עשרה לחצות

עשרה לחצות ואני מתיישבת לכתוב פוסט. טעות שמחר אשלם עליה ביוקר. הזמן הזה זמן הורות, נמדד בדרכים אחרות מהאופן שבו אפשר היה למדוד אותו אז.

הכל כל כך השתנה בחיים שלי שאין לי מושג מאיפה להתחיל.כאילו שהנחיתו אותי על כוכב אחר, תרבות אחרת, זאת אומרת בתוך הגוף הזה, חיה אישה אחרת. אחרת מזו שכתבה פה פוסטים עד לא מזמן. זה לא רק האופן שבו הילדים הכריחו אותי להיפגש עם החוויה/הוויה שלי, זה בעיקר האופן שבו אני חיה.

אני גולשת.מה רציתי לכתוב?
רציתי לכתוב שהזמן עמד מלכת. עמד מלכת בכל כך הרבה מובנים.מחר יום שישי וזה חסר משמעות למעט העובדה שמחר המטפלת לא מגיעה ושזה אני והבחור והילדים.השאלות שנשאלות הן: מה אבשל למחר?- והתשובות:מרק עוף.

מצד אחד מרגישה שמשהו במסע הזה שאני עושה הולך ומתחדד ובו זמנית ההרגלים, אלו שמשאירים אותי בארץ הדימיון והבדיה – נותנים פייט רציני.
היום ראיתי סרט של אלן רנה. הוא דיבר שם באיזה רגע, על ההצלה כמעשה של חסד אלוהי. ישובה על הספה, בסלון המעוצב שלי ישבתי והתפללתי:אלוהים תציל אותי.

תיק לגן

הפוסט הזה נכתב במקור ב1 לאוקטובר.

אני רוקמת לו תיק לגן. רוקמת לו ונזכרת ברגע הראשון שנפגשו. את היניקה הראשונה שלו מהשדיים שלי. כבר אז היה בו משהו עוצמתי, חזק פיזית. הזיכרון עולה בי חד, קרוב. כאילו מעולם לא עברו השנים, החודשים.
התקופה הזו, שוב אופוריה. אתמול הם הלכו בפעם הראשונה לגן. גן אנתרופוסופי ומשהו בגן הזה ובהליכה הזו שלהם לגן מעורר בי רגשות בעוצמות גבוהות.
היום ג' השתתף במעגל, הגננות שרו שיר על הלב ועל מאורת הארנב. אני ישבתי על כיסא קטן בצד ובכיתי את עצמי לדעת.

אתמול כשהתיישבתי לרקום – כל העבר צף. זה התחיל מזה שהפרויקט התיקים לגן אילץ אותי להתחיל לחטט בארונות. אותם ארונות שאליהם דחסנו את כל מה שלא סידרנו אחרי השיפוץ ואחרי שהם נולדו. בדים ישנים, כפתורים, חרוזים, מחטים.

ירושה. קופסת החרוזים של אמא שלי. אתמול הרגשתי בחסרונה. הרקמות המרהיבות שהיא רקמה על עטיפות של הספרים. רציתי לכבד אותה בתפירת חרוז שלה לכל אחד מהתיקים.

התמימות שלהם, התמימות הזכה שלהם והכניסה שלהם אל העולם החברתי. אל עולם שיש בו ילדים גדולים יותר שמובילים בשנים לפניהם בספיגת החרא האנושי. בספיגת העיוות.

ילדים שלי, יקרים שלי. אהובי. האופן שבו אתם מגיחים אל העולם, כל כך מרגש את אמא שלכם. שוב ושוב נולדים. בכל רגע, עולם חדש. האופן שבו אתם פוגשים אותו.

***

סיפא: אחרי שבוע הוצאנו אותם מהגן. הם היו בגן – בדיוק חמישה ימים.אין לי כוח לפרט פה את כל השתלשלות העניינים. הם שוב כאן איתי בבית.

Live Now: Just Do the Dishes!

Become mindful of how often your conversations focus on the past or future.

Be aware of the verbs you use: was, did, will, are going to, etc. To speak of the past in the present is to reawaken and recreate it fully in the present, if only in our minds, and then we are lost to what is present for us now. To speak of the future is to create and live with a fantasy.

If you want to experience fear, think of the future.

If you want to experience shame and guilt, think of the past.

Just focus on the dishes in front of you.

"Doing the dishes" is a practice of learning to love the action that is in front of you. Your inner voice or intuition guides you all day long to do simple things such as doing the dishes, driving to work, or sweeping the floor. Allow the sanctity of simplicity. Listening to your inner voice and then acting on its suggestions with implicit trust creates a life that is more graceful, effortless, and miraculous.

The miracle of now.

Katie Byron

בני שנתיים

את הפוסט הזה כתבתי במקור בפברואר 2013.

יש איזו נקודה שממנה זה אין חזור. לא מסוגלת להרים את עצמי ולהתיישב לכתוב. למטה ד' בוכה, אביו מכין  אולי את האמבטיה לטקס הרחצה היומי. סדר היום שלהם מדוקדק. עברתי תקופה כל כך מאושרת ועכשיו שוב נפילה. מאושרת – כי התחלתי להרגיש שאני חוזרת לחיים – התחלתי לעבוד קצת, שיווק של איזו חברה קטנה וחזרתי לכתוב את התזה – וברקע איזה כנס שהייתי אמורה להרצות בו. משהו שחוזר לחיים. ובעיקר סוג של ריכוז – לשבת שעות ולכתוב שכבר שכחתי ממנו.

יש איזו בעיה עם העניין הזה שנקרא פוסטים. בעיקר אם את כותבת אותם פעם בשנה. האופן שבו הם אינם מסוגלים לייצג שום דבר. אולי איזה רגע. אולי איזה פן באישיות. אולי איזו זווית. הרגל. למשל הרגע הזה שאני מוצאת את עצמי שוב מוכרעת על ידי ההרגלים שלי, ההתניות שלי – מה שאני קוראת לו המכונה. השבוע, אגב הבנתי שלמכונה יש תפקיד חשוב שאסור לזלזל בו. המכונה היא אוסף של בולמי זעזועים. במובן מסוים אפשר לכתוב שהמכונה שומרת על השפיות שלי, זאת אומרת שאם ברגע אחד – כל ההרגלים האלה, שהמטרה שלהם היא לשמר את האוטומט שאני (האגו) היו קורסים, יש מצב שהייתי מתחרפנת. זה מה שקורה לאנשים שעוברים טראומה גדולה, הם עוברים משהו שמקלף את הבלוף, אבל הם לא מסוגלים להביט בו בעיניים פקוחות, מפוקחות, עיניים שאין מאחוריהן צורך בפרשנות. אם הם מסוגלים, הם הופכים לבני אדם חופשיים.
אז יש לכבד את המכונה ולאהוב אותה. היא חלק ממנגנון כה מתוחכם. יש בנו את הדרך אל החופש, ואת ההגנות בו זמנית. הכל נחשף בדיוק בזמנו. ראיתי את זה אגב בצורה מאוד בהירה בטיפול הפסיכולוגי שעברתי. לא הייתה תובנה שהגיעה אלי שלא בזמנה. כשהייתי בשלה – נפל האסימון.

***

החודש אנחנו חוגגים שנתיים להיוולדם. אתם קולטים? ש-נ-תיים. בלתי נקלט לחלוטין בעיני. שני פרחים. קסם. המילים מתגמדות כשאני מנסה לתאר. כל כך שונים. ככל שעובר הזמן אני מבינה שהם גדלים בסוג של בועה. נתחיל מזה שבגיל שנתיים הם עדיין בבית  איתי. והם כנראה יהיו איתי בבית עד גיל שלוש וחצי. נמשיך דרך המטפלת המדהימה שמטפלת בהם חצי יום ושאת מרבית היממה הם מבלים עם אבא ואמא. אני שלמה מאוד עם האמהות שלי. השבח לאל. רגשי אשמה זה לא פה. ככל שעובר הזמן אני הולכת ומשתפרת. יכולת ההכלה שלי אותם משתפרת. אני לא צועקת, מעט מאוד אם בכלל מתעצבנת חיצונית (התמודדויות פנימיות זה סיפור אחר) והגבולות מוצבים בנועם, באהבה. אני מאמינה שאנחנו, המבוגרים המטפלים בהם קשובים אליהם מאוד ובתמורה יש לי שני ילדים מתוקים ונעימים.

העבודה "הרוחנית" שלי, נקרא לזה ככה, זינקה כמו גרף מכירות של מניות נפט בקידוח שהצליח. בעיקר בשנה הראשונה והקשה שעברתי כאמא טרייה לתאומים, עם מטפלת מעפנה, ועוד כהנה. אני כותבת ומשהו לא שלם אצלי עם הכתיבה. הכל נראה לי סיפור מצוץ ולא מייצג כלום. בלוף. מתקשה מאוד לכתוב.

רוצה לחזור לכאן לבלוג ועושה את זה כמעט –"בלעבור דרך התנועות". אין לי מושג עוד איך אעשה את זה אולי אשתמש בבלוג כסוג של השראה. אולי.

אוהבת אתכם קוראים יקרים שלי ומתגעגעת נואשות.

האכלה

הפוסט הזה נכתב בעשר הדקות שיש לי בין אחרי שהם סיימו לאכול ועד שאני אשכיב אותם לישון לתנומת הצהריים…

אז ככה. השעה 10:00 – זמן לארוחת הבוקר שלהם. את ג' אני מושיבה בכסא האוכל ואת ד' בעגלה. לא אתעכב על הסיבות לסידור הזה, רק על זה שישנם שני מוקדי גובה שונים של פה, תבינו בהמשך.

הבוקר, כמו כמעט כל בוקר, אנחנו אוכלים דייסת קווקר שלתוכה מגורדים תפוח ואגס, בתוספת רסק של תפוח ואגס. ג' הבלונדיני, כחול העיניים וזהוב השיער מת על כל העיסות האלה – תנו לו דייסות, מחיות למיניהן, מת על זה. מזרח אירופה זה פה. ד' שחור השיער והעיניים (יש לו עיניים מאוד כהות, שני שקדים מדהימים על גבול השחור) – לא ממש משתגע על עיסות. הוא רוצה אוכל יבש, רצוי בכיוון טעמים מזרח- תיכוניים/איטלקיים משהו. בסך הכל ד' לא השתגע על דייסת הקווקר, אבל יש בקרים שהוא נעתר לאכול, לא הבוקר.

הבוקר בכי קורע לב, שלקח לי זמן לפענח אותו – היה הדרך שבה ד' הסביר לי שנקעה נפשו מהדייסה. מה שנקרא – זה עלה לי עד כאן. אני כותבת כאן שורה ובפועל זה נניח רבע שעה, שמרגישה כמו חצי יום, של בכי שאין לך מושג – WTF. אולי הוא לא רוצה לאכול? לא רעב? אולי נמאס לו לשבת בעגלה? ד' הוא טיפוס עם טמפרמנט אקטיבי מאוד. הורדתי אותו מהעגלה, הורדתי את הסינר – אולי הבעיה היא בזה שהוא לא רוצה לשבת? חיפוש וטעייה. בעיקר טעייה. הוא אכן מסתובב קצת פותח את הפה פה ושם – מה שמבלבל, ואז מתחיל לגעגע –מה, מה. אה, אאוריקה – מים, הילד רוצה מים. חשוב להסביר כאן שהבכי, לא נעים, מורט עצבים ויש מלחמה פנימית בין להיכנע למקום שרוצה לכעוס עליו ולהיכנס לפינות של – "שיבכה", או כדברי המטפלת שלי שמאוד לא הסכמתי איתה "אם נענים לכל בכי שלהם יוצאים ילדים בכייניים" ובין תזכורת תמידית שמדובר בילד בן שנה, שמנסה להגיד משהו.

זה טריקי מאוד העניין הזה, כי כן כבר בגיל שנה הם כן יכולים להיות מניפולטיביים במובן שהם יודעים שבכי מוביל לתוצאה. אבל מצד שני – אני שייכת לצד של הסקאלה שאומר שיש להתייחס ולנסות לראות אם אין משהו שמציק וכל מקרה לגופו.

ממלאה שני בקבוקים קטנים של מים והופ. יש רגע שקט הם כבר מחזיקים את הבקבוק לבד. אני תופסת ביטחון ומושיבה את ד' בחזרה בעגלה. ומתחילה שוב להגיש לו את הדייסה. בכי קורע לב.

טוב אני אומרת לעצמי, יש מצב שאת הדייסה הוא לא רוצה. אני ניגשת להכין את מה שהוא תמיד ברירת המחדל אצל ד' לחם, עם שמן זית, עגבנייה וקצת מלח. איטלקי אמרנו?

טוב ואז מתחיל האתגר האמיתי. אני מאכילה את שניהם בו זמנית שזה אומר לבצוע פיסות קטנות של לחם ולטבול אותם בעיסת השמן זית/עגבניה, להכניס לפה – כמה כאלה ואז בכפית גמדים קטנה להאכיל את ג' את הדייסה שלו. 3 כפיות פה, 3 חתיכות לחם פיסות לחם. פעם להתכופף לזה ופעם להתרומם לזה. אם לא מגיע לי לקבל על זה פרס נובל  לקואורדינציה, אז אין לי מושג על מה כן. אלו הרגעים שאני מודה על אימוני הקרטה ארוכי השנים.

וכל זה על רגע גניחות של ערגה – כי כל אחד מהם רוצה את האוכל לפה עכשיו ומיד. זר כי יקלע מאחורי הדלת יחשוב שמדובר במינימום סרט פורנו גרמני שבו השחקנית הראשית בדיוק רואה לראשונה את המה-שמו של השחקן. הגניחות האלה הם סוג של המרצה. יאנו אמא, בזריז בבקשה. טוב אז כפית פה, לחם שם –

ואז כשאני אוחזת עם הידיים מלאות השמן זית במיכל עם הדייסה, הוא מחליק לי מהידיים וישר עף על הספה והדייסה נשפכת על כל הרצפה ועל הדופן של הספה. עכשיו, זה מין רגע כזה – שבריר כזה- שבו אני מודעת לחלוטין ורואה איך הכעס והרחמים העצמיים מנסים להציף אותי ובשנייה הזו מחליטה לא להיכנס לשם. וכמה טוב.

אחרי כן העניינים זורמים ד' אוכל שתי פרוסות כאלה, ג' מסיים 350 ג' דייסה – והשעה היא 11:00.

וזאת שעה אחת ביום.

ואם למישהו מתחשק לשאול אותי למה אחרי כמה שעות איתם אני מגישה כאילו יצאתי ממכונת כביסה ומייבש גם יחד – אז זאת דוגמית.

אין לי יותר מה לומר/מה שהיה כבר עבר

בעוד שבועיים נחגוג לילדים שנה של חיים בגוף. שנה אינטנסיבית מאוד עברה על כוחותינו.

תופעה חדשה ומוזרה מתרחשת אצלי. יש לי המון מה לכתוב ואפילו אני מנסחת לעצמי פסקה ראשונה בראש ואז כשאני מגיעה לכאן, הכל מתאייד. ומה שנשאר אלו מין מילים טפלות כאלה, שאין בהן חיים. זאת הסיבה שמזמן שלא כתבתי כאן, למרות שאני מאוד מתגעגעת.

החלטתי שאני אכתוב ומה שיצא יצא.

ביום אני עם הילדים, חווה את כל מה שמתבקש לחוות ובלילה (כשהם לא חולים) אני קוראת. מרגישה שאני עוברת מין סדנה מואצת. עשיתי קפיצת קוואנטום מבחינת ההתפתחות. איך אפשר שלא?

נוכחות היא מילת המפתח ועוד המון מילים, אבל הנה בקושי כתבתי פסקה וחצי ואני כבר עייפה, עייפה ממילים. מה יהיה?

אולי במקום לנסות לסכם תקופה, אני אכתוב בדיוק על עכשיו. על הרגע הזה. שבת בבוקר, אחרי לילה יחסית שפוי. מה זה אומר יחסית שפוי? זה אומר שהצלחנו לישון קצת. זה אומר שלא ביליתי חצי לילה ערה כשד' יושן עלי ומדי פעם מתעורר בבכי, וזה אומר שלא עשיתי איתו סיבובים אין סופיים בעגלה סביב האי במטבח בניסיון להרגיע אותו, להרדים אותו.

עבר עלינו שבוע מטורף שהתחיל בזה שהבן זוג קרס עם שפעת וחום, המטפלת הייתה בחופש כי הייתה לה בחינה וגם אני הייתי במצב לא משו ואף על פי כן תפקדתי. ואז אחד מהילדים, ד' , נהייה חולה וזאת הייתה סאגה שלא נדע.

הנה שוב דוגמא – כתבתי פסקה ואז: את מי זה מעניין? מה נפלא במה שאני מתארת? שזה היה ונגמר. ולתאר את זה ולתחזק את זה ומתוך כך לתחזק את הזהות שלי – זאת בדיוק העבודה שאין לי עניין בה. עכשיו אני מקלידה לכם סיפורים על המחשב ונורא כף לי להקליד. הזוגי למטה עם ד' על הברכיים משמיע לו ארתה פרנקלין. ג' על מזרן הפעילות מתרגש מהתגלית שהוא יכול לתת משהו ולקבל אותו בחזרה.

בעוד כמה דקות ארד להכין לילדים את ארוחת הבוקר. דייסת קווקר עם תפוח ואגס. זהו.

יא-ווארדי איזה מתוחכם זה המנגנון הזה. אתם מבינים לא חשוב, איך תציגו את זה בסופו של דבר זה תמיד יפעל לטובת מפעל ההנצחה העצמית [בניית הפודיום (שעובד גם באופן השלילי שלו – גם הצגה עצמית של מסכנות ואומללות היא בניית פודיום של חשיבות עצמית)]. הו – איזו אישה מדהימה, זהו נגמרו לה המילים לתאר את היום-יום שלה… פחחחחחחחח

רוצה כאן לתמצת לעצמי ולכם כמה רעיונות שאני מאמינה בהם:

• תגובה אינסטנקיטיבית היא תגובה ישירה של הגוף למצב חיצוני. רוב התגובות של הילדים שלי כרגע הן מהסוג הזה.
• הרגש, לעומת זאת זה תגובת הגוף למחשבה.
• באופן עקיף הרגש יכול להיות תגובה על מצב או אירוע ממשיים, כפי שהם נראים דרך מסננת הפירוש המנטאלי, מסננת המחשבה, דרך המושגים של טוב ורע, רצוי לא רצוי, אהבה ושנאה אני ושלי.
• מאחר שחלק ניכר מ"הסכנות" שאני חווה הן אשליות מנטאליות – אין לאנרגיה לאן להשתחרר, חלק ממנה מוזן שוב לחשיבה ומייצר מחשבות מדאיגות/שליליות נוספות. הגוף מגיב למחשבות האלה ברגש שלילי.
• התגובות הרגשיות בגוף יכולות להגיע לפעמים כל כך מהר עד שלפני שהתודעה מסוגלת לתת למחשבה קול, הגוף כבר נענה עם הרגש והרגש הופך לתגובה.
• מחשבות מהסוג הזה ניתן לכנותן הנחות בלתי מדוברות/בלתי מודעות. מקורן בעבר, על פי רוב בילדות המוקדמת ("לא נותנים לי מקום" ,"אני צריכה להגן על עצמי כי אף אחד אחר לא יעשה את זה")
• הנחות בלתי מודעות יוצרות בגוף רגשות והרגשות מייצרים פעולה שכלית או תגובות מיידיות = מציאות.
• רגש שלילי=רגש שרעיל לגוף ומפר את האיזון שלו ואת התפקוד ההרמוני שלו, לדוגמא :פחד, חרדה,כעס, טינה, עצב, שנאה, חוסר חיבה, אי שקט, קנאה, תסכול וכו' וכו'
• כל רגש שלילי חדש – שלא מתמודדים איתו באופן מלא (נוכחות מלאה שיש בה קבלה מלאה) שלא מקבלים אותו ואחר כך משחררים אותו (הוא משתחרר לבד, מתאייד, כשמוכנים לחוות אותו בלי מילים, בלי לברוח, שום דבר לא נמשך לנצח) – משאיר אחריו "שרידי כאב" שיוצרים יחד שדה אנרגיה שחי בכל תא בגוף (אני כמעט בטוחה שאיברים שונים אוצרים זיכרונות שונים וכמובן שישנו זיכרון משותף)  שדה האנרגיה הזה מורכב לא רק מכאב מן הילדות, אלא גם מכאב שהתווסף אליו בגיל ההתבגרות ובחיים הבוגרים. (בודהה קרא לזה סנקהרה – בפאלית והוא גם טען ששדה האנרגיה הזה שומר נטיות מכל הגלגולים קודמים ואני מאמינה בזה)
• כבר בריטריט הראשון שלי – ניסיתי לפרק את הסיפור הזה. מה אלו הסנקהרות שהמורה דיבר עליהן שבהתבוננות בהן (במדיטציה) אנחנו מעלימים אותן. נוכחתי לראות עוד לפני הפעם הראשונה שהגעתי לריטריט ויפאסנה – שרגשות או תמונות מנטאליות שאני מביטה עליהן/מרגישה אותן מבלי להגיב עם המחשבה – פשוט נותנת לרגש לתחושה להיות, שהרגשות שעליהן הבטתי עברו שינוי, מטמורפוזה ומאוד רציתי להבין את המנגנון הזה: מה זה הדבר הזה? מה יש שק כזה של סנקהרות? איפה הן יושבות בגוף? למה התבוננות בהן משנה את התדר?
• מכיוון שהתשובות לעניין הזה הן מורכבות לפרק הזה נסתפק בלהגיד: כאשר לא מזדהים עם הרגש השלילי אלא מביטים בו מבלי להזדהות – הוא מפסיק לייצר מחשבות נוספות, מפסיק לשלוט בחשיבה וכך בעצם נשבר מעגל ההזנה שלו והוא מאבד אנרגיה. האנרגיה שהייתה לכודה בגוף משנה תדר והופכת לנוכחות. בדרך הזו הכאב, הרגש השלילי הופך להיות המנוע לתודעה מתעוררת. הסבל כחומר גלם לשינוי.

הפכתי להיות סחבה מושלמת בכל מה שקשור לאמהות. כל איזכור של אמא/ילד בקולנוע, מוזיקה גורם לי לבכות. נתפסתי חזק חברים.
ועוד שיר.

תקציר מנהלים

• אתם יכולים תמיד להתמודד עם ההווה, עם הרגע הנוכחי. אתם לא יכולים להתמודד עם משהו שהוא רק השלכה של המוח – אתם לא יכולים להתמודד עם העתיד (חוסר התכלית של הפחד שנוצר מהפער בין ההוויה שלנו כאן ובין התיאורים הבדיוניים שמתארת לנו המחשבה ביחס לעתיד. אתם כאן ועכשיו והתודעה שלכם נמצאת בעתיד – זה יוצר פער של חרדה. פחד הוא תמיד עיסוק בעתיד שנשען על העבר. פחד הוא תוצר של קיום בזמן).
• קיום בזמן הוא הישאבות בלתי מודעת לתכנים של המחשבה והרגש. המחשבה תמיד עסוקה בעבר ובעתיד. התפקיד שלה הוא להרחיק אותי מההווה. להבריח אותי מנוכחות ברגע ההווה. כמו כל התמכרות. כשאני לא מודעת, לא נוכחת, לא צופה – אני והרגשות והמחשבות שלי הופכים להיות אחד. אני הופכת להיות מה שהמוח שלי מריץ והאופן הרגשי שהמנגנון מגיב על התכנים של המחשבה. מודעות, צפייה, התבוננות במחשבות, ברגשות – נוכחות מודעת היא קבלה של הקיים. זוהי העמדה השפויה. הכאב שאני יוצרת עכשיו הוא תמיד צורה כלשהי של התנגדות בלתי מודעת למה שקיים.
• כאב הוא בלתי נמנע כל עוד אתם בלתי מודעים, לא נוכחים בכאן ועכשיו.
• תחושת העצמי מבוססת על מכלול המחשבות והרגשות המותנים, נקרא למכלול הזה כאן מיינד (אל תתפסו למילים – מצידי אפשר לקרוא לזה קוקוריקו) להבדיל ממודעות. נוכחות בהווה מאיימת בהכחדה על תחושת העצמי – זאת הסיבה שהמיינד מתכחש ומתנגד לעכשיו. משום שהוא אינו יכול להישאר בשליטה ללא הזמן והעתיד, הוא רואה בנוכחות בהווה שאין בה זמן (נסו את זה – פשוט תהיו מודעים למה שקורה עכשיו לתחושות שלכם בגוף, למה שאתם שומעים, רואים, לתנוחה שלכם) משהו מאיים.
• מקדו את תשומת הלב בתחושה שבתוככם. קבלו את העובדות של הרגע הנוכחי, קבלו את התחושות הנוכחיות. אל תחשבו על מה שאתם מרגישים, חווים, אל תתנו לתחושה להפוך לחשיבה ואם עולה מחשבה התבוננו בה ותנו לה לחלוף בלי להילכד בה. אל תצרו מהמחשבה על התחושה זהות לעצמכם. אתם קולטים? כל מפעל החיים שלנו – הוא יצירת הזהות הזאת – שהיא לעולם בדיונית ולעולם מייצרת כאב ולעולם מרחיקה אותנו מהחיים, ממה שקורה לנו.

אני רושמת את התקציר תוך התבוננות עם האופן הכה נואש שהתודעה שלי מנסה להיאחז במילים האלה כדי להפוך אותי למישהו.

בדיעבד הכתיבה מיותרת. אם הבנתי משהו הוא קיים ויעלה בזמן הצורך. סיכומים מהסוג הזה – המחשבה מיד מזנקת עליהם, זה מזון לאנרגיה שאין לי רצון להאכיל.

***

שנה טובה, מתוקים ויקרים. אני סובלת בגידול הילדים שלי. מתוך הסבל הזה נוצר צורך עוד יותר הדוק בעבודה עצמית, כי מהבוקר ועד הערב אני בהתנגדות למה שקיים – שזה הכנת בקבוקים, משחק עם פעוטות, החלפת חיתולים, לחץ מהבכי שלהם, וכו'. כשהבנתי שהדרך היחידה שלי לשרוד את התהליך היא לקבל את הקיים כאן ועכשיו (האופציה של לעזוב את המשפחה, לא מתאימה לי) נפתחה דלת לעבודה.

יתגדל ויתקדש

אני מנסה להיזכר ממה כל כך פחדתי ואני לא ממש מצליחה.זה נשמע הזוי, התנודות האלה. עכשיו למשל, אני לא מצליחה, באמת לא מצליחה להיזכר. מה חשבתי שיהיה נורא כל כך? ממה פחדתי? מה פחדתי שלא אשרוד?

נכנסתי לשגרה. בתשע וחצי בערב אני קורסת, אחרי יום אינטנסיבי. שתי נשמות בגוף קטן. אני כרוכה אחריהם באופן כל כך עמוק שאפילו אני לא מצליחה להתחקות למעמקיו. כשד' מחייך את החיוך הרחב שלו, כשהוא כולו צוחק, כולו שמחה, הלב שלי מתרחב באופנים שקשה לי לתאר. גימל מדבר אלי. יש לו דיבורים כאלה ארוכים שבהם הוא משרבב את השפה שלו והוגה את מילות הג'יבריש שלו כשהוא מביט מבט חודר היישר אל תוך העיניים שלי. בלילה כשאני הולכת לישון אני רואה את שני האנשים הקטנים הישנים האלה ושוב רגש מציף. הם ישנים בעריסות שצמודות בטור למיטות שלנו. ישנים על הבטן שמוטי זרועות לצדדים. שלושה חודשי חיים. אלוהים, שלושה חודשי חיים. מעולם לא נראו החיים שבריריים יותר, פלא גדול, סוג של נס. הקיום הזה כולו שאותו אנחנו מקבלים כמובן מאליו.

היום עובר כאיזה רצף שאיו בו עצירה. גם כשהם ישנים. זה תמיד ברבים. הם ברבים ואנחנו ברבים. עכשיו יש פחדים חדשים – איך זה יהיה ביניהם? הם כל כך שונים. כל כך שונים. אני כל כך רוצה שתהיה שם אהבה שתזרום ביניהם, חברות עמוקה, חברות עמוקה לחיים.

מסתגלים. להכל מסתגלים. לעייפות, לאינטנסיביות. לזה שלהספיק לכתוב מכתב ביום – נחשב הישג יפה. כשהמטפלת פה, יש לי זמן לעצמי. זמן קצוב. עכשיו הכל קצוב. זמן קצוב לקפה של הבוקר שבדרך כלל נקטע עם ההתעוררות של אחד מהם. אני אוספת אותם חמים מהעריסה. מבולבלים, המומים. נותנת להם זמן התאוששות במעבר מחדר השינה החשוך לסלון המואר יחסית. הם ממצמצים בעיניים. בשלב הבא מגיע החיוך.

חיים שהם סוג של זרם תודעה.

אני בעיקר פחות פוחדת. אף אחד לא מודה בזה, היא אמרה לי, אבל הרוב מת מפחד. מה יש לו? למה הוא בוכה? הם פוחדים מהתינוק.
זה לפחד מלא לדעת, אני אומרת לה. לא לדעת מה לעשות, לא להבין, לאבד שליטה במובן של יצור חי שאתה לא יכול לכוון, ללחוץ על כפתור. אתה נדרש להגיב ללא צפוי בזמנים שלא נוחים לך.

הסתגלות. בהתחלה היו לי עוד מלחמות פנימיות כאלה. רציתי את הזמן שלי. רציתי קפה עכשיו, אינטרנט עכשיו. לשכב ולקרוא. רציתי לברוח. הייתי בורחת לתוך הפנטזיות של: בשביל מה עשיתי את זה? של לארוז מזוודה, לחשוב שזאת הייתה טעות.

עכשיו הבנתי שהקצב הוא אחר. ככל שעובר הזמן אני פחות ופחות זוכרת מה היה ולכן יותר קל. השלמה עם המקום החדש. המצב החדש.

היום שוב בדקתי, כמו שבודקים מקום רגיש. מה את אומרת? מצטערת שעשית את הצעד הזה? שאלה שתמיד מלווה בניסיון לדמיין איך זה היה עכשיו בלעדיהם. השקט, המנוחות המתוקות של יום שישי, רואים סרט אחרי ארוחת צהריים מושקעת, פינוק קולינארי שהייתי דואגת לבשל. אחר כך סרט ולאחריו למיטה או הפוך מיטה ואחר כך סרט, בשעה הזו הייתי בטח אחרי מדיטציה אחת, אני אומרת לעצמי.

חזרתי לבשל, אבל זאת עדיין הפקה שגוזלת את מעט הכוחות שיש, את מעט הזמן הפרטי וגם זה עדיין לא ממש ממש חזרתי לבשל. וגם אנחנו רואים סרטים. אני עושה מדיטציות כשהמטפלת כאן. יש חיים, אבל הם אחרים.

זה היה עוד מאותו הדבר שהיה עד עכשיו עניתי לעצמי ואני אוהבת לאתגר את עצמי. ליצור שינוי, לא לעמוד במקום. אני אוהבת להתחדש.

הם מביאים כל כך הרבה חדש לחיים שלי בכל כך הרבה רמות וזאת רק ההתחלה.

טוב חברים, בואו נשים את הקלפים על השולחן

קשה לי. בניגוד למה שכתבתי כאן בעבר, מסתבר שהפחדים שלי בנושא האמהות היו בהחלט מוצדקים, וידעתי היטב ממה אני מפחדת. לגדל ילדים זה קשה. לי, זה קשה. קשה לי מכל מיני סיבות. אני יכולה לנסות למנות אותן כאן באיזה רפרוף ואולי בכל פעם בפוסט נפרד להיכנס אליהן קצת יותר לעומק.
נתחיל מזה שזה טוטאלי. בהרבה מובנים, זה דורש התמסרות טוטאלית. זה לא אומר שהחיים מסתיימים, זה רק אומר שנוצר להם מרכז כובד מאוד משמעותי. עכשיו, אם אתם בשלב שעוד לא סיימתם לחפש את ההתמזגות עם האם, לחפש סימביוזה, לחפש אהבה, לחפש כל מיני, אם אתם עדין זקוקים נואשות לאיזו תשומת לב של קבלה מהזולת, זה לא השלב לילדים.
אחד הביטויים של הטוטאליות הזו, היא העובדה שגידול ילדים זו עבודה פיזית קשה. ושימו לב, אני עוד לפני השלב שהם זוחלים, הולכים וצריך לרוץ אחריהם ולהשגיח בשבע עיניים. אני בשלב שהם עדיין שוכבים להם כמו טאטלך היכן שהנחת אותם. ועדיין, זאת האכלה, הלבשה, משחק, הרדמה – פעילות שמתנהלת 24 שעות ביממה. אני זכיתי ( בלי עין הרע, בן פורת יוסף) בילדים מתוקים, שקטים, חייכניים וטובי לבב ועדיין (עדיין מס' 2) גם כשהם ישנים כבר לילה מלא, השינה שלי לידם היא לא אותה שינה, כמו אז בימים הרחוקים ההם שהתחבטתי קשות לאן לטוס בחודש הקרוב (נקודה כואבת). האוזן תמיד כרויה להקשיב למלמולים, התפתלויות, גניחות, אנחות,ציוצים, רחשים, זוויות שבהם מונח הראש-גוף.
עכשיו שוב, ישנם אנשים שעבודה פיזית מהסוג שילדים דורשים, היא מבחינתם סבבה. לא אני. עבודות פיזיות, מונוטוניות שחוזרות על עצמן, זה לא בדיוק הקטע שלי, אם נתבטא בעדינות. העובדה שאני לא קמה בשלוש בבוקר עם שיר בלב להחליף חיתול, זה לא אומר שאני לא שמחה ומחייכת אל התינוק תוך כדי ונהנית ממנו, מהתקשורת איתו ומלהסניף אותו ובכל זאת, אנשים שונים מוכשרים ואוהבים דברים שונים וכמו שיש אנשים שאוהבים את הסוג הזה של העבודה – אני לא שייכת למחנה הזה.
עד לשלב מסוים הייתי בטוחה שכולם כמוני. כי הרי מי יכול לאהוב עבודות שאני תופסת כמשעממות להחריד?

האסימון נפל אצלי סופית כשעמדתי יחד עם קרלה, המתנדבת הגרמנייה, שקועה בזבל אורגני עד הברכיים, על פלטפורמה של משאית שהובילה אותנו בשבילי המשק. התפקיד שלנו היה לדחוף את אתי החפירה לתוך ערימת הזבל, להעלות גוש חרא אורגני נאה ולפזר אותו על מדשאות הקיבוץ, וכל זה בחום יולי-אוגוסט המרנין, אי שם בערבה. אני קיללתי את ה"רגע שקידמוני ברכיים", אם נשאיל מקוהלת. אמנם עשיתי את העבודה אבל מהר מאוד כמויות החרא שהעליתי בכל פעם הלכו והצטמצמו ומה רבה הייתה ההפתעה שראיתי שקרלה פורחת. היא דחפה את את החפירה באדיקות, בהתלהבות ובשמחת חיים מתפרצת והייתה מרוצה מאוד אם לשפוט לפי ההתנדבות הנלהבת שלה לעשות בדיוק את אותו הדבר בהמשך היום. כששאלו אותנו בתום משמרת הבוקר אם אנחנו רוצות להתנדב לפזר זבל גם אחרי הצהריים, בתוכי התפקעתי מצחוק ואז שמעתי בתדהמה ובאי אמון את קרלה אומרת: שור, נו פרובלם.
לתובנה הזו היו לי שותפים. בקיבוץ מהר מאוד הבינו שלא ממש כדאי לבנות עלי כשמדובר בעבודה "חקלאית". בכל מיני עבודות שדה ומטע למיניהן: קטיף נשירים, קטיף זיתים, סירוק גפנים, זרגוג תאנים, זרבוב בצלים – זה תמיד חזר על עצמו: שעת העבודה הראשונה הייתה סבירה, השעה השנייה – בסדר, בשעה השלישית הייתי במצב של מוכנות לתקוע את המזמרה לעין של החקלאי/איכר/עובד האדמה – שלצידי. לא הצלחתי להבין איך אנשים מסיימים יום עבודה שלם. שמונה פאקן שעות בלגזום עלים. בעבודות השחורות שבהן העסיקו אותי בקיבוץ היה מדרג. באיזה אופן שקשה לי להסביר העבודה במטבח הייתה הכי נסבלת (אולי בגלל שזה בצל, במזגן? אולי בגלל שלעבודה במטבח מטרות נראות לעין שמסתיימות בתוצאות? ולא שורות אינסופיות של עצים/שיחים, שנראה שכשמסיימים לגזום אותן מקבלים פרס על מפעל חיים?). בעדיפות שנייה – היו העבודות היותר תעשייתיות נקרא לזה, כמו למשל, בניית טרסות או קדיחת דיבלים ברצפה. גם פה אני חושדת שמה שהפך את זה נסבל – זה שזאת עבודה שיש לה תוצאה נראית. סירוק הגפנים למשל – שזאת שיטה לדילול אשכולות ענבים, נתפסה אצלי כעבודה הזויה בעליל. לעמוד שם בתוך מטעי הגפנים עם המסרקים האלה מפלסטיק, שערסים בשנות ה-60 היו מכניסים אותם לכיס ולסרק אשכולות הענבים, שנמצאים בשלב העוברי שלהם???%$##@ הסבלנות שהייתה לי לסוג הזה של העבודות הייתה קרובה מאוד לאפס.
הניסיון,אגב, הלא מוצלח הראשון שלי עם עבודה חקלאית היה בגיזום עצים. השכר היה לפי מכסת עצים – ואני ביום שלם, לא הצלחתי לגזום עץ אחד.
גם באמריקה היה לי מפגש עם העניין. היינו מהגרים בראשית דרכם ועד שהיינו אמורים להתארגן חיפשנו כל עבודה שמכבדת את בעליה. בן זוגי דאז, הפך לכוכב העולה התורן במסעדה שנקראה "הביצה השבורה" The Broken Egg. הוא היה הטבח והיה כנראה מצטיין במה שהוא עשה (שוב מפגש עם הכישורים השונים שבני אדם מתברכים בהם)- זה והסיפור שסיפרתי להם שבישלתי בקיבוץ ל-100 חברי קיבוץ, הוביל את הנהלת ה"ברוקן אג" לתת לי הזדמנות להיות ה- breakfast cook בסניף אחר. שוב בשעה הראשונה עבדתי יפה מאוד – מהר מאוד השתלטתי על העניין של להפעיל שמונה מבערי גז בו זמנית ולהכין במקביל שמונה אומלטים. אין לי בעיות קואורדינציה, אני יודעת לעבוד פיזית מהר כשאני רוצה, אבל אני מסוגלת לעבוד ככה רק ביחידות קצרות של זמן. בקיצור העניין חזר על עצמו, שעה ראשונה אחלה קצב, שעה שנייה סביר בשעה השלישית כבר התחלתי להתעסק בראש עם סוגיות פילוסופיות כדי לברוח מהשעמום. פילוסופיה ואומלטים כידוע לא ממש הולכים טוב יחד. בסוף היום כשהייתי צריכה לנקות את הגריל, הסבל שלי הגיע לשיאו. מהביצה השבורה פיטרו אותי בנימוסיות אמריקאית. כשצלצלתי לברר איזה משמרות אני עושה בשבוע הבא, ענה לי מנהל המשמרת התורן: "We did all the backup" ובמילים אחרות: תודה, אנחנו לא ממש צריכים אותך.
לא הסקתי את המסקנות, וגם הייתי זקוקה לכסף. באפיזודה הבאה ניסיתי את כוחי כטבחית של אוכל סצ'ואני. את האוכל הסצ'ואני בעיקר מרתיחים. אני הייתי אמורה לנצח על שני דודי מים רותחים, שלתוכם הטבלתי עלים ירוקים, ודמפלניגז מכל מיני סוגים. כשהייתי צריכה לשרת שלושה לקוחות בשעה, שזאת הייתה פחות או יותר התנועה במסעדה, הכל עבד יפה מאוד. אבל, רצה הגורל ודווקא ביום שבו המנהל הגדול הגיע, פתאום נהייה תור של איזה עשרים איש. וככה יצא שהדמפלינגז נפלו לי למים (בלי רשת) וכשניסיתי לדוג אותם, גם המקלות נפלו לי ונהייה בלגן של דמפלינגז צפים ומקלות שוחים ואני בכל מיני שיטות לא קבילות מנסה לדוג אותם וברקע תור של אנשים שמחכים לאוכל. המנהל הגדול לא יכול היה יותר לסבול את העניין ופשוט צרח עלי: את מפוטרת. "ת'נק יו, ת'נק יו", נרגש וכן השתחרר לי בלי שליטה מהפה; כמעט בכיתי משמחה והכרת תודה שהוא מושיע אותי מהגיהינום הזה – ההוא מההלם השתתק.
***
יש לי חברה יקרה, שהצליחה למדי בפוליטיקה. "השטות הזאת", היא אמרה לי "שהכל שווה את החיוך שלו. אז הוא חייך קצת, אז מה? זה שווה את כל ההשקעה הסיזיפית הזו? האמירה הזו, שX שווה את כל הסבל, היא כזה חרטוט. כששואלים אותי מתי התחלת ליהנות מהילדים? אני תמיד עונה: כשנכנסתי לפוליטיקה".

גם אני לא אוהדת את האמירה הזו ש”X שווה את כל הסבל", אבל מסיבות אחרות.
ככל שאני מעמיקה לתוך היער הזה שנקרא הורות, ברור לי שכל הסבל, אבל רק כולו נגרם מהאופן שבו אנחנו מאמינים למחשבות שלנו. הפרשנות שאנחנו מלבישים על הגירוי. במובן הזה שום X לא מצדיק סבל. הסבל הוא תמיד מיותר והוא תמיד תוצרת בית. יש לי שפע הזדמנויות להתאמן עכשיו על העניין .

****

ובהקשר הזה כותבת סימון דה בובאר שאת האוטוביוגראפיה שלה (זיכרונותיה של נערה מחונכת) אני קוראת עכשיו (כן אני מוצאת זמן, קניתי מנורת קריאה קטנה כזו שמצמידים לספר, כזאת שטובה למטוסים…): "כבר מזמן החלטתי להקדיש את חיי למלאכת הרוח. זאזא זעזעה אותי כשקבעה בהתרסה:"להביא לעולם תשעה ילדים, כמו אמא, זה לא פחות חשוב מלכתוב ספרים". לא ראיתי שום דבר משותף בין שני מסלולי החיים הללו. להוליד ילדים שבתורם יולידו עוד ילדים, הרי זה כמו לשוב ולשיר עד אין קץ את אותו זמר מַשמים…השכפול הסתמי הזה של בורות ואדישות היה בעיני כמוות".

ספר מצוין. המבט המעמיק והמורכב שלה על הילדות וההתפתחות שלה, ובדרך מפגש עם החברה הצרפתית בתחילת המאה ה-20 וערכיה.

אפילוג

נסעתי היום אל הדירה שבה גדלתי. כמו שכבר כתבתי כאן השכונה שבה גדלתי, הייתה מהסוג שכשהייתי מתקשרת לשאול את אמא שלי: מה נשמע? "יורים", היא הייתה עונה לי, "יורים". בקומה השנייה בכניסה שלנו, גר למשל סוחר סמים. הוא גם סחר וגם השתמש, מה שהוביל לירידה מהפסים ומי שליוותה אותו למרכז הגמילה הייתה לא אחרת מאשר אימי – שיצרה איתו חברות קרובה. אלי קראו לו.

אלי היה שייך לגל השני של הדיירים. כשאני חושבת על הגל הראשון – אלו שנכנסו לדירות, כשהדירות היו חדשות – כמו ההורים שלי, אני מבינה שבניגוד לתחושה שלי, הדיירים לא היו כולם מזרחיים, אלא שזאת הייתה תערובת כזו של פולנים, רומנים, רוסים, עיראקים, טריפוליטאים ומרוקאים. אולי כילדה בגילי – יכול להיות שאכן הייתי הילדה האשכנזייה היחידה בסביבה, אבל האוכלוסייה בשכונה הייתה מעורבת.
השכנה ממול לדלת הייתה גב' שרה שפיגל, אלמנה פולנייה, שלמרות שהיא גרה 20 שנה מול הדלת של אמא שלי, הן פנו זו לזו בתואר גב' שפיגל וגב' זליקובסקי. בפולנית זה נשמע הרבה יותר עסיסי – פָּאָנִי שפיגלוֹבָה. גם אנחנו הילדים חונכנו לפנות אל השכנה כגב' שפיגל. פאני שפיגלובה הייתה מגיעה אלינו כשהיא מחזיקה ביד צרור מפתחות שאיתו היא הייתה משחקת כשהיא דיברה עם אמא שלי ואמא שלי הייתה נגנבת כי זה הזכיר לה את שקשוק המפתחות של הסוהרים במחנה העבודה שהנאצים ברוב חסדם הועילו לארח אותה בו.
בכניסה א', בקומה הראשונה גרה מניה הרוסייה, שבזכותה אני מבינה רוסית. אמא שלי דיברה איתה רוסית, כי ממעט הדברים הטובים שמלחמת העולם השנייה הנחילה לאימי הייתה השליטה בשפות הכובשים: גרמנית ורוסית. בזכות הגרמנית הזו אמא שלי קראה בבורדה, וכך נפתח אלי צוהר ראשון לעולם האופנה, נקרא לזה ככה, בדחילו ורחימו.

עולם שלם שנעלם. בכל פעם שאני נוסעת אל הדירה הזו (קניתי את החלק של אחותי כהשקעה בתקווה לפינוי בינוי, תקווה שמזה כעשור הכזיבה…) ישנו הכאב הזה שאני מרגישה בסרעפת. זהו זיכרון הכאב של ילדותי, זה הכאב על מה שהיה ואיננו, הכאב על המפגש עם העליבות הנוראית שבה גדלתי והעליבות של ההווה. איך הגדיר את זה מישהו? העוני לא מצטלם טוב ברשתית של העין.

אֶנִי הָאוּ, מתחת לדירה שלנו גר אליהו. אליהו ואשתו היו "העירקאים" ואני זוכרת עדיין את הזעזוע של אמא שלי שגילתה שהם מבשלים על פתיליה, זה ושעד יומה האחרון היא לא הצליחה להבין "איך אנשים חיים עם דלת פתוחה". אליהו ואשתו לא היו שכנים נחמדים, הם הפכו להיות עוד יותר לא נחמדים אחרי שאבא שלי נפטר, הייתה התחושה הזאת שהנה בקומה העליונה גרה האלמנה שעכשיו אפשר לטפס עליה. אליהו עשה לאמא שלי את המוות – פעם הכביסה טפטפה לו ופעם היא הזיזה את הכסא וזה עשה רעש, וכל פעם (נגיד בתכיפות של יום כן, יום לא) היו לו טענות ומענות, עד שפעם אחת – הגיעו אצל אמא שלי מים עד נפש, והתמונה הבאה היא מסוג התמונות שנחרתות בקורטקס וצפות ברגע המוות. אליהו עומד מכווץ באחת הפינות של חדר המדרגות ואמא שלי מנפנפת מעל לראשו עם שרפרף וברור שאם אליהו יגיד מילה לא נכונה, או יזוז בתנועה לא מתאימה, השרפרף הזה ינחת לו על הראש ולא באופן עדין, אלא באופן שישלח את אליהו אל שדות השקט הנצחי. שני דברים למדתי ממנה: לא לפחד מגברים ושאלימות בהחלט פותרת בעיות. עובדה: מאז הנפנוף ההוא אליהו לא העיז לעלות לקומה שמעליו.

ואני כאן בבעיה (מאמר מוסגר): בספר התורן על איך לגדל ילדים ישנה הפסקה הזו שבה כתוב שמאוד חשוב ללמד ילדים שאלימות לא פותרת בעיות. ואני עם כל התובנות ושאר הירקות – עדיין מאמינה אדוקה בזה שאלימות היא בהחלט דרך לפתור דברים.
אין ספק שזאת תוצאה של החינוך הקלוקל עד מאוד שקיבלתי בבית: "אל תראי לאף אחד שאת מפחדת", "אם מישהו מרים עלייך יד תכניסי מכות בחזרה". זה מסביר את הסעיף הראשון כאן ואת 15 שנות הקרטה שלי שביליתי בניסיון לייצר סובלימציה.

עכשיו אני בבעיה, כי אני הולכת לגדל שני בנים והדבר האחרון שאני הולכת ללמד אותם זה שאלימות לא פותרת בעיות. אין לי שום חשק שאחד מהם יחזור כמו בן של חברים שלנו שחזר עם מספריים שתקועות לו בגב וזה התרחש בבית ספר שממוקם בשכונה "טובה" (הם אגב, בעקבות המקרה, עברו לגור בניו זילנד). ברור שבגיל 3 הם כבר ילכו ללמוד ג'ודו – אבל ללמוד ג'ודו לא מייצר רוח לוחמת ולא מייצר מצב שבו אף אחד לא מתעסק עם מִיקוֹ. מצד שני, כן ישנה ההבנה שאלימות מובילה לעוד אלימות ושאלימות בדרך כלל מחייבת מצב תודעה מעוות, לא בריא ומזיק. איך משלבים את שני החלקים האלה?
מחנכים שאלימות כמו כל דבר אחר היא לא רעה או טובה, אלא הכל הוא תלוי נסיבות, הקשר, ומצב תודעה. נקרא לזה אלימות מדויקת שהיא אלימות חיצונית, מתבקשת, כשהפנימיות אינה נגועה בכעס ושנאה. אלימות של יראו וירָאו. זה אפשרי. השאלה איך מחנכים לזה?

ולמה אני נזכרת? כי בדרך החוצה מהדירה פגשתי את שלמה, בנו בכורו של אליהו. שלמה עדכן אותי שהוא קיבל מכתב שמבשר על פרויקט פינוי בינוי ועל תוכניות שהגיעו לוועדה המחוזית. אני ושלמה נפרדנו כידידים; לא ירשנו את הנהר העכור שעבר בין ההורים. אחרי השיחה עם שלמה, חשבתי על איך הכל משתנה, וכמה מהפרספקטיבה הזאת כל השנאות, הכאבים והדרמות מתכווצים. אמא שלי איננה, אליהו איננו, גם גב' שפיגל הלכה לעולמה (מעניין איזה עולם זה?) ומניה מתה וגם אשתו של אליהו – והנה גם הבניין על ערש דווי; התפאורה של המחזה שהשתתפתי בו כילדה ואחר כך בתפקיד הנערה המתבגרת, התפאורה הזו עומדת להיכחד.