בנפול אויבך אל תשמח

אני מנסה לתאר את זה במילים וזה לא כל כך מסתדר. העומס הזה. ואולי זאת חוסר הזהירות. זה מסתבך כשמנסים לתת לזה שם. פחדים עתידיים, כבר ברור הגיחוך. ובכל זאת תחושות ישנות תוקפות כאילו מעולם לא השתנו הטמפרטורות בחוץ. החלטות הן לעולם לא חסרות משמעות. ההחלטות שנראות הפעוטות ביותר. האופן שבו היד נשלחת אל הפה. מחר. מחר תערוכה. השליחויות שכל אחד מאיתנו נשלח לבצע. רק אני השופטת הכי מחמירה שאני יכולה להמציא. האופן שבו זה מציק ברור לי כמו קו על מפה.

האופן שבו העבר פוגש אותנו. בינתיים נולדים ילדים. בני זוג מתחלפים. תמיד היה ברור שהוא יגמור רע. צירוף של הרס עצמי והרס של אחרים. כבר שנים בכסא גלגלים. סוף ידוע מראש. יש בי שמחה לאיד. אני יכולה לזהות אותה. את הלילה ההוא אני לא אשכח לו. אני והוא רבנו עליו. הוא חימם לו את המוח והיה רע אלי. אחר כך הוא רב גם איתו. מבזה הרעיון שביליתי בתוך חורבות כאלה. מבזה ולא מבזה. במובנים מסוימים הוא היה במצב מתקדם ממני ושם הייתי צריכה ללמוד. בנפול אויבך אל תשמח. סתירה לוגית. אם אין שם שמחה אין שם אויב. הוא מעולם לא עשה לי דבר. הוא עשה לעצמו.

טעו, הוא נכנס לניתוח והם עשו טעות. הוא יושב בחדרים ריקים בודד מתמיד. אומללות. האיסור הוא איסור עמוק. להיבנות מאומללות של אחרים זה כמו לשדוד גופת מת. רמת מוסר דומה. אבל הניצוץ הקטן של השמחה לאיד כבר היה, כבר נצפה. ממה הייתה ההנאה? מזה שצפיתי את זה שנים רבות כל כך מראש? שההיגיון, זה שהעולם המודרני לא יודע לזהות, שוב מצטייר לפרטים המעודנים ביותר? ששוב ושוב מצטברות ההוכחות.

ההתנשאות המגוחכת הזאת. העליבות המגוחכת של ההתנשאות המגוכחת.

ונעבור אליה. אל המשחקים הקטנים שהיא משחקת. עושה טובה שהיא מדברת. המשחק השקוף. ככל שהוא כוחני יותר הוא שקוף יותר. אני לא מצליחה לגייס חמלה. זה יבוא לי שוב ושוב מול הפנים, עד שאני אצליח לפרק את זה לחלוטין. זה חסד. המפגש עם העליבות הזאת והכעסים שהיא מעוררת בי. לראות את ראש נחש הזה מתרומם מולי ומבלי למצמץ לראות איך רגשי הנחיתות מייצרים חזיון תעתועים ובנשימה אחת לבחור תפקיד אחר. האם תפקיד הקורבן קרוב יותר לפתח המילוט מתפקיד התליין? אני נוטה לחשוב שכן ובו זמנית אני נוטה להאמין שאני טועה.

אלוהים יקר החסדים העצומים שאתה מרעיף עלי, קטונתי.

אני נזכרת ביום ההוא שביליתי אותו כולו בכריעה על הברכיים. השתחוותי לפנייך. שיוויתי אותך. הלוואי שהוא יכול היה להושיט לי יד מהקבר. התת מודע יודע הרבה לפני המודע, היה הניסוח שלו. הנשמה רואה אל האין סוף. לפעמים אני מקבלת חלק מטושטש מהפאזל. מטושטש באופן ודאי. כמו טפיחה על שכם. הקודים ברורים. אני אמתך. תמיד הייתי. מכל המתנות זאת הגדולה מכולן. ההבחנה במהות הפנימית שבכל תופעה היא עיקר הידיעה וידיעת העיקר. אולי זאת הייתה השמחה?
בוחר שבחר לבחור בבחירה מסוימת נבחר לבחור במה שבחר. החסד הוא אינסופי. הסבר מובן אינו סופי. הרף העין שהוא המצב שבין ראיה ואי ראיה הוא המצב הנצחי. הוא לא קיים ואני לא קיימת. זאת אותה התנועה עצמה. להיבנות מהחלטות זה מה שמתחזק את הניגודים. מעולם לא קיבלת החלטה. האם את יכולה לחיות את המציאות הזו? כדי לחיות אותה, אני חייבת להבין את העניין לעומק, לרדת אל שורשו. ברור לי שזה נכון, עדיין לא ברור לי האיך. כדי להבין אני חייבת לבודד את זה וכדי לבודד את זה אני חייבת להיות במצב החד ביותר האפשרי. מי ישתדל? מה אכפת לי.

____________________________________

ב"מחברות המלחמה"  היומן של מרגריט דוראס, שאותו היא כתבה בין השנים 1943-1949 ושיצא עכשיו לאור בתרגום עברי, מתארת דוראס את ציפייתה לנפילת ברלין ב-1945 : "מי שלא חלם את החלום הזה, המגואל בדם, על גרמניה, לכל הפחות פעם אחת בחייו, באותו חודש אפריל של 1945 – הוא נכה".

ההנחיות הגאוניות של דון מיגל רואיס

1. אל תאמין לי, אבל תלמד להקשיב לי  ברוב קשב כך שנוכל לתקשר.
2. אל תאמין לעצמך – אבל תקשיב לעצמך.
3. אל תאמין לאחרים – תקשיב להם.

מי גאון מי? כל התורה כולה בשלוש שורות.

אובדן הפסאדה

אני כבר כמה ימים רוצה להתפנות לרגע שבו אני אוכל להביט על הצילומים שצילמתי בבלגיה בדיוק לפני שנה.
בא לי להתחיל מהקל אל הכבד. אולי באיזה סדר כרונולוגי.

תחילת המסע בבית מלון, שתהרגו אותי לא זוכרת איך קוראים לו.

ארוחת הבוקר שאכלתי שם.

יש בהתחלה תמיד משהו מבטיח. פתיחה שמחכה לבאות. הכל טרי, מעורר, ממלא אנרגיה. יש ציפייה.

אחר כך עברנו להילטון.

את הילטון בריסל אני אוהבת. אולי בגלל שאנחנו חוזרים אליו. אני אוהבת את מה שאני מכירה, נראה לי. עיצוב שנתקע בשנות ה-50. ואולי זה מה שיפה.

מכאן אני מדלגת ישירות לברוז' שאליה נסענו למחרת, שהיא בעצם הסיבה שלכבודה התכנסו. כבר שבועות אני מסתובבת עם איזה זיכרון שרציתי לחזור ולגעת בו. נזכרתי באיזה יום ראשון שאני והזוגי טיילנו בברוז'. אני חושבת שאני זוכרת את ברוז' כי כשהיינו בדרך לאחת מהכיכרות המרכזיות, הנייד של הזוגי ניגן ועל הקו הייתה המתווכת שהודיעה לנו שאלו שבדירה שלהם התעניינו אז, הסכימו למחיר שנתנו ואני זוכר את תחושת האושר שהציפה אותנו לשמע הבשורה. משהו בתחושה הזאת כנראה יצר סוג אחר של נוכחות בשיטוט ההוא בברוז'. שיטוט שנחקק, למרות שבמובנים רבים, השיטוטים האלה כל כך חוזרים על עצמם. כל הערים האירופאיות האלו שהפכו אצלי לאיזו בלילה יצוקה. התחושות ההזויות האלה שאתה מטייל במקום שאף פעם לא היית בו, המקומיים נחים את יום הראשון ואתה הולך בתוך השקט הזה שלהם ומרגיש לא שייך, בן בלי בית. להם יש בית, שבו הם נחים כרגע, קוראים עיתון, עושים אהבה, כועסים על הילדה, מגרדים באף. ואתה צועד ברחובות הריקים.

אתה זר. להם יש יום ראשון. אתה תלוש. יש בשיטוטים האלה געגוע לבית – הבית שהשארת מאחור –ואולי גם געגוע לבית שאף לא היה לי. הגעגועים האלה לפעמים כל כך חזקים שזה כמעט כואב. ואולי זה בדיוק מה שנוגע בי בטיולים האלה. מה שמשתחזר. הלא להיות שייך. להיות ולא להיות. הכיכרות הריקות האלה, תחושת חוסר השייכות, סוג המדבר שהרגשתי שהקיף. כילדה הרגשתי שאני ניצבת באמצעיתו של ריק גדול. הייתי במרכזו של ריק גדול. ואקום. הייתי בו לבד ואולי במובנים מסוימים לא באמת הייתי. ואולי, אני אומרת לעצמי, כבר אז הבנתי משהו. אבל זה היה גדול עלי. אולי כבר אז הלכתי בתוך איזו אמת אבל היא הייתה גדולה עלי. הייתי באמצעיתו של מדבר דומם. זה היה עולם ריק ודומם. אין סוף של ריק.

הרגש הזה שניעור מחבר אותי עמוק יותר לגירויים הויזואליים מסביב. מפגשים עם אנשים. בתי קפה, אוכל.

***

בסוף כלום לא יצא מהדירה ההיא. גילינו שהיא יושבת על איזו צומת שכל הילדים מגיל 11 ועד גיל 25 נוהגים להיפגש בה בלילות וגם שהבניין היה מלא ליקויי בנייה, כמו למשל שלחדר השינה יש קיר משותף עם המעלית ושאלו שניסו למכור לנו את הדירה תבעו את הקבלן ומעשיות מפה ועד להודעה חדשה. זאת אגב, הייתה הדירה השלישית שכמעט קנינו במסע הארוך שלנו לרכישת הדירה.

***

ועוד איזה עניין קטן. לפני למעלה מחודש דה-מרקר הקדיש חמישה עמודים על האופן שבו העולם הווירטואלי מאיים על פרטיות הגולשים– חמישה עמודים שעשו לי הרבה נחת.  לא נכנסתי בזמנו לפייס בוק וגם לא אכנס, כי הבנתי כבר אז בתחילת הדרך שהגדרות הפרטיות שלהם בעיתיות. מי שנתן חיזוק להבנות שלי היה אפי פוקס התותח.

ואתמול קיבלתי המחשה בגוף הסרט לעידן הווירטואלי המוטרף שאנחנו חיים בו, דוגמית קטנה. אתמול הכלב של השכנים נבח כל היום בהיסטריה. זה התחיל בבוקר בבוקר כשהתעוררתי מהנביחות שלו – הבעלים קשרו את הכלב בגינה, הכלב רצה להיכנס הביתה וכל היום התחרפן. בעשר וחצי בלילה כבר לא יכולתי. ניגשתי אליהם צלצלתי בדלת, לא חשוב ענו מה שענו, הרגיעו את הכלב. אני רשמתי לעצמי את שם המשפחה כי זה מה שדורשים ממך בשירות הווטרינרי כשאתה פונה אליהם עם בעיה.

אז היו לי שם וכתובת – והלכתי לגלגל – כי רציתי למצוא את הטלפון – להתקשר במקום להתחיל לסחוב את עצמי אליו, כשהכלב מתחיל שסן של יללות. למות. כמובן שהגעתי אל כל הבלוגים שלו, זה המקצועי וזה האישי – ובחמש דקות נפרס לפני כל עולמו הפנימי. זה פשוט לא יאומן. מעבר לזה שאני יודעת שהוא לא התגבר על האקסית שלו למרות שהוא נשוי+2, אני גם יודעת למשל שהוא מתוסכל מבחינה מקצועית. עכשיו תהרגו אותי מה גורם לבן אדם לכתוב בשמו המלא + תמונה על כל הדחיות והסירובים שהוא מקבל בראיונות עבודה. כאילו דה? אם אני בגלגול של שנייה וחצי עולה על זה – הוא לא חושב שמעבידים עתידיים יכנסו לקרוא ויחליטו שאם אחרים לא רצו, אולי גם להם לא כדאי? ושאולי יש קשר בין הבלוג הזה לזה שהוא לא מצליח למצוא עבודה בתחום שהוא רוצה? ואיך הוא מעודד את עצמו?- אני טיפלה מסלפת כי אני לא רוצה שחיפוש יחבר בין הפוסט הזה לפוסט שלו, וזה ממש צורב לי שאני לא יכולה להעתיק כאן את הניסוחים המדויקים -  בגדול זה משהו בנוסח: מי כוכב, מי תותח, מי שלא רוצה אותי מפסיד וטקסטים מהסוג הזה. היום בבוקר כשראיתי אותו השפלתי עיניים מהמבוכה.
ובמחשבה שנייה, אולי זה בדיוק הסיפור של העידן הזה שלנו. הרי גם אותי יש מי שמזהה וגם אני חושפת כאן לא מעט. אולי זה העניין – מות הבושה והפרטיות. אתה לא יכול לחשוב שום דבר שמישהו אחר כבר לא חשב עליו. הבלוף של הפסאדה חשוף.

לא יותר לבנות לרכוב על אופניים מחוץ לב

כבר נשפכו הררי מילים על האופן שבו החרדים לא מצייתים לצו בית המשפט ולחוקי המדינה – מחד ומאידך – חולבים את הפרה הזו (ע"ע השלמת הכנסה) והאופן שבו הפוליטקאים מוכרים אותנו ואת האינטרסים של הציבור בישראל וכיצד המכירה הזו בסופו של דבר היא בעוכרי כולם, כולל החרדים, ומה שקורה עכשיו סביב עניין עמנואל ממחיש את זה.

מדוע המצב הזה גרוע גם לחרדים? כי הם הולכים ומסתגרים בעולם שהופך להיות חשוך ומעוות, עולם סגור שאינו פתוח למשא ומתן שהולך ומסתגר אל תוך הטירוף הפנימי שלו, ללא בלמים ובקרות. סוג של היפנוט פנימי שהולך ומתרחק מהמקורות.
השם יתברך מתהפך עכשיו מבושה על בניו ובנותיו, על האופן שבו הקהילה החרדית רואה בגזענות ואפליה – נושא לקידוש השם. עד כמה ניתן להרחיק מאיזה מקור בסיסי של מוסר והגינות, של ו"אהבת לרעך כמוך"?

קל להיווכח עד כמה עמוקה, אפלה ומעוותת – הרוחניות של העולם החרדי שיוצא היום להפגנות ולמסירת חייו ולו כדי שניתן יהיה להמשיך ולהפלות בין אשכנזים למזרחיים במוסדות החינוך. אפליה שאומרת שאדם אחד, יהודי אחד נעלה מאדם אחר, יהודי אחר, עד כדי כך נעלה שלא ראוי שהילדים של שניהם ילמדו יחד. הגזענות והשוביניזם כלפי הגר לא נעצרים בשער גם כשמדובר ביהודים. האנשים האלה מוכנים לשבת בכלא כדי להגן על תפיסת עולמם שאשכנזים וספרדים לא רצוי להם להתערבב אלו באלו. תפיסת עולמם לפיה האשכנזים טובים יותר מהמזרחיים.
עתון הארץ מדווח שבבית המדרש בחסידות סלונים בעמנואל, החסידות הדומיננטית בישוב, האווירה בשעות האלה היא של התרוממות אקסטטית. מדברים שם על קידוש השם ועל עולים למוקד בימי הפריצים.
לו אני במקומם הייתי יושבת עם שק אפר על הראש.
החרדים, המתיימרים להיות הנושאים בעול הרוחניות של עם ישראל , מתגלים במערומיהם.
זה לא חדש. מעולם לא ראינו חרדים שיוצאים להילחם למען לא יעשקו אלמנה ויתום בישראל.

וש"ס -  המזרחיים שמצביעים עבור ש"ס ככאלה שיחזירו עטרה ליושנה? – זה המקרה הקלאסי של הפנמת הדיכוי – הרב עובדיה יוסף "מזועזע" מעצם העתירה. אתם קולטים? ש"ס שותקת ולא רק זו בלבד ששותקת – אלא ראשיה שוקלים האם להצטרף לתמיכה להפגנות.

איזו התרחקות מכאיבה ונוראית של החסידות ממקורותיה, מדברי הרב אלימלך מליזענסק – דור שלישי לבעש"ט: " וישמור עצמו מלשנוא שום אדם מישראל, כולל אלו הרשעים שנודעים לו בבירור שאי אפשר לדונם לכף זכות וכל שאפשר לדונם לזכות מחויב לאהוב כנפשו בכל מאודו בגופו וכנפשו לקיים ואהבת לרעך כמוך" (מתוך "הנועם אלימלך", הנהגות האדם).

פרסיקו שנכנס למעיים של הסיפור הזה – כתב פוסט מצוין ובו הוא בין היתר גם מפרט את התקנון המוצע של מרכז החינוך המדובר. תקנון שממחיש את הקנאות וההקצנה שהחסידים עוברים, את ההכרח שלהם ללכת ולהסתגר יותר ויותר בתוך עצמם וההקצנה שמטבע הדברים חייבת להחריף, כדי להמשיך ולהחזיק בכל האיסורים האלה והבידול ממה שמתנהל סביבם בעולם המודרני.
רק לשם דוגמא – סעיף ג. בתקנון : מטעמי צניעות לא יותר לבנות לרכוב על אופניים מחוץ לבית. וגם – סעיפים

• ו. אין להפעיל רדיו בבית כלל. אין להחזיק בבית מחשב שבאמצעותו ניתן לצפות בסרטים מכל סוג. כמובן שלא ניתן לאפשר חיבור לאינטרנט.
• ז. יש להימנע מלקיחת הילדות לבתי מלון ולאתרי נופש למיניהם. אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות.

זה לא ייגמר טוב.

וכאן עוד מאמר מצוין בנושא שגיליתי.

ליונה יש שובך חדש

זהו מת הבלוג הישן. הבית הוירטואלי שלי. ממש לא היה לי פשוט.

להרמת המורל, אני מעתיקה לכאן טקסט שהופיע על כרטיס הביקור של מעצבת הפנים שהייתה אצלנו היום. היא התוודתה שהיא כתבה את הטקסט כשהיא הייתה שתויה.

שינוי מרענן מכל הפלצנים הכה-הו-רציניים וחדורי חשיבות עצמית שאיתם נפגשנו עד עכשיו. החל מאלו שעושים לך טובה שהם מוכנים לעצב לך את הבית, לא סליחה, התכוונתי, עושים לך טובה שהם מוכנים להיפגש איתך אצלם בבית, זאת אומרת לפנות לך שעה מסדר היום העמוס שלהם. ישנה מישהי שחמישה חודשים עברו ואני עדיין לא מצליחה לקבוע איתה פגישה. אני מקבלת ממנה הוראות בנוסח: תתקשרי אלי מחר בין ארבע לארבע וחמישה, בדיוק כשאני מורידה את המים בשירותים – כי אז אני פנויה. ועד החרטטנים – ש- אם את רוצה שאני גם אפקח על הקבלן (כאילו דה?) – אנא הואילי בטובך למכור את הבית כדי לממן את העבודה שלי וכל מיני כאלה.

יאללה אנשים תרגיעו. מדובר בעיצוב דירה. לא ביקשתי עכשיו שנפענח את החיבור בין הפיסיקה הקוונטית לתורת היחסות – מה ביקשתי לדעת? – איפה לשים ספה, ספרייה ואיפה יעמוד הזבל.

הכי אני אוהבת את התגובות לשאלה: כמה זה יעלה לי? – לא העבודה שלהם, חלילה, אלא השיפוץ שהם מציעים. אני חוטפת פרצופים כאילו ביקשתי שהם יורידו את התחתונים ויחשפו את הישבן בפומבי. הפרצוף שלהם מתעוות ומחוויר ותוך כדי התנשפויות הם מצליחים לחרחר: אין לי מושג, לא יודע. נוציא מכרז ואז נדע. באמא'לכם  – לא עשיתם עשרים דירות כאלה לפחות לפני כן. הערכה כללית, אתם לא מסוגלים לתת?

התוצאה – מתוכניות גרנדיוזיות שהיו אמורות לשנות את הקונסטלציה של הכוכבים בגלאקסיות – משהו בצבעי פסטל על רקע השקיעה בכוכב ונוס, נחתנו לספרייה בסלון, בלי לבנות עוד חדר על הגג עם אותם המדרגות, נוריד אולי איזה קירצ'יק, נשים מטבח חדש, נחליף איזו דלת וזהו. בעברית קוראים לזה חסכון באנרגיה, בעצבים ובכסף. רגע לפני שלא נוכל להמשיך לגור שם נמכור.

וזה הטקסט שנכתב על כרטיס הביקור בשיא הרצינות:
"זה שיש לך בית לא אומר שאתה ברלה.
אל תקנאו בדגים הבית שלהם רטוב.
למה שרק ליונה יהיה שובך?

היא סיפרה לי שאנשים אמרו לה שלמרות הטקסט הם שכרו את שירותיה. במקרה שלי  זה יהיה בגלל הטקסט.

בכיתי מצחוק כשקראתי. משהו שהזכיר לי את הצחוק והבכי שחוויתי בפיילוט של תוכנית האירוח של מרגול (אני מדברת 15 שנה אחורה) – אם לא היו מתיישבים לה על הזנב – זאת הייתה הופכת להיות תוכנית קאלט. בתוכנית הראשונה הופיע זמר בן 70 ששר "יושב בסן פרנסיסקו על המים" במבטא עיראקי וליווה את עצמו בנגינה בעוד ומרגול ראיינה את השחקן ג'וליאנו מר – ראיון שהתנהל תוך חלוקת מחמאות הדדיות, ביניהן למשל זו שבה מרגול פרגנה למרואיין שיש לו "פרצוף תחת".

(ואם אתם שואלים אותי, הייתי מעדיפה לקחת את הכסף הזה ולקנות בו אג"חים ובמחשבה נוספת – אתה לא קם אל האג"חים כל בוקר, כמו שאתה קם אל הגג שלך ).

פרידה

יום שישי, שעת בין הערביים ואני יושבת לי מול השולחן כתיבה החדש שקניתי. ייבוא מיוחד מאיטליה עם מגרות תואמות. יפה נורא, נורא יפה – לבן, זכוכית, עיצוב מודרני חדש. פלצני עד כאב. עשרים ושלוש (!) שנים כתבתי על אותו שולחן כתיבה. שולחן כתיבה מסיבי עשוי עץ, סטייל ענתיקה כזה, שאותו רכשתי/קיבלתי מבעלי הבית באחת הדירות ששכרתי. הזוגי ניסה לא פעם לעזור לי להחליט לקנות שולחן חדש ללא הועיל. והנה אני יושבת כאן מול השולחן הלבן הזה והמגרות וגם העציץ סחלב היפה שקיבלתי ממנו לרגל חגיגות יום הנישואים שזה גם היום שבו נפגשנו לראשונה (הכל מתוזמן אצלנו) ואני בשקט ביני לביני נדהמת מכל מיני דברים קטנים וגדולים גם יחד.

הכל מסביבי משתנה. עד כדי כך משתנה שזה מרגיש לי מוזר, כמעט מרגיש לי לא אני. פיסת היציבות היחידה שיש לי בחיים זה העוזר בית ההודי שלנו. וגם זה בעירבון מוגבל. הוא יגיע לכאן בפעם הראשונה אחרי שעברנו – רק בעוד שבוע. הבית היה בכזה בלגן שממש הרגיש לי מגוחך שמישהו מבחוץ יבוא לנקות אותו וכל הזמן אמרתי לעצמי ולו – ש- נו שני שירותים ועוד קצת אני יכולה לנקות לבד וזה לא קרה, כי אין לי זמן. אני עובדת, עובדת, עובדת.

אני רואה את הסינכרוניות. אין לי כוח לחפש את ההגדרות המדויקות שיונג (קראל גוסטב) נתן לזה – אבל במילים שלי זה התזמונים המדויקים שהדברים מתרחשים בהם וששום דבר לא מקרי. שום דבר. אחרי מסע כומתה ארוך במיוחד – אני מתחילה להרגיש שהגעתי למחוז חפץ. ככה רק צעדים ראשונים, צעדי תינוק, אבל משהו מהטעם שחיפשתי כל החיים, מתגלץ אצלי על הלשון. תמיד חלמתי לעשות עבודה שגם אם לא ישלמו לי עליה אני אהיה מוכנה לעשות אותה וסוף כל סוף זה קורה וכל מה שהאמנתי שחייב להיות קיים ושאני רוצה לחוות אותו ושאפשר להשיג אותו בחיים האלה – זה קורה.

אז גם השולחן כתיבה שלי משתנה ולא רק. אלא הבית המתוק הזה, שנקרא בלוגלי שבו תקעתי יתד ושאירח אותי, הבית הזה הולך להיסגר. את הבלוג הזה פתחתי – כשאני מכריזה שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כדי להתפרנס ממנו, לא בדיוק במילים אלה, קצת יותר מתוחכם, אבל בערך. זה לא היה חדש שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות (באיזה מובן עמוק, כי לעשות תמיד עשיתי), אבל היה חדש שהצהרתי על זה, הצהרתי ובמובנים מסוימים לקחתי פוס מכל מיני. והנה כשאני נעמדת על סף חדש אני גם נפרדת מהבית הזה. נסגר מעגל, נסגר תהליך. והכל כל כך מדויק שזה כואב. כואב ושמח.

בלוגלי היה חוויה אדירה. במיוחד ההתחלה. היינו איזה מין קבוצה כזו של אנשים שנוצר ביניהם חיבור וירטואלי – עם כל האפשרויות שחיבור וירטואלי יוצר, אחת משמעותית – פתיחות. הייתה מרג' והייתה עידית (התגובות חשובות כאן לא פחות מהפוסטים ואפשר לקבל מהן מושג על הדינמיקה שהייתה כאן), היה נתי והיה מרסלו ושין ואטלנטה והיה בהתחלה הזאת קסם מוטרף. ביליתי כל יום שעות מול האינטרנט כותבת להם תגובות, קוראת את התגובות שכתבו לי, קוראת את הפוסטים שהם כתבו, מתכתבת איתם בפוסטים – וכך גם הם עשו באיזו אינטנסיביות שאחר כך לא תחזור על עצמה. עשינו כל מיני דברים יחד, בין היתר התחלנו לכתוב יחד תסריט לסרט שנתי אמור היה לביים – יאללה ביי. אין לי מושג אם לולא הקסם ההתחלתי הזה הייתה לעניין של הבלוג אינרציה כל כך חזקה מבחינתי. זה היה אטרף – זאת הייתה חוויה מיוחדת שמשהו מהטעם שלה המשיך להדהד, הבנתי את הכוח העצום שיש למדיום הזה. מנהלי בלוגלי דאז, חנית, תום ואלעד, שאליו התחברתי מההתחלה (עשה לך מנהל), היו חלק מיוחד ממנה.

אני מאוד מקווה שוותיקי בלוגלי: מרג', עדית, נתי וכל השאר  ישמרו על החומרים האלה זמינים היכן שהוא ברשת.
זה הזמן להודות על הנסיעה הזאת שנסעתי, על ההזדמנות שהם יצרו. מנהלי בלוגלי היקרים, ובמיוחד אלעד. להודות להם ולהודות לכל האנשים המיוחדים, היקרים, המופלאים שהצטרפו בשלבים מאוחרים יותר, שליוו אותי ועשו את הנסיעה למרתקת. אתם יקרים, באיזה אופן שקשה ליצוק אותו לתבניות – בבית הזה שנבנה, עזרתם לי, השפעתם באופן עמוק על חיי.

תודה, אתון עיוורת, שבקרוב מאוד תהיה ז"ל.

***

מחווה של אהבה למרג'

התוצאה שיצאה לי

 You would most likely taste like undercooked fish

מה היה לנו?

שבועיים אנשים יקרים זה המון זמן מסתבר. בכל פעם שאנחנו מגיעים לכאן לשבועיים – אני קולטת ששבועיים זה המון זמן.

סיכום ביקור.

בשבוע הראשון נבחרת ההוקי של טורקו (העיר שאנחנו שוהים בה) זכתה באליפות פינלנד. שמענו צעקות ברחוב. ככה אנחנו תמיד מתוודעים לאירועים כאן. בכל אופן ברגע הראשון חשבנו שהניאו-נאצים כבשו את העיר . TPS -טה-פה-אס זה שם הקבוצה וזה הולך ככה: תוך כדי צריחת שם הקבוצה דופקים אגרוף קפוץ על החזה פעמיים ומסיימים במועל יד. תוסיפו לזה שצבעי הקבוצה הם שחור ולבן (וגם חרדל) וזה מה שראינו מהחלון של המלון. שיירות של מכוניות עם דגלים ונגינת המנון הקבוצה ובגדול היסטריה המונית.

במשך שלושה ימים המשכנו לשמוע את הקריאות האלה מתחת לחלון. למחרת עשו פה בכיכר, חגיגה. הם כאן שרים את ההמנון שיצא לנו מכל חור. כשהגענו בבוקר לאכול ארוחת בוקר במלון – קידם את פנינו הימנון הקבוצה שהשמיעו כאן ברדיו בלי הספקה.

 וכאן בגרסא הרשמית

 

אה כן, וגם הפעם בכיתי כששמעתי אותם שרים את ההמנון של הקבוצה ואני בוכה כל פעם שאני שומעת את השיר הזה. לא ברור הקטע הזה. אני נגנבת ממנו. אני מתארת לעצמי שהפינים סביבי חשבו שאני ממש מתרגשת מהנצחון של הקבוצה, מה גם שלגמרי במקרה הבאתי מהבית את הצעיף צמר השחור לבן שלי ואני עוברת לגמרי בתור פינית. אה ותסתכלו ותראו שכמו תמיד בפינלנד , הקהל מאוד מעורב –  בין אוהדי הקבוצה יש המון נשים וקשישות.

האחד במאי

זה לנו האחד במאי השלישי כאן. הפעם לא ממש חגגנו. שנינו היינו שפוכים מהעבודה. ירדתי קצת למטה צילמתי והתחככתי קצת עם המקומיים השמחים.

 

וזה הבלון האהוב עלי

האנקדוטה היוצאת דופן הפעם היא שיצא לי לפגוש את מנהלת המלון. איזו אישה מדהימה. היא בעצם מנהלת שני מלונות וארבעים (!) מסעדות ששייכות לרשת. איזו נוכחות. לבושה מדהים עם הבלאקברי שלה. היא שלחה לנו לחדר שמפניה ותותים.

 והרי לכם תמונת האחד במאי המסורתית.חייבת להגיד שכאן בפינלנד למדתי לשתות שמפניה ולאהוב את זה.

כשפגשתי את מנהלת המלון התרגשתי כמו שילדות בנות 16 מתרגשות כשהן פוגשות את הכוכב שלהן. המלון הזה מנוהל כל כך טוב שפשוט אי אפשר שלא להעריץ אותה. מכל המלונות בעולם שהייתי בהם והייתי –כאן אני מקבלת את השירות הטוב ביותר והאישי ביותר. לא קרה שרצינו משהו, היינו צריכים משהו ולא קיבלנו. כולל מנורות קריאה שיש להם כאן במלון

 

ורציתי לקנות עבורנו – ופקידת הקבלה חיפשה מי מייצר אותן, התקשרה למפעל (!) וקיבלנו שתי מנורות במשלוח ישיר למלון (!).

למחרת צילמנו מהחלון את תהלוכת האחד במאי

 

היה לי חשוב לתפוס את הזקן ההוא שזכרתי מהתהלוכה בשנה שעברה. מראה פאתטי  ומכווץ את הלב האופן שבו הזקן הזה נושא את כל מסורת הקומוניזם הפיני על כתפיו. השנה התהלוכה מאחוריו הייתה קצת יותר גדולה מהשנה שעברה (בשנה שעברה צעדו שלושה השנה ספרתי שישה צועדים – האם המפלגה הקומוניסטית בטורקו הכפילה את כוחה? ). כל השאר הם מפלגות סוציאליסטיות – חלקן מיוצגות בממשלה)

 

 

 

מה שכן למחרת עשינו טיול מדליק באיים. זאת המעבורת שלקחנו. אל תתנו לשמיים הבהירים להטעות אתכם. שש מעלות ורוח צפונית מקפיאה.

 

 

וזה תמרור שמאוד אהבנו.

וגם הקטעים כאן בפינלנד שגם אחרי עשר שנים מצליחים בכל פעם לעשות לנו הפתעה. כאן למשל ראינו שלט לתחנת דלק, והיינו על מעט מאוד דלק – ובסוף הגענו לתחנה…

 

 אז כבר נכנסנו למסעדה שהייתה שם – המסעדה היחידה הפתוחה ביום ראשון ברדיוס של 100 קילומטר

 ***

היו כאן פעמיים אזעקות. פעם אחת ניסוי צופרים. חשבתי שאני הוזה. אני יושבת ועובדת בחדר של המלון ואני שומעת אזעקה עולה ויורדת. בהתחלה סירבתי להאמין למה שאוזניי שומעות. חשבתי שזאת תופעת פנטום, שרידים מיום השואה ויום הזיכרון שרודפים אחרי גם לכאן. צלצלתי לקבלה ומסתבר שכן – ניסוי צופרים. בפעם השנייה הייתה אזעקה של שריפה. לא הזזתי את עצמי מהחדר, נשארתי בחיים כדי  לספר .

***

יום הסטודנט הפיני

ואם לא הספיקו לנו כל האירועים המרגשים עד כה. הגיע לטובה גם יום הסטודנט הפיני. [יש לי סוף כל סוף הוכחה מצולמת שאנשים כאן תקועים עמוק בשנות ה-80 (במקרה הטוב) מבחינה מוזיקלית - אם לא הצלחתם לזהות היא שרה את "איימ סו אקסייטד" של הפוינטר סיסטרס].
מהו יום הסטודנט הפיני? הם מקבלים כרטיס כזה – שבו הם צריכים להחתים כל משבצת. איך מחתימים כל משבצת? הולכים מתחנה לתחנה (האוניות על הנהר זאת תחנה אחת) – מקבלים משקה אלכוהולי לבקשתך (בירה בדרך כלל) וממשיכים הלאה – כל המרבה הרי זה משובח. מי שמגיע ל-12 החתמות נקרא קפטן. בסוף היום יש מסיבה. מה שבפועל קורה שאת כל יום הסטונדט שלך אתה מבלה בעמידה בתור ובריצה מתחנה לתחנה. גומרים אותי הפינים האלה.

 

 

המסיבה הפעם בהתקיימה בדיסקוטק של המלון שלנו – 2,500 סטודנטים. ובמסיבה הם מקבלים את הפאצ' הזה שהם מדביקים על הסרבל –אחווה הזה שלהם (הסרבלים הצהובים). אלה למשל סטודנטיות שנה ראשונה/או מגה-חננות.

 ואלה חיות מסיבה. הם לומדים לנצח, זרק לי איזה פיני בציניות.

 ואי אפשר בלי גילויים חדשים בשדרת אספלנדי

בית קפה מדליק שגילינו בשדרות אספלנדי בהלסינקי. אין לנו בתי קפה כאלה בארץ. בתי קפה מוקפדים, המלצרים במדים עם חלוקים, השירות מתוקתק, תקרות גבוהות, עיצוב שחבל על הזמן. אין לנו ולא יהיה לנו. יען כי אנחנו אזיאתים.

 

 על המראה רשום מתכון של העוגה הזאת.

 

 אני אוהבת את האופן שבו העיצוב של בית הקפה משלב בין ישן לחדש. אלו השירותים. בצד זה המעיל האדום שלי. בכל תא יש תמונת ספורט ישנה אחרת.

 ****

ערכת הפיקניק החמודה הזו

וסידור השולחן החביב

 

 

מחר טיסה. חזרה לשרב. אני פוחדת.

לא יודעת

אתמול שוב צפיתי בוידאו הזה. חוקרת המוח, ד"ר ג'יל בולטה שחוותה שבץ. אין לי ספק שהיא חוותה הארה. מה שמחבר אותי אל מה שיו ג'י אומר שהסיפור הזה של ההארה יש לו אלמנט ביולוגי. משהו שקורה במוח. או.קי. אין לי ספק שלהארה יש גם צד ביולוגי – זאת אומרת משהו קורה במוח. עד כאן זה  קל, זה פשוט.

אבל הנה אישה שלא ישבה למדיטציות, שלא "עבדה" על עצמה בשום צורה – כל מה שקרה לה זה כלי דם שהתפוצץ אצלה באונה השמאלית והופס – היא מבינה את מה שבודהה הבין. שוב מהדהדות המילים של יו ג'י ( הוידאו התחתון);

what has happend to me is a pure and simple phenomena; the machinations of the mind have come to a stop.

ואם זה רק עניין של מכניזם במוח, כפי שמציג את זה יו ג'י, איך זה שקייטי ביירון באמצעות תובנה שקשורה לאופן שבו היא מאמינה למחשבות הגיעה לאותו מצב? זאת אומרת אנחנו יכולים להשפיע על העניין המוחי הזה – שלא באמצעות הביולוגיה אלא באמצעות ההכרה.  הרי גם יו ג'י עצמו עבר תהליך חיפוש אינטנסיבי.

זה מעלה אצלי שאלות נוספות – האמת הזאת שאני מחפשת אחריה מתחת למיטות ומתחת לספות, על הברכיים – האם זאת אכן ה-אמת? במובן שהנה יש לנו אונה שמאלית שיש לה סיפור X  על המציאות ( אני נפרד שיש לו זהות והנפרדות שמגיעה עם זה) ואונה ימנית שיש לה סיפור אחר ( הכי אהבתי זה את האופן שבו היא תיארה איך היא לא זיהתה גבולות בין היד שלה לקיר ושהכל הפך לתנועת חלקיקים זורמת – שזה תיאור שחוזר אצל אנשים שחוו הארה). ומדוע שהסיפור של האונה הימנית יהיה שווה יותר מהסיפור של האונה השמאלית? החתירה הבלתי נלאית הזאת שלי קשורה לאמונה, או הייתה לפחות עד עכשיו קשורה לאמונה, שמה שיש לאונה הימנית לספר לי קרוב יותר למציאות מהסיפור של השמאלית. עכשיו אני שואלת את עצמי: האמנם? האם יש לנו בכלל אפשרות לגעת בדבר הזה שנקרא מציאות? האם יש דבר כזה? האם כל הסיפור הזה של ההארה הוא בסך הכל דרך אחרת לתאר תפיסה של משהו שאינו לא בלתי תלוי בתופס אותו?

האם שיש ערך אחר למי שמגיע לאותו המצב באמצעות עבודה עם התובנה? יש מצב כי אז שתי האונות פעילות ואת מה שמבינה האונה הימנית גם השמאלית מבינה – שזה אולי ההישג הגדול. לא יודעת.

מה שבטוח זה שיש לי תחושת דה-ז'ה-וו חזקה מאוד ביחס לכתיבה של הפוסט הזה שמעולם, עד כמה שאני זוכרת, לא כתבתי אותו בעבר.

עשר סצינות האהובות עלי

חוד הרים את השרביט בפרויקט הזה: עשר הסצנות מהסרטים, "שיעבור דרך כל ישרא ואף דרך כל הבלוגים בעולם".

טוב, לא בדיוק הלכתי על עשר וגם לא על סצנות. גם כי חלק מהסרטים שאהבתי, קשה לי לבודד סצנה ספציפית ולהגיד זה – זה הרגע הגדול, כי בסרטים גדולים נוצר איזה מכלול שהוא חלק מהגדולה של היצירה. וגם כי ביו טיוב – אין את כל הסצנות ובלי להציג את הסצנה זה לא כף. וחוץ מזה שהכנסתי גם סדרות טלוויזיה.

לא חייבים לעבור דרך כל הדוגמיות כאן במכה אחת, אפשר כל יום אחת. באנו לשחק משחק. זה אמור להיות כף. אם כי חלק מהחומרים כאן כבדים למדי.

 אז כמובן ישנו המטרקיס – שלו כבר הקדשתי פוסט , כולל התייחסות לסצנה האהובה עלי.*

* סרט יחסית חדש, הסרט Head On של הבמאי Fatih Akin – יליד גרמניה בן להורים מהגרים מתורכיה. והסרט, שנוגע בזהות המבולבלת והשסועה של הדור השני להגירה, יש בו עוצמה אדירה.  צילום הפתיחה בטריילר, שזה הסרטון הראשון – הוא גם השוט שאיתו נפתח הסרט. המכונית שנכנסת בקיר. הרס עצמי הוא גיבור מרכזי בסרט.

ועוד טעימה מהעוצמה של הסרט

לואיס בונואל – מכל הבמאים של ה"גל החדש" הצרפתי, הכי אוהבת אותו. ובעיקר את הסרט Cet obscur objet du désir (that obscure object of desire).

  * דיויד לינץ' שבצד ימין תחת אהבות (מורה דרך) מופיע ראיון איתו.  וכאן סצנה מתוך "ראש מחק". לטעמי זאת אלגוריה מופלאה על החיים. הבלונדה, עם הפרזורה המפוארת, כביכול נראית טוב, עם השמלונת החמודה, אבל בעצם מכוערת יש בה משהו מפלצתי. משחקי הכאילו, הפוזות החברתיות, הנחמדות כביכול. ולא רק מכוערת, הצעדים הקטנים האלה על הבמה – כאילו רוקדת, אבל פוחדת לזוז. כל הדברים המזוויעים שזוחלים תחתיה והאופן שבו היא מוחצת אותם והשיר : In Heaven everything is fine – הציניות המושלמת שסוגרת את המעגל הזה היטב. אחרי השיר אפשר להפסיק לראות את הקליפ. הצפייה לא פשוטה.

 

ומכיוון שאני הולכת להכניס כאן גם סדרות טלוויזיה אז כמובן הטווין פיקס שלו. ראיתי את הטווין-פיקס בהקרנה רצופה של יומיים באולם הקולנוע – זאת הייתה חוויה מדהימה ומה שחיזק אותה היה הקטע שבכל פעם שיצאנו חיכו לנו דונאטס וקפה. קפה, פאי דובדבנים ודונאטס הם גיבור מרכזי בסדרה. מישהו עלה על זה כאן. 

וזה הפתיח של הסדרה. כל כך דיויד לינץ. השלווה הזאת ומתחת כל המעיינות התת-קרקעיים.

* פייר פאולו פאזוליני – ענק. שוב הוא הנבחר שלי מהנאו ראיליסטים האיטלקיים. בזמנו הקלטתי את הסרט הזה The  Gospel According to Matthew מהטלוויזיה – בתקופה שעוד היינו מקליטים בקלטות וידאו ובמצב רוח המתאים הייתי צופה בו.

פאזוליני מתרגם לקולנוע את הבשורה על פי מתי, אחת מארבע הבשורות של הברית החדשה, שנכתבה לפי המסורת על ידי מתיו, אחד משניים עשר השליחים, מפיו של ישו. אין לי ספק שזה הסרט הכי טוב שעשו על ישו. מה שמוזר הוא שפאזוליני קיבל תמיכה לסרט הזה מהכנסייה הקתולית וזה מוזר כי בשל הסרטים האחרים שלו שעסקו בזנות גברית, הומוסקסואליות, עולם תחתון – כל המרכיבים הטובים, פאזוליני הועמד לדין על פרסום "סרטי תועבה". עוד קטע מדהים בביוגרפיה של פאזוליני – מעבר לזה שהוא נרצח ברצח ברוטאלי שעד היום לא פוענח – זאת העובדה שהסרט האחרון שיצר לפני שנרצח, היה הסרט הראשון במה שהייתה אמורה להיות "טרילוגיית המוות".

וישנם כמובן אלדומובר וקוסטריצה. הייתי מוכנה לעבוד חצי שנה כדי לקנות את הזכות להיות חלק ממסיבה כזו.

וזוהי הגרסא של קוסטריצה למטריקס

קורסוואה ושבעת הסמוראים שלו

טרנטינו בספרות זולה – וזאת באמת אחת הסצנות היותר אהובות עלי בסרט. שני הגנגסטרים האלה שהולכים לרצוח גנגסטרים אחרים והשיחה האינטלקטואלית הפילוסופית כבדת הראש שלהם על גבולות המוסר (האם לתקיעת הלשון בקודש הקודשים יש משקל זהה כמו לפוט מאסאג').

מונתי פייטון -The life of Brian

הביקורת המופלאה על ארגונים (יהודיים) שמאלנים קיקיונים. קבלו את תנועת ההמונים PFJ (The people's front of Judea)

ואי אפשר בלי תכנית הטלוויזיה שלהם ומתוכה המערכון של המשרד להליכות טפשיות

רציתי להכניס גם קטעים מעמוק באדמה וחשיפה לצפון, וכמובן שישנם סרטים וסצנות אחרות אבל יש גבול גם לנכונות שלי לעבודת פרך.

אני מעבירה את השרביט בתקווה גדולה שמשורבטות/ים אחרים ירימו את הכפפה, ואז לכולנו צפויה הנאה מרובה (גם שלוש סצנות זה בסדר )) )  המכרז פתוח לכל מי שהגיע לכאן ויש לו חשק לייצר פוסט סיזיפי. מצד אחד סזיפי, מצד שני מעניין, זה היה כף לעשות את המסע הזה.

 

גם אני רוצה להתפרץ

בשעה זו הייתי אמורה לעשות ויש אחרון על המזוודות, לוודא שלא שכחנו כלום ולהזמין מונית לשדה התעופה. במקום זה, אנחנו מנהלים שיחות עם לופטהנזה והוגים רעיונות יצירתיים על הדרכים שנותרו בפנינו כיצד להגיע להלסינקי. חשבנו על להגיע לאירוביז'אן ומשם בגמלים או בשחייה להלסינקי.

הכל התחיל בגלל ההר הזה, הר הגעש אייג'אפאלאג'קול (עכשיו נראה אתכם מבטאים את זה) [Eyjafjallajökull גובה של 1,666 מטר] שיושב מתחת לאחד הקרחונים שהחליט להתפרץ ופיזר את ענן האפר לאלפי קילומטרים במרחב האווירי באירופה, וכל שדות התעופה המרכזיים באירופה נסגרו. 200 מיליון דולר נזק ליום לכל חברת תעופה אירופאית גדולה.

מסכנים האיסלנדים לא רק זה שהמדינה שלהם פשטה את הרגל, עכשיו המכה הזו.

 

 

חברה אמריקאית שגרה לא רחוק מהר געש אחר ( מאונט הלן), שהייתה לה הזכות להיפגש עם אפר מהסוג הזה ברגע נחיתתו לארץ, סיפרה שזה עשה המון נזקים לרכוש ושהאפר הזה מורכב בעצם מחתיכות זכוכית קטנות שזאת הלבה המותכת או וואטאבר – זה גם מה שפוגע במנועים של המטוסים.

האיסלנדים מסתובבים תחת ענן שחור וכהה ובאירופה אנשים מתרוצצים למצוא בתי מלון, כרטיסי רכבות ומכוניות להשכרה.

פינלנד סגורה ומסוגרת. אין שום פעילות אווירית – כל 22 (!) שדות התעופה שלה סגורים.

כל כך רציתי לא להיות כאן ביום הזיכרון ויום העצמאות וזה לא הולך לי. אלוהים מנסה להגיד לי משו?

עכשיו נבחנת אפשרות קצת יותר ריאלית – סנט פטרסבורג ומשם ברכבת.

טוב, עכשיו מסתבר שסגרו גם את מוסקבה ואת סנט-פטרסבורג. אנחנו נצא מפה ביום חמישי בגל הראשון של היוצאים לאירופה – לא רוצה לחשוב על הכאוס שמחכה לנו. מילא הכאוס, יש מצב שלא נחזור (אהבתי אתכם!). לא נחזור כי או שהר הגעש היקר יחליט שוב להתפרץ או שיהיה לנו (למטוס שלנו) מפגש לא נעים עם החלקיקים.

הנה קצת ציטוטים:

התפרצות הר געש באיסלנד אשר גרמה לביטולן של עשרות אלפי טיסות בכל רחבי אירופה, יכולה להמשך מספר חודשים, כך אמר מומחה לגיאופיזיקה לעיתון בלומברג.

"זה יכול להמשך במשך חודשים", כך אמר סיגרון הריינסדוטיר, בראיון טלפוני אשר נערך עמו. לדעתו, מה שהוא ראה עד כה הר הגעש יכול להתפרץ אחרי זה להירגע ואז להתפרץ עוד הפעם. סיגרון מציין כי הבעייתיות בהר געש כרוכה בכך שהוא מצופה כולו קרח וההתנגשות בין המאגמה הרותחת והקרח מובילים לפיצוצים גדולים.

מומחה נוסף מסוכנות לחקר הרי געש באיטליה, מייק בארטון, אמר כי ענן האפר מהתפרצות הנוכחית מסוכן יותר מאשר ענן מהתפרצות רגילה. בארטון אמר כי האפר בהתפרצות נוכחית קל בהרבה מאשר אפר רגיל ולפיכך יכול לנוע למרחקים ארוכים וגבוהה יותר לאטמוספרה, שזה עלול לשבש את תנועת כלי הטיס לזמן רב.

 

כתוצאה מביטולי הטיסות מניות של חברות תעופה רבות רשמו אמש ירידות שערים חדות.בריטיש איירוויס ירדה 3.1%, לופטהאנזה הגרמנית ירדה גם היא בשיעור של 3.68%, רייאן אייר נפלה ב-2.5%.

  ובקרוב הסרט