Feeds:
רשומות
תגובות

עשרה לחצות

עשרה לחצות ואני מתיישבת לכתוב פוסט. טעות שמחר אשלם עליה ביוקר. הזמן הזה זמן הורות, נמדד בדרכים אחרות מהאופן שבו אפשר היה למדוד אותו אז.

הכל כל כך השתנה בחיים שלי שאין לי מושג מאיפה להתחיל.כאילו שהנחיתו אותי על כוכב אחר, תרבות אחרת, זאת אומרת בתוך הגוף הזה, חיה אישה אחרת. אחרת מזו שכתבה פה פוסטים עד לא מזמן. זה לא רק האופן שבו הילדים הכריחו אותי להיפגש עם החוויה/הוויה שלי, זה בעיקר האופן שבו אני חיה.

אני גולשת.מה רציתי לכתוב?
רציתי לכתוב שהזמן עמד מלכת. עמד מלכת בכל כך הרבה מובנים.מחר יום שישי וזה חסר משמעות למעט העובדה שמחר המטפלת לא מגיעה ושזה אני והבחור והילדים.השאלות שנשאלות הן: מה אבשל למחר?- והתשובות:מרק עוף.

מצד אחד מרגישה שמשהו במסע הזה שאני עושה הולך ומתחדד ובו זמנית ההרגלים, אלו שמשאירים אותי בארץ הדימיון והבדיה – נותנים פייט רציני.
היום ראיתי סרט של אלן רנה. הוא דיבר שם באיזה רגע, על ההצלה כמעשה של חסד אלוהי. ישובה על הספה, בסלון המעוצב שלי ישבתי והתפללתי:אלוהים תציל אותי.

adamo2-7-1.jpg

תיק לגן

הפוסט הזה נכתב במקור ב1 לאוקטובר.

אני רוקמת לו תיק לגן. רוקמת לו ונזכרת ברגע הראשון שנפגשו. את היניקה הראשונה שלו מהשדיים שלי. כבר אז היה בו משהו עוצמתי, חזק פיזית. הזיכרון עולה בי חד, קרוב. כאילו מעולם לא עברו השנים, החודשים.
התקופה הזו, שוב אופוריה. אתמול הם הלכו בפעם הראשונה לגן. גן אנתרופוסופי ומשהו בגן הזה ובהליכה הזו שלהם לגן מעורר בי רגשות בעוצמות גבוהות.
היום ג' השתתף במעגל, הגננות שרו שיר על הלב ועל מאורת הארנב. אני ישבתי על כיסא קטן בצד ובכיתי את עצמי לדעת.

אתמול כשהתיישבתי לרקום – כל העבר צף. זה התחיל מזה שהפרויקט התיקים לגן אילץ אותי להתחיל לחטט בארונות. אותם ארונות שאליהם דחסנו את כל מה שלא סידרנו אחרי השיפוץ ואחרי שהם נולדו. בדים ישנים, כפתורים, חרוזים, מחטים.

ירושה. קופסת החרוזים של אמא שלי. אתמול הרגשתי בחסרונה. הרקמות המרהיבות שהיא רקמה על עטיפות של הספרים. רציתי לכבד אותה בתפירת חרוז שלה לכל אחד מהתיקים.

התמימות שלהם, התמימות הזכה שלהם והכניסה שלהם אל העולם החברתי. אל עולם שיש בו ילדים גדולים יותר שמובילים בשנים לפניהם בספיגת החרא האנושי. בספיגת העיוות.

ילדים שלי, יקרים שלי. אהובי. האופן שבו אתם מגיחים אל העולם, כל כך מרגש את אמא שלכם. שוב ושוב נולדים. בכל רגע, עולם חדש. האופן שבו אתם פוגשים אותו.

002

***

סיפא: אחרי שבוע הוצאנו אותם מהגן. הם היו בגן – בדיוק חמישה ימים.אין לי כוח לפרט פה את כל השתלשלות העניינים. הם שוב כאן איתי בבית.

Live Now: Just Do the Dishes!

Become mindful of how often your conversations focus on the past or future.

Be aware of the verbs you use: was, did, will, are going to, etc. To speak of the past in the present is to reawaken and recreate it fully in the present, if only in our minds, and then we are lost to what is present for us now. To speak of the future is to create and live with a fantasy.

If you want to experience fear, think of the future.

If you want to experience shame and guilt, think of the past.

Just focus on the dishes in front of you.

"Doing the dishes" is a practice of learning to love the action that is in front of you. Your inner voice or intuition guides you all day long to do simple things such as doing the dishes, driving to work, or sweeping the floor. Allow the sanctity of simplicity. Listening to your inner voice and then acting on its suggestions with implicit trust creates a life that is more graceful, effortless, and miraculous.

The miracle of now.

Katie Byron

בני שנתיים

את הפוסט הזה כתבתי במקור בפברואר 2013.

יש איזו נקודה שממנה זה אין חזור. לא מסוגלת להרים את עצמי ולהתיישב לכתוב. למטה ד' בוכה, אביו מכין  אולי את האמבטיה לטקס הרחצה היומי. סדר היום שלהם מדוקדק. עברתי תקופה כל כך מאושרת ועכשיו שוב נפילה. מאושרת – כי התחלתי להרגיש שאני חוזרת לחיים – התחלתי לעבוד קצת, שיווק של איזו חברה קטנה וחזרתי לכתוב את התזה – וברקע איזה כנס שהייתי אמורה להרצות בו. משהו שחוזר לחיים. ובעיקר סוג של ריכוז – לשבת שעות ולכתוב שכבר שכחתי ממנו.

יש איזו בעיה עם העניין הזה שנקרא פוסטים. בעיקר אם את כותבת אותם פעם בשנה. האופן שבו הם אינם מסוגלים לייצג שום דבר. אולי איזה רגע. אולי איזה פן באישיות. אולי איזו זווית. הרגל. למשל הרגע הזה שאני מוצאת את עצמי שוב מוכרעת על ידי ההרגלים שלי, ההתניות שלי – מה שאני קוראת לו המכונה. השבוע, אגב הבנתי שלמכונה יש תפקיד חשוב שאסור לזלזל בו. המכונה היא אוסף של בולמי זעזועים. במובן מסוים אפשר לכתוב שהמכונה שומרת על השפיות שלי, זאת אומרת שאם ברגע אחד – כל ההרגלים האלה, שהמטרה שלהם היא לשמר את האוטומט שאני (האגו) היו קורסים, יש מצב שהייתי מתחרפנת. זה מה שקורה לאנשים שעוברים טראומה גדולה, הם עוברים משהו שמקלף את הבלוף, אבל הם לא מסוגלים להביט בו בעיניים פקוחות, מפוקחות, עיניים שאין מאחוריהן צורך בפרשנות. אם הם מסוגלים, הם הופכים לבני אדם חופשיים.
אז יש לכבד את המכונה ולאהוב אותה. היא חלק ממנגנון כה מתוחכם. יש בנו את הדרך אל החופש, ואת ההגנות בו זמנית. הכל נחשף בדיוק בזמנו. ראיתי את זה אגב בצורה מאוד בהירה בטיפול הפסיכולוגי שעברתי. לא הייתה תובנה שהגיעה אלי שלא בזמנה. כשהייתי בשלה – נפל האסימון.

***

החודש אנחנו חוגגים שנתיים להיוולדם. אתם קולטים? ש-נ-תיים. בלתי נקלט לחלוטין בעיני. שני פרחים. קסם. המילים מתגמדות כשאני מנסה לתאר. כל כך שונים. ככל שעובר הזמן אני מבינה שהם גדלים בסוג של בועה. נתחיל מזה שבגיל שנתיים הם עדיין בבית  איתי. והם כנראה יהיו איתי בבית עד גיל שלוש וחצי. נמשיך דרך המטפלת המדהימה שמטפלת בהם חצי יום ושאת מרבית היממה הם מבלים עם אבא ואמא. אני שלמה מאוד עם האמהות שלי. השבח לאל. רגשי אשמה זה לא פה. ככל שעובר הזמן אני הולכת ומשתפרת. יכולת ההכלה שלי אותם משתפרת. אני לא צועקת, מעט מאוד אם בכלל מתעצבנת חיצונית (התמודדויות פנימיות זה סיפור אחר) והגבולות מוצבים בנועם, באהבה. אני מאמינה שאנחנו, המבוגרים המטפלים בהם קשובים אליהם מאוד ובתמורה יש לי שני ילדים מתוקים ונעימים.

העבודה "הרוחנית" שלי, נקרא לזה ככה, זינקה כמו גרף מכירות של מניות נפט בקידוח שהצליח. בעיקר בשנה הראשונה והקשה שעברתי כאמא טרייה לתאומים, עם מטפלת מעפנה, ועוד כהנה. אני כותבת ומשהו לא שלם אצלי עם הכתיבה. הכל נראה לי סיפור מצוץ ולא מייצג כלום. בלוף. מתקשה מאוד לכתוב.

רוצה לחזור לכאן לבלוג ועושה את זה כמעט –"בלעבור דרך התנועות". אין לי מושג עוד איך אעשה את זה אולי אשתמש בבלוג כסוג של השראה. אולי.

אוהבת אתכם קוראים יקרים שלי ומתגעגעת נואשות.

האכלה

הפוסט הזה נכתב בעשר הדקות שיש לי בין אחרי שהם סיימו לאכול ועד שאני אשכיב אותם לישון לתנומת הצהריים…

אז ככה. השעה 10:00 – זמן לארוחת הבוקר שלהם. את ג' אני מושיבה בכסא האוכל ואת ד' בעגלה. לא אתעכב על הסיבות לסידור הזה, רק על זה שישנם שני מוקדי גובה שונים של פה, תבינו בהמשך.

הבוקר, כמו כמעט כל בוקר, אנחנו אוכלים דייסת קווקר שלתוכה מגורדים תפוח ואגס, בתוספת רסק של תפוח ואגס. ג' הבלונדיני, כחול העיניים וזהוב השיער מת על כל העיסות האלה – תנו לו דייסות, מחיות למיניהן, מת על זה. מזרח אירופה זה פה. ד' שחור השיער והעיניים (יש לו עיניים מאוד כהות, שני שקדים מדהימים על גבול השחור) – לא ממש משתגע על עיסות. הוא רוצה אוכל יבש, רצוי בכיוון טעמים מזרח- תיכוניים/איטלקיים משהו. בסך הכל ד' לא השתגע על דייסת הקווקר, אבל יש בקרים שהוא נעתר לאכול, לא הבוקר.

הבוקר בכי קורע לב, שלקח לי זמן לפענח אותו – היה הדרך שבה ד' הסביר לי שנקעה נפשו מהדייסה. מה שנקרא – זה עלה לי עד כאן. אני כותבת כאן שורה ובפועל זה נניח רבע שעה, שמרגישה כמו חצי יום, של בכי שאין לך מושג – WTF. אולי הוא לא רוצה לאכול? לא רעב? אולי נמאס לו לשבת בעגלה? ד' הוא טיפוס עם טמפרמנט אקטיבי מאוד. הורדתי אותו מהעגלה, הורדתי את הסינר – אולי הבעיה היא בזה שהוא לא רוצה לשבת? חיפוש וטעייה. בעיקר טעייה. הוא אכן מסתובב קצת פותח את הפה פה ושם – מה שמבלבל, ואז מתחיל לגעגע –מה, מה. אה, אאוריקה – מים, הילד רוצה מים. חשוב להסביר כאן שהבכי, לא נעים, מורט עצבים ויש מלחמה פנימית בין להיכנע למקום שרוצה לכעוס עליו ולהיכנס לפינות של – "שיבכה", או כדברי המטפלת שלי שמאוד לא הסכמתי איתה "אם נענים לכל בכי שלהם יוצאים ילדים בכייניים" ובין תזכורת תמידית שמדובר בילד בן שנה, שמנסה להגיד משהו.

זה טריקי מאוד העניין הזה, כי כן כבר בגיל שנה הם כן יכולים להיות מניפולטיביים במובן שהם יודעים שבכי מוביל לתוצאה. אבל מצד שני – אני שייכת לצד של הסקאלה שאומר שיש להתייחס ולנסות לראות אם אין משהו שמציק וכל מקרה לגופו.

ממלאה שני בקבוקים קטנים של מים והופ. יש רגע שקט הם כבר מחזיקים את הבקבוק לבד. אני תופסת ביטחון ומושיבה את ד' בחזרה בעגלה. ומתחילה שוב להגיש לו את הדייסה. בכי קורע לב.

טוב אני אומרת לעצמי, יש מצב שאת הדייסה הוא לא רוצה. אני ניגשת להכין את מה שהוא תמיד ברירת המחדל אצל ד' לחם, עם שמן זית, עגבנייה וקצת מלח. איטלקי אמרנו?

טוב ואז מתחיל האתגר האמיתי. אני מאכילה את שניהם בו זמנית שזה אומר לבצוע פיסות קטנות של לחם ולטבול אותם בעיסת השמן זית/עגבניה, להכניס לפה – כמה כאלה ואז בכפית גמדים קטנה להאכיל את ג' את הדייסה שלו. 3 כפיות פה, 3 חתיכות לחם פיסות לחם. פעם להתכופף לזה ופעם להתרומם לזה. אם לא מגיע לי לקבל על זה פרס נובל  לקואורדינציה, אז אין לי מושג על מה כן. אלו הרגעים שאני מודה על אימוני הקרטה ארוכי השנים.

וכל זה על רגע גניחות של ערגה – כי כל אחד מהם רוצה את האוכל לפה עכשיו ומיד. זר כי יקלע מאחורי הדלת יחשוב שמדובר במינימום סרט פורנו גרמני שבו השחקנית הראשית בדיוק רואה לראשונה את המה-שמו של השחקן. הגניחות האלה הם סוג של המרצה. יאנו אמא, בזריז בבקשה. טוב אז כפית פה, לחם שם -

ואז כשאני אוחזת עם הידיים מלאות השמן זית במיכל עם הדייסה, הוא מחליק לי מהידיים וישר עף על הספה והדייסה נשפכת על כל הרצפה ועל הדופן של הספה. עכשיו, זה מין רגע כזה – שבריר כזה- שבו אני מודעת לחלוטין ורואה איך הכעס והרחמים העצמיים מנסים להציף אותי ובשנייה הזו מחליטה לא להיכנס לשם. וכמה טוב.

אחרי כן העניינים זורמים ד' אוכל שתי פרוסות כאלה, ג' מסיים 350 ג' דייסה – והשעה היא 11:00.

וזאת שעה אחת ביום.

ואם למישהו מתחשק לשאול אותי למה אחרי כמה שעות איתם אני מגישה כאילו יצאתי ממכונת כביסה ומייבש גם יחד – אז זאת דוגמית.

בעוד שבועיים נחגוג לילדים שנה של חיים בגוף. שנה אינטנסיבית מאוד עברה על כוחותינו.

תופעה חדשה ומוזרה מתרחשת אצלי. יש לי המון מה לכתוב ואפילו אני מנסחת לעצמי פסקה ראשונה בראש ואז כשאני מגיעה לכאן, הכל מתאייד. ומה שנשאר אלו מין מילים טפלות כאלה, שאין בהן חיים. זאת הסיבה שמזמן שלא כתבתי כאן, למרות שאני מאוד מתגעגעת.

החלטתי שאני אכתוב ומה שיצא יצא.

ביום אני עם הילדים, חווה את כל מה שמתבקש לחוות ובלילה (כשהם לא חולים) אני קוראת. מרגישה שאני עוברת מין סדנה מואצת. עשיתי קפיצת קוואנטום מבחינת ההתפתחות. איך אפשר שלא?

נוכחות היא מילת המפתח ועוד המון מילים, אבל הנה בקושי כתבתי פסקה וחצי ואני כבר עייפה, עייפה ממילים. מה יהיה?

אולי במקום לנסות לסכם תקופה, אני אכתוב בדיוק על עכשיו. על הרגע הזה. שבת בבוקר, אחרי לילה יחסית שפוי. מה זה אומר יחסית שפוי? זה אומר שהצלחנו לישון קצת. זה אומר שלא ביליתי חצי לילה ערה כשד' יושן עלי ומדי פעם מתעורר בבכי, וזה אומר שלא עשיתי איתו סיבובים אין סופיים בעגלה סביב האי במטבח בניסיון להרגיע אותו, להרדים אותו.

עבר עלינו שבוע מטורף שהתחיל בזה שהבן זוג קרס עם שפעת וחום, המטפלת הייתה בחופש כי הייתה לה בחינה וגם אני הייתי במצב לא משו ואף על פי כן תפקדתי. ואז אחד מהילדים, ד' , נהייה חולה וזאת הייתה סאגה שלא נדע.

הנה שוב דוגמא – כתבתי פסקה ואז: את מי זה מעניין? מה נפלא במה שאני מתארת? שזה היה ונגמר. ולתאר את זה ולתחזק את זה ומתוך כך לתחזק את הזהות שלי – זאת בדיוק העבודה שאין לי עניין בה. עכשיו אני מקלידה לכם סיפורים על המחשב ונורא כף לי להקליד. הזוגי למטה עם ד' על הברכיים משמיע לו ארתה פרנקלין. ג' על מזרן הפעילות מתרגש מהתגלית שהוא יכול לתת משהו ולקבל אותו בחזרה.

בעוד כמה דקות ארד להכין לילדים את ארוחת הבוקר. דייסת קווקר עם תפוח ואגס. זהו.

יא-ווארדי איזה מתוחכם זה המנגנון הזה. אתם מבינים לא חשוב, איך תציגו את זה בסופו של דבר זה תמיד יפעל לטובת מפעל ההנצחה העצמית [בניית הפודיום (שעובד גם באופן השלילי שלו – גם הצגה עצמית של מסכנות ואומללות היא בניית פודיום של חשיבות עצמית)]. הו – איזו אישה מדהימה, זהו נגמרו לה המילים לתאר את היום-יום שלה… פחחחחחחחח

רוצה כאן לתמצת לעצמי ולכם כמה רעיונות שאני מאמינה בהם:

  • תגובה אינסטנקיטיבית היא תגובה ישירה של הגוף למצב חיצוני. רוב התגובות של הילדים שלי כרגע הן מהסוג הזה.
  • הרגש, לעומת זאת זה תגובת הגוף למחשבה.
  • באופן עקיף הרגש יכול להיות תגובה על מצב או אירוע ממשיים, כפי שהם נראים דרך מסננת הפירוש המנטאלי, מסננת המחשבה, דרך המושגים של טוב ורע, רצוי לא רצוי, אהבה ושנאה אני ושלי.
  • מאחר שחלק ניכר מ"הסכנות" שאני חווה הן אשליות מנטאליות – אין לאנרגיה לאן להשתחרר, חלק ממנה מוזן שוב לחשיבה ומייצר מחשבות מדאיגות/שליליות נוספות. הגוף מגיב למחשבות האלה ברגש שלילי.
  • התגובות הרגשיות בגוף יכולות להגיע לפעמים כל כך מהר עד שלפני שהתודעה מסוגלת לתת למחשבה קול, הגוף כבר נענה עם הרגש והרגש הופך לתגובה.
  • מחשבות מהסוג הזה ניתן לכנותן הנחות בלתי מדוברות/בלתי מודעות. מקורן בעבר, על פי רוב בילדות המוקדמת ("לא נותנים לי מקום" ,"אני צריכה להגן על עצמי כי אף אחד אחר לא יעשה את זה")
  • הנחות בלתי מודעות יוצרות בגוף רגשות והרגשות מייצרים פעולה שכלית או תגובות מיידיות = מציאות.
  • רגש שלילי=רגש שרעיל לגוף ומפר את האיזון שלו ואת התפקוד ההרמוני שלו, לדוגמא :פחד, חרדה,כעס, טינה, עצב, שנאה, חוסר חיבה, אי שקט, קנאה, תסכול וכו' וכו'
  • כל רגש שלילי חדש – שלא מתמודדים איתו באופן מלא (נוכחות מלאה שיש בה קבלה מלאה) שלא מקבלים אותו ואחר כך משחררים אותו (הוא משתחרר לבד, מתאייד, כשמוכנים לחוות אותו בלי מילים, בלי לברוח, שום דבר לא נמשך לנצח) – משאיר אחריו "שרידי כאב" שיוצרים יחד שדה אנרגיה שחי בכל תא בגוף (אני כמעט בטוחה שאיברים שונים אוצרים זיכרונות שונים וכמובן שישנו זיכרון משותף)  שדה האנרגיה הזה מורכב לא רק מכאב מן הילדות, אלא גם מכאב שהתווסף אליו בגיל ההתבגרות ובחיים הבוגרים. (בודהה קרא לזה סנקהרה – בפאלית והוא גם טען ששדה האנרגיה הזה שומר נטיות מכל הגלגולים קודמים ואני מאמינה בזה)
  • כבר בריטריט הראשון שלי – ניסיתי לפרק את הסיפור הזה. מה אלו הסנקהרות שהמורה דיבר עליהן שבהתבוננות בהן (במדיטציה) אנחנו מעלימים אותן. נוכחתי לראות עוד לפני הפעם הראשונה שהגעתי לריטריט ויפאסנה – שרגשות או תמונות מנטאליות שאני מביטה עליהן/מרגישה אותן מבלי להגיב עם המחשבה – פשוט נותנת לרגש לתחושה להיות, שהרגשות שעליהן הבטתי עברו שינוי, מטמורפוזה ומאוד רציתי להבין את המנגנון הזה: מה זה הדבר הזה? מה יש שק כזה של סנקהרות? איפה הן יושבות בגוף? למה התבוננות בהן משנה את התדר?
  • מכיוון שהתשובות לעניין הזה הן מורכבות לפרק הזה נסתפק בלהגיד: כאשר לא מזדהים עם הרגש השלילי אלא מביטים בו מבלי להזדהות – הוא מפסיק לייצר מחשבות נוספות, מפסיק לשלוט בחשיבה וכך בעצם נשבר מעגל ההזנה שלו והוא מאבד אנרגיה. האנרגיה שהייתה לכודה בגוף משנה תדר והופכת לנוכחות. בדרך הזו הכאב, הרגש השלילי הופך להיות המנוע לתודעה מתעוררת. הסבל כחומר גלם לשינוי.

הפכתי להיות סחבה מושלמת בכל מה שקשור לאמהות. כל איזכור של אמא/ילד בקולנוע, מוזיקה גורם לי לבכות. נתפסתי חזק חברים.
ועוד שיר.

תקציר מנהלים

  • אתם יכולים תמיד להתמודד עם ההווה, עם הרגע הנוכחי. אתם לא יכולים להתמודד עם משהו שהוא רק השלכה של המוח – אתם לא יכולים להתמודד עם העתיד (חוסר התכלית של הפחד שנוצר מהפער בין ההוויה שלנו כאן ובין התיאורים הבדיוניים שמתארת לנו המחשבה ביחס לעתיד. אתם כאן ועכשיו והתודעה שלכם נמצאת בעתיד – זה יוצר פער של חרדה. פחד הוא תמיד עיסוק בעתיד שנשען על העבר. פחד הוא תוצר של קיום בזמן).
  • קיום בזמן הוא הישאבות בלתי מודעת לתכנים של המחשבה והרגש. המחשבה תמיד עסוקה בעבר ובעתיד. התפקיד שלה הוא להרחיק אותי מההווה. להבריח אותי מנוכחות ברגע ההווה. כמו כל התמכרות. כשאני לא מודעת, לא נוכחת, לא צופה – אני והרגשות והמחשבות שלי הופכים להיות אחד. אני הופכת להיות מה שהמוח שלי מריץ והאופן הרגשי שהמנגנון מגיב על התכנים של המחשבה. מודעות, צפייה, התבוננות במחשבות, ברגשות – נוכחות מודעת היא קבלה של הקיים. זוהי העמדה השפויה. הכאב שאני יוצרת עכשיו הוא תמיד צורה כלשהי של התנגדות בלתי מודעת למה שקיים.
  • כאב הוא בלתי נמנע כל עוד אתם בלתי מודעים, לא נוכחים בכאן ועכשיו.
  • תחושת העצמי מבוססת על מכלול המחשבות והרגשות המותנים, נקרא למכלול הזה כאן מיינד (אל תתפסו למילים – מצידי אפשר לקרוא לזה קוקוריקו) להבדיל ממודעות. נוכחות בהווה מאיימת בהכחדה על תחושת העצמי – זאת הסיבה שהמיינד מתכחש ומתנגד לעכשיו. משום שהוא אינו יכול להישאר בשליטה ללא הזמן והעתיד, הוא רואה בנוכחות בהווה שאין בה זמן (נסו את זה – פשוט תהיו מודעים למה שקורה עכשיו לתחושות שלכם בגוף, למה שאתם שומעים, רואים, לתנוחה שלכם) משהו מאיים.
  • מקדו את תשומת הלב בתחושה שבתוככם. קבלו את העובדות של הרגע הנוכחי, קבלו את התחושות הנוכחיות. אל תחשבו על מה שאתם מרגישים, חווים, אל תתנו לתחושה להפוך לחשיבה ואם עולה מחשבה התבוננו בה ותנו לה לחלוף בלי להילכד בה. אל תצרו מהמחשבה על התחושה זהות לעצמכם. אתם קולטים? כל מפעל החיים שלנו – הוא יצירת הזהות הזאת – שהיא לעולם בדיונית ולעולם מייצרת כאב ולעולם מרחיקה אותנו מהחיים, ממה שקורה לנו.

אני רושמת את התקציר תוך התבוננות עם האופן הכה נואש שהתודעה שלי מנסה להיאחז במילים האלה כדי להפוך אותי למישהו.

בדיעבד הכתיבה מיותרת. אם הבנתי משהו הוא קיים ויעלה בזמן הצורך. סיכומים מהסוג הזה – המחשבה מיד מזנקת עליהם, זה מזון לאנרגיה שאין לי רצון להאכיל.

***

שנה טובה, מתוקים ויקרים. אני סובלת בגידול הילדים שלי. מתוך הסבל הזה נוצר צורך עוד יותר הדוק בעבודה עצמית, כי מהבוקר ועד הערב אני בהתנגדות למה שקיים – שזה הכנת בקבוקים, משחק עם פעוטות, החלפת חיתולים, לחץ מהבכי שלהם, וכו'. כשהבנתי שהדרך היחידה שלי לשרוד את התהליך היא לקבל את הקיים כאן ועכשיו (האופציה של לעזוב את המשפחה, לא מתאימה לי) נפתחה דלת לעבודה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 27 שכבר עוקבים אחריו