוב בלי להציע עזרה, לפחות עד איפה שאני הולך ובדרך כלל פשוט לאן שצריך.
בענייני לבוש, אני לובש מה שנוח, שיקול כמעט יחיד בדרך כלל. לא אגיע ללמד בכיתה במכנסיים קצרים, וגם לא בקרוקס, אבל זהו בערך.
חליפות זה בכלל מכה. כמו ללבוש ארגז.
חוד – היום חשבתי על זה שחלק מקוד הלבוש קשור גם לתנאים הפיזיים. הם יכולים ללבוש חליפות כי אצלם זה כל הזמן סתיו – גם כשקיץ… כאן זה באמת סיפור אחר.
נורא מהנה לקרוא את מה שאת כותבת. זה לא ספרות (בעינייך) אבל זה מרתק (בעיניי).
תודה שלום. הפוסטים האלה, נראים לי כמו סוג של רכילות ביני לביני, ובמובן הזה זה קצת מביש אותי ההטרדה של המרחב הציבורי בקישקושים הפרטיים שלי. אני עושה את זה כי זה מחבר אותי לדברים שמהנים אותי. סוג של תזכורת, זיכרון, נגיעה – לשימוש עתידי, לשימוש בהווה, ככלי לחיזוק תחושות, רגשות, תובנות. כמו הצילום בשבילי – החשיפה החוצה יש בה חיזוק וגם כף.